גדוד 136 (לשעבר יטנ״מ 136) ״חרב מגן״

סמל היחידה הראשון

הקמת היחידה

מתוך 5 הסוללות שהגיעו ארצה ב-1965 שתי סוללות מוקמו בשדה התעופה לוד ( בח"א 27 ).

תפקיד היחידה היה לשמש סוללת הדרכה למקצועות המבצעיים – קציני בקרה ,עוזרי בקר ומפעילי טיל משגר .

מלחמת ששת הימים וההתשה

לקראת יוני 1967 ( מלחמת ששת הימים ) פרסה סוללה 136 א' בגבעת זמורות ( מעל בסיס גוליס בין אשדוד לאשקלון) בפיקודו של יורם גולן. מיד עם סיום הלחימה ירדה הסוללה לסיני בפיקודו של אבי שגיב ופרסה על גבעת מכ"מ שהפעילו המצרים מעל שדה התעופה ברפידים, ג'בל אום מרגם, הגנה על ביר גפגפה.

במלחמת ההתשה 1969-1970 פרסה סוללה 136 א באתר הגידי וכאן הופלו 3 מטוסי אויב באוקטובר 1969 אשר ניסו לחדור לתקיפת המתחם באום חשיבה ( מפקדת האזור) 2 מטוסים יורטו ע"י מפקד הסוללה זאב שריג ומטוס נוסף ע"י אלחנן משי .

יטנ"מ 136 במלחמת יום כיפורים

יטנ"מ 136 סיימה את המלחמה כשהיא רושמת לזכותה יחס מרשים בין מספר הטילים ששוגרו, ובין מספר המטוסים שהופלו. בסוללה 136 א', למשל, היחס עמד על 10:27.

מבחינתה של סוללת ה"הוק" 136 א' החלה המלחמה כבר ביום שישי, ה-5 באוקטובר 1973, יום לפני פריצתה הרשמית. בשעה 16:40 כבר נעל טיל "הוק" של הסוללה על מיג-17 מצרי, שטס נמוך מאוד מעל לקו התעלה, כנראה לצורך משימת צילום. שלמה חסון, קמב"ץ הסוללה, שפרסה באבו-סמרה, ישב במרכז הבקרה. הוא ביצע את כל תהליך ההעסקה, עד לירי וניסה לשגר. לרוע המזל, ארעה תקלה טכנית (טיל עקר) והירי לא התבצע.

למחרת, בשעה 14:00, שיגרה סוללה 136 א' שלושה טילים. אחד מהם הפיל מטוס מצרי.

למחרת היום, ב-7 באוקטובר, הגיעו לסוללה באו-סמרה טייסי מסוקים ואנשי חילוץ ופינוי בהיטס. הם ביקשו ממשה רומם, המסו"ל, שיסביר להם כיצד משגרים טיל "הוק". רומם הבטיח שעוד מעט ייכנסו למרכז הבקרה, שם יוצג בפניהם תהליך השיגור. רומם לא שיער באותו רגע, איזו הצגה מוצלחת הוא ייתן כעבור זמן קצר בלבד…

"די מהר לאחר שנכנסתי לחדר הבקרה", הוא מספר, "טסו לעברנו רביעיות מיגים לתקיפה. העסקתי ושיגרתי משתי הפלגות והפלתי שני מטוסי מיג-21 מצריים. אנשי מסוקי הסער צפו מבחוץ בטיל ה"הוק", שביצע תמרון מרהיב – וביתר את אחד המיגים. תוך כדי כך, כשאני רואה את המיגים בורחים, הסתערו אנשי המסוקים פנימה וצעקו בהתרגשות: נפל, נפל! התרסק!. כל זה כשאנו באמצע ההעסקה, שבסופה הפלנו את המיג השני. זאת הייתה העסקה מעניינת, כיוון שהייתה מתמשכת. לאחר מכן, אמר לי סגני, שלמה חסון: 'או.קיי הבנתי. מעכשיו אני לוקח…' ואכן הוא לקח. ב-11 באוקטובר, בשעה 14:01, הושגה על ידי הסוללה הפלה עולמית מדהימה, או יותר נכון – שתי הפלות. רומם ירד אל סוללת ה-20 מ"מ הנייד מגדוד 835, שהייתה פרוסה במתחם פיקודו, כדי לברך אותה על שתי הפלות טריות של מטוסי אויב, שהייתה אחראית להן. לפתח נשמעה סירנה, המורה על כוננות "מידי". הוא לא הספיק לזוז ו… טיל באוויר. רומם ראה את הטיל טס לכיוון צפון ומתפוצץ בין שני מטוסי סוחוי-7, שהופלו. טיל אחד הפיל שני מטוסים. יעילות כזאת לא ידע מערך הטק"א מעודו.

למחרת, בשעה 14:10, היה זה, שוב, תורו של רומם להפיל. הוא ביצע עוד הפלה יוצאת דופן, כשהפיל שני מטוסים של חילות אוויר שונים: מיראז' לובי והאנטר עיראקי. ב-15 באוקטובר, בשעה 09:45, היה זה כמובן תורו של חסון. עם תותחי 20 מ"מ, כשהסירנה השמיעה את אות הכוננות המידית רומם ניסה להזיז בזריזות איזושהי רגל לכיוון מרכז הבקרה, אבל לא הספיק…

טיל אחד כבר טס לכיוון מערב, וטיל שני – לדרום. אחד הטילים עשה "s" יפה באוויר ונכנס בצורה מרהיבה במטוס סוחוי-7, שהפך לכדור אש – והתרסק.

הסוחוי השני ניצל את כדור האש שנוצר – וברח. את זנב הסוחוי שהופל לקחה הסוללה שלל, דילגה עמו על פני כל הארץ, ובסופו של דבר מיקמה אותו בפתח מפקדתה שבבסיס סירקין.

מפקדי סוללות ה"הוק" הצעירים זכו לשבחים רבים על פועלם ותפקודם במהלך המלחמה. הם, קצינים צעירים בדרגן סגן וסרן, נאלצו לפקד על כוחות גדולים אשר כללו בתקופות השיא עד 350 קצינים וחיילים, בהם אנשי הסוללה עצמם, אנשי סוללות הנ.מ. הקני, אנשי גדוד האבטחה הקרקעית ולעיתים אף כוחות שריון ששהו במתחם.

משגר "הוק"

סיפורה של סוללה 136 א' במלחמת יום הכיפורים

(מתוך ראיון שהתקיים שפורסם ב 22.9.2015 בעיתון "ישראל היום")

"רשאי אש" – והטיל לא עף

 זנב מטוס שהופל בסיני

                       אנשי הסוללה עם ה"שלל" – מטוס אויב שהופל בשמי גיזרת הדרום  //  צילום: אמנון שמואלי

ההצגה הכי טובה בעיר

כמו "קוץ בתחת" למצרים

תחרות עד המטוס האחרון

קליטת פטריוט

(מבוסס חלקית על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 255 30/10/15, "יירוט משותף")

בחלקו של אגד מרכז (167) נפל להיות האגד הראשון במערך הנ.מ. אשר קלט, תוך כדי המלחמה, מערכת נשק חדשה – טילי הפטריוט, אשר הייתה אמורה לתת תשובה לאיום החדש שהופנה כנגד ישראל בדמות הטט"ק. בלוח זמנים קצר ואינטנסיבי קלט אגד 167 שש סוללות פטריוט (2 ישראליות, 3 אמריקאיות ואחת הולנדית), תוך שהוא מסתייע לשם כך במפקדת כוחות הנ.מ. ובמפקדת חיל הווי.

עוד לפני פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 כבר הגיעו במערך הנ.מ. למסקנה שמערכת הטק"א מסוג "פטריוט" צריכה להיכנס לשירות בצה"ל.

הפטריוט היה אז מערכת הנ.מ. הטובה ביותר לטווחים רחוקים, שאמורה הייתה להקפיץ את מערך הנ.מ. של ישראל שני דורות של אמל"ח. יחד עם בדיקת המערכת על ידי קציני הנ.מ. בשנות ה-80', בדקו הם גם את אפשרות יירוט הטק"ק של המערכת, שיצרניה כה התגאו בה.

בתחילת 1990 הוגשה לארה"ב בקשה להצטיידות בשתי סוללות פטריוט לפחות, אך באותה עת טרם נמצא לכך המימון. בעקבות פלישת עיראק לכווית, החליטה ארה"ב להשתמש בחוק סיוע החירום למדינות חוץ, ולספק לישראל שתי סוללות פטריוט במחיר זול יחסית…

ב-25 בנובמבר 1990 יצאה משלחת של מערך הנ.מ., שהתבססה בעיקר על אנשי סוללות ה"הוק" לבסיס פורט-בליס שבטקסס, ארה"ב, כדי ללמוד את מערכת הפטריוט. בשל השוני בין השיטה האמריקנית, הגורסת כי הטכנאים הינם גם מפעיליה של המערכת, לבין זו הישראלית, לפיה קיים מערך טכני נפרד, נערך קורס מיוחד עבור הטכנאים הישראליים. קורס הטכנאים אמור היה לסיים את הכשרתו באפריל 91', בעוד ששאר בעלי התפקידים אמורים היו לקבל את הסמכתם כבר בסוף פברואר.

מדינות הברית הציבו לסדאם חוסיין אולטימטום לנסיגה מלאה מכווית, שאמור היה לפוג ביום שלישי, ה-15 בינואר 1991. שליט עיראק לא נענה לאולטימטום – והמלחמה פרצה.

כבר ביום הראשון למלחמה, ה-17 בינואר, שיגר סדאם חוסיין טילי "סקאד B" משופרים מדגם "אל-חוסיין" שפגעו במקומות ישוב בישראל. קציני משלחת הנ.מ. בארה"ב היו בעיצומו של אחד השיעורים, כשאחד האמריקנים הודיע להם, שמשגרים טילים על ישראל. הם מיהרו לצפות בשידורים החיים ברשת הטלוויזיה CNN ונתקפו בזעם למראה התמונות הקשות שגלו לעיניהם. עד אז היו שרויים במתח ובחששות, עכשיו הם כבר היו על קוצים.

נוכח המצב, החליטו ארה"ב וישראל על פריסה מידית של שתי סוללות פטריוט אמריקניות, שהיו מוצבות בגרמניה, וזאת במטרה להגן על גוש דן ועל אזור חיפה מהטילים העיראקיים, עד שהסוללות הישראליות, שכבר הגיעו ארצה ליטנ"מ בסירקין, יהיו מאוישות על ידי חיילים ישראליים. בנוסף, הוחלט על שיגורו של צוות מפעילים מצומצם מאנשי המשלחת בפורט-בליס, כדי שישתלב עם האמריקנים בסוללות.

אנשי משלחת "נשלפו" מן הקורס בתחילת החלק השלישי והאחרון שלו, שבו אמורים היו החניכים לעסוק בסימולציה ופריסות. כבר כשבוע ימים לפני ה-15 בינואר הוחלט על האצת תהליך ההכשרה על ידי הוספת שעות לימודים והורדת נושאי לימוד חשובים פחות.

ביום שישי בערב, ה-18 בינואר, וביום שבת, ה-19, בסביבות השעה 7:15, שוגרו טילי סקאד נוספים לאזורים א' (גוש דן) ו-ב' (חיפה). היו נפגעים. כחצי שעה קודם לכן, נחתו המפקדים האמריקנים של מבצע ה"פטריוט" בארץ ואחרי שקיימו שיחות עם המפקדים הישראליים, טס צוות משותף מעל אתרים אפשריים לפריסה.

החל משעה 13:15 לערך, נחתו בנמל התעופה בן-גוריון 44 מטוסי תובלה אמריקניים מסוג "גלאקסי" ו"סטארליפטר" בהפרשי זמן מזעריים. כל מטוס נפרק במהירות מציוד הפטריוט שלו, תודלק בעוד מנועיו פועלים, וחזר לגרמניה כדי להביא עוד חלקי מערכת – עד שהגיעו כל הסוללות. כבר באותו לילה היו שתי סוללות אמריקניות בחולון ובחיפה מוכנות לירי.

במוצ"ש נחתו בארץ אנשי "פטריוט" אמריקניים, אשר הגיעו כדי להפעיל את הסוללות החדשות ביחד עם הצוות הישראלי המצומצם, שחזר ארצה למחרת הצהריים. "בלי ידע קודם, תכנון קודם או תורת לחימה מסודרת ניסינו ליירט את טילי הסקאד לצד כוח ההגנה האמריקאי", משחזר אל"ם (מיל') חיים מוריה, מפקד סוללת "יהלום" (פטריוט) הראשונה בישראל. "אנחנו והאמריקאים התמודדנו לראשונה עם משימה חדשה. נשתל גרעין מוצלח של שילוב ושותפות אמתית בינינו לבין הצבא האמריקאי, שבמבט לאחור ובלי ששמנו לב, התחיל קשר בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל בכלל ולמערך בפרט".

משגר "יהלום" (פטריוט )

מלחמת המפרץ

(מבוסס על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 199 27/06/11, "יהלומים לנצח")

"הדו-הקרב הגדול, אם כל המלחמות, התחיל". במילים אלו פתח סדאם חוסיין את ששת השבועות של מלחמת המפרץ הראשונה. 34 מדינות מחמש יבשות התאחדו במסגרת כוחות הקואליציה בראשות ארה"ב, על-מנת לאלץ את הרודן העיראקי לסגת מכווית אליה פלש. גם בישראל התכוננו עד הרגע האחרון לאפשרות של תקיפה בעיראק. חיל-האוויר היה ערוך לקראת מתקפה אווירית, הטייסים תודרכו, המטוסים חומשו ועל לוחות התדריכים בטייסות הופיעו מטרות תקיפה ברחבי עיראק. הכול היה מוכן, אבל הלחץ האמריקאי עשה את שלו ולמרות 39 הסקאדים ששוגרו אל עבר ישראל, הפקודה להמריא לא הגיעה. ממש באותם ימים מתוחים של ינואר 1991 שהתה בארה"ב משלחת מיוחדת של חיל-האוויר הישראלי. רק שבועות ספורים לפני כן, יצאה המשלחת לבסיס הדרכת הנ"מ בפורט-בליס על-מנת ללמוד ולהתאמן בהפעלת מערכת הפטריוט (MIM-104 Patriot), או בשמו העברי "יהלום". בתחילה זו הייתה אמורה להיות מערכת למטרה אחת: יירוט מטוסי אויב. אבל המציאות באותה מלחמה הועידה לפטריוט מטרה אחרת.

השימוש שעשו האמריקאים בטילי הפטריוט מול טילי הסקאד אותם שיגרו העיראקים לסעודיה, הטו את הכף לטובת המערכת החדשה. השאלה שעמדה על הפרק הייתה ראשונה מסוגה: האם יוכל טיל אחד להפיל טיל שני?

הסקאד הראשון

לא היה הרבה זמן לחפש תשובה: הסקאדים הראשונים אשר שוגרו לעבר ישראל בליל חמישי, תפסו את חברי המשלחת באמצע מסלול ההכשרה שלהם.

"הימים שם היו מתסכלים מאוד", נזכר אל"ם (מיל') חיים מוריה, שתוך ימים ספורים עתיד היה להפוך למפקד סוללת הפטריוט הראשונה בישראל. "הדחף היה לחזור לישראל כמה שיותר מהר ולהפעיל כבר את המערכת". בשבת בערב נודע למשלחת שזה בדיוק מה שהיא עומדת לעשות. "שתי הסוללות שקיבלנו במתנה מהאמריקאים חיכו לנו בארץ", מסביר אל"ם (מיל') מוריה. "טסנו לישראל למחרת. כשנחתנו בנתב"ג וראינו את כולם עם מסיכות אב"כ, זה היה מוזר מאוד. עוד לא הבנו אז איזו השפעה יש לדריכות הביטחונית ולכוננות על האזרחים ואיזה הד יש לזה. אחרי חודש וחצי בחו"ל, חזרנו לערב אחד הביתה ויצאנו לפרוס את הסוללה".

כך קמה והתמקמה בשדה-דב סוללת הפטריוט הישראלית הראשונה, למרות שחצי מלוחמיה וכל הטכנאים בה היו אמריקאים. בתום לילה מאומץ סיימו אנשי הצוות לפרוס את הסוללה ובארבע לפנות בוקר הם היו מוכנים.

את כל מה שקרה אחר כך, מרגע שהסירנה החלה לעלות ולרדת, זוכר אל"ם (מיל') מוריה היטב. "רצנו פנימה לקרון ואז הודיעו לי: 'זה בא אליכם'".

הרגע הזה הוא רגע שצריך להתעכב עליו. טילי הסקאד שהגיחו מהשמיים אל עבר ישראל גרמו לחרדה של ממש, בעיקר כי הייתה זו הפעם הראשונה שהעורף האזרחי הפך לחזית במלחמה, תופעה הנמשכת ומתעצמת עד ימים אלו ואכן, בעקבות המלחמה הוקם פיקוד העורף.

בינתיים, בתוך האזעקות והלחץ, ישבו לוחמי הפטריוט בקרון השליטה בתל-אביב וחיכו לרגע הנכון ללחוץ על הכפתור כדי ליירט את הטיל העושה את דרכו אליהם ואם זה נשמע דרמטי, זה רק מפני שכך זה באמת היה. מה עבר עליהם באותם רגעים?

"בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו מתמודדים עם הדבר הזה", מספר אל"ם (מיל') מוריה. "יש טיל בדרך, זה לא אימון, זו לא סימולציה ואתה יודע שמה שעומד בין הטיל לבין תושבי גוש דן זה אתה. לא במובן הסמלי של חיל-האוויר או של צה"ל, אלא אתה אישית". הוא שותק לרגע. "אבל על כל זה אתה חושב רק אחר-כך. באותה שנייה, אתה בכלל לא נותן את הדעת על ההשלכות, אלא הופך דרוך מאוד. שטף האדרנלין עושה אותך חד מאוד, ממוקד בפרטים. קצב העיבוד שלך הופך להיות כל כך אינטנסיבי, שזה נראה כאילו הספקת המון בזמן קצר. כשעובר פרק זמן של חמש שניות, אתה זוכר בדיוק כל מה שקרה בו. עד היום צרובה לי בראש התמונה של הסקאד על המסך ובאיזה טווח הוא היה. פרטים כאלה אתה זוכר גם אחרי 20 שנה".

הפספוס הראשון

הפטריוט הוא מערכת אוטומטית, כך שהלוחמים היו צריכים לפקח על המתרחש ולראות שהכול פועל כמו שצריך. הם ראו כיצד המערכת מזהה את הטיל ומודיעה כי אפשר ליירט אותו.

הנצרות היו משוחררות, המערכת אותתה שטיל היירוט עומד לצאת לדרכו אל עבר הסקאד הצולל לכיוון ישראל. "ואז הרגשנו את הרעידה של הקרון", משחזר אל"ם (מיל') מוריה. "העוצמה של הטיל הממריא לשמיים הייתה משהו שלא הכרנו. אנחנו מסתכלים על המסך, עוקבים אחרי זוג הטילים שעפים אל המטרה, מגיעים אליה ואז רואים את הפגיעה".

התמונה שהצטיירה לעיניהם, בשלב זה, היא שהכול עבד. "הסתכלתי אחורה והקרון היה כל כולו ראשים. כל מי שיכול נדחס פנימה. דיווחתי בקשר על הפגיעה, בשפה לא מתאימה, שפה של הוק, כי עדיין לא הייתה שפה לפטריוט. הטלפון צלצל. על הקו היה תא"ל (מיל') אורי רם, אז מפקד כוחות הנ"מ. 'אחד, יפה מאוד. שתיים, תפסיקו להשתולל ולצרוח שם, שומעים אתכם'. אז הבנתי שכל ה"בור" מחובר לקשר ושומע אותנו. כמובן שהשתקנו את המיקרופון והמשכנו להשתולל", הוא אומר בחיוך.

"ואז היה עוד טלפון. הוא שאל, 'בטוח שפגעתם?'. זה היה כמו מקלחת של מים קרים. אחר כך הוא אמר לנו שהייתה פגיעה חמורה ברמת-גן". הייתה זו הפעם הראשונה בה התמודדו לוחמי הפטריוט עם העובדה שלא ניתן לסמוך על המערכת ב-100 אחוזים ואז החל גם מחול השדים התקשורתי: מסיבות עיתונאים, סקירות בכל מהדורות החדשות ושידורי רדיו.

"זו הייתה תקופה סהרורית אך מרתקת", מתאר אל"ם (מיל') מוריה. "בימים הבאים עשינו משמרות כל הלילה. ביקרו אותנו בלי סוף, טכנאים, עיתונאים, פוליטיקאים. העדליידע של תל-אביב יצאה באותה שנה מהש"ג של הסוללה. קיבלנו משלוחים מכל המסעדות בסביבה, בשלב כלשהו אפילו לחיילים כבר נמאס והם רצו לחזור לביצת עין הצה"לית וכל זה תוך כדי מלחמה".

תובנה ראשונה

לוחמי הסוללה הבינו אט אט שלפעולותיהם יש הד לאומי, שאת גודלו הם לא שיערו. "בשביל חבר'ה שהם בסך הכול סגנים או סרנים, זה לא פשוט. כל אותו זמן, רבץ עלינו המטען שהטיל לא פגע", אומר אל"ם (מיל') מוריה.

אבל אותה פעם ראשונה, לא מוצלחת, לא ריפתה את ידיהם. "לא הייתה עוד מערכת. גם לא ידענו מה קרה בפעם הראשונה, אם זה היה מקרי. ידענו שאנחנו חייבים להמשיך ולנסות להגן. לא נשברנו, אלא רצינו לראות מה אנחנו מסוגלים להפיק למרות המגבלות. לא הייתה כאן סוגיית מוטיבציה".

בעקבות הבעיה, בוצעו במערכת שיפורים חוזרים ונשנים, והוכרז נוהל קבוע: בלילה יורים, בבוקר מתחקרים. המצב האוטומטי שונה למצב ידני והתוכנה שודרגה כל 24 שעות בשיתוף פעולה עם האמריקאים, אבל גם כיום קשה לקבוע בבירור מה בעצם הייתה הבעיה.

"היינו באי-וודאות, לא הכרנו את המערכת באמת והמציאות לעולם לא תתנהג כמו שמצפים ממנה", מסביר אל"ם (מיל') מוריה.

הלקחים מאותם לילות קדחתניים אפשרו אחר כך לחברת ריית'און, יצרנית הפטריוט, לערוך סדרה שלמה של שיפורים: שינויים משמעותיים בתוכנה כמו גם טיל חדש, שנועדו לשפר את התמודדות המערכת עם טילים בליסטיים.

גם מערך ההגנה האווירית הפיק לקחים, שינה את תורות הלחימה וערך ביהלום שיפורים משל עצמו. היום, 20 שנה אחרי מלחמת המפרץ, הפטריוט הוא מערכת נשק ברמה אחרת לגמרי.

ירי "פטריוט "

הקמת חרב מגן

(מבוסס על מאמר מתוך אתר חיל האוויר, 05.10.2010, "היינו חלוצים"; כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 205 28/06/12, "חץ וחרב")

ינואר 1991. לראשונה בהיסטוריה משוגרים עשרות טילים ממדינת אויב אל עבר ריכוזי האוכלוסייה האזרחית בישראל. צה"ל עומד אל מול אתגר חדש עמו לא התמודד בעבר והמענה הראשוני בצורת סוללות "פטריוט" שהובאו בחופזה לארץ ממחסני הצבא האמריקאי, אינו מספק מעטפת הגנה שלמה. ניתן להניח כי אם הייתה אז ברשותו של צה"ל מערכת יירוט ייעודית, הייתה שנתם של מנהיגי ואזרחי ישראל טובה יותר.

הדי הפיצוצים של הסקאדים העיראקיים המשיכו להדהד עוד זמן רב לאחר סיומה של המלחמה, בעיקר בתודעה הצה"לית, מה שהביא לתחושת הדחיפות שריחפה מאז מעל תכנית הפיתוח של מערכת ישראלית ליירוט טילים. התוצאה: מערכת היירוט "חץ", אשר נועדה ליירט טילים בליסטיים ארוכי טווח.

היחידה הצה"לית המפעילה את מערכת החץ היא יחידת "חרב מגן" של מערך ההגנה האווירית. על כתפיה מוטלת האחריות הכבדה להגן על ישראל במקרה בו תותקף המדינה באמצעות טילים ארוכי טווח. "חרב מגן" הוקמה בשנת 2000 לאחר ההכרה בצורך המבצעי ובעקבות המלחמות בהן השתתפה ישראל ופיתוח תחום הטילים ותפוצתם במזרח התיכון.

באירוע חגיגי שנערך בבסיס פלמחים, שהתקיים בשנת 2010, ציינה יחידת החץ "חרב מגן" עשור להקמתה. כ- 500 מוזמנים הגיעו לבסיס, שם השתתפו באירוע, במהלכו נערך גם טקס חילוף הפיקוד על היחידה. בראיון שנערך עם סא"ל נועם אינציגר, מפקד היחידה היוצא, הוא נזכר בסיפור הקמת היחידה.

"בסוף שנת 1997 נפלה בחלקי זכות גדולה ומוניתי לתפקיד מפקד צוות ההקמה של "חרב מגן", הגענו לפלמחים, 23 אנשים. באתר חומה שבדרום בסיס פלמחים היו בעיקר דיונות חול, שני מכשירי מכ"ם 'אורן ירוק' ואחד 'אתרוג זהב' שהיו כולם בפיתוח. הגנה אקטיבית הייתה מעין מדע בדיוני, היינו חלוצים בדרך. לאורך כל העשור התפתחה היחידה מאוד. הארגון גדל, יש כבר שתי סוללות שלמות ויותר, נלחמים באמצעות הרשת, סד"כ המיירטים הצטבר וכך גם התקדמה הכשירות והמוכנות".

יחידת "חרב מגן" המפעילה את מערכת ה"חץ" נשארה מאחורי הקלעים בכל מה שקשור בפרסום ותקשורת בשנים שעברו מאז הקמתה. על אף שפועלה לא עולה הרבה בשיח הציבורי, ואולי זו הסיבה לכך, היא אחת מהיחידות המבצעיות החשובות ביותר בחיל-האוויר. תפקידה הרשמי הוא להפעיל את טילי ה"חץ", טילים ארוכי טווח כנגד נשק אסטרטגי. יחד עם זאת, היחידה ואנשיה מרכזים את התפיסה הרב-שכבתית של מערך ההגנה האווירית שכוללת הפעלה רחבה של מערכות ההגנה השונות באזור כמו "כיפת ברזל" ו"יהלום" שמתמודדת עם האיומים בטווחים השונים.

במערך ההגנה האווירית נחשבת יחידת "חרב מגן" ליחידה יוצאת דופן. כמי שמפעילים מערכת הגנה אקטיבית בעלת חשיבות עליונה, צריכים לוחמי ומפעילי המערכת לשמור על כוננות ומוכנות באופן יומיומי, עובדה בה נעוץ קושי מרכזי: בניגוד למערכות יירוט רקטות לטווח קצר כמו "כיפת ברזל" שפעלו כבר מספר פעמים באופן מבצעי, מערכת החץ טרם נדרשה ליירט טילים ארוכי טווח.

כך שלפחות עד רגע כתיבת שורות אלה, אנשי "חרב מגן" פשוט מחכים. על מנת לשמור על כשירות, מתאמנים חיילי היחידה באופן סדיר במרכז השליטה וניהול היירוטים של מערכת החץ ("הקובייה") שם מתבצעים אימונים סדירים המדמים מצבי אמת בהם עלולים להיתקל מפעילי המערכת.

בקובייה, שהיא לב המעטפת, מתקיים תהליך היירוט מהשלב הראשון של גילוי המטרה ועד שלב היירוט עצמו. שם מנוטרת התמונה הבליסטית מהחלל ועד הקרקע. תמונה זו מציגה את כלל הרקטות והטילים המשוגרים לעבר המדינה והיא באחריות אנשי מערך ההגנה האווירית ביחידת "חרב מגן". תפקידם הוא לזהות את המטרות המאיימות ולפעול להשמדתן.

ליחידת "חרב מגן" שלוש משימות עיקריות: יירוט טילי קרקע-קרקע, מתן התרעה מפני שיגורי טילים לטווח ארוך ותמיכה גם במרכיבים התקפיים עליהם לא ניתן להרחיב.

"מערכת אסטרטגית"

אחד הסממנים של עצמאות המערכת והיחידה הוא בית הספר לחץ, הממוקם ביחידת "חרב מגן" והינו הגורם המכשיר היחידי במערך ההגנ"א אשר אינו שייך לבית הספר להגנה אווירית. כאן מוכשרים כל חיילי מערכת החץ, בין אם מדובר בלוחמים ומיירטים, קצינים או טכנאים.

"אל בית הספר לחץ מגיעים לוחמים מכלל המערך לאחר ששהו פרק זמן במערכת נשק אחרת. הטכנאים שמוכשרים פה הם היחידים שיודעים כיצד לעבוד עם המערכת ומדובר במצב ייחודי במערך", מסבירה סרן הדר שוחט, מפקדת בית הספר לחץ. "מלבד קורס המפקדים וההשלמה החיילית, כל ההכשרות מתבצעות פה. זה נותן לנו יתרון גדול, כיוון שהחיילים נמצאים במרחק הליכה מהמערכת המבצעית ורואים כל דבר הלכה למעשה".

בבית הספר לחץ יש קורסים להכשרת קצינים בדרגים שונים, מתפקיד הקצונה הבסיסי ביותר ועד למפקדי סוללה. כמו כן, כאן עוברים הכשרת חץ חיילים המגיעים ממערכות נשק אחרות למערכת החץ. הם נחשבים לחיילים מנוסים יותר, כיוון שההכשרה המקצועית של המערכת נותנת להם דרגת הכשרה גבוהה יותר, בדומה לקורס מיירטים אותו עוברים החיילים בשאר המערכות.

"מסלול החץ בונה את החייל להיות אדם אחראי ומוכן להתמודד עם הכוח והחשיבות של המערכת. מדובר במערכת אסטרטגית שמצריכה אנשים בוגרים, מנוסים וחושבים", מרחיבה סרן שוחט. "בתחילה יקבל החייל או הקצין תפקיד התחלתי בעל חשיבות, דרכו יוכל להבין לאן הגיע ועם מה הוא מתמודד. משם והלאה, הדרך פתוחה עד לתפקידים הבכירים ביותר ביחידה".

"יחידת 'חרב מגן' מפעילה את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר במערך ההגנה האווירית וניתן לומר שהיא מתקדמת ביותר גם מבחינה ארגונית", אומר רס"ן צימבר. "כאשר הוקמה היחידה, החליטו לפעול לפי הדגם של טייסות טיסה ומיסדו את תרבות ההצ"ח (הצבת חירום) ביחידה שלא הייתה קיימת במערך עד אז".

הקמת היחידה במבנה זה מאפשרת לכל קצין חץ להגיע ליחידה פעם בשבוע ולהתאמן במערכת על מנת לשמור על כשירות. אחת הסיבות לצורך באימון מתמיד זה היא שבניגוד למערכות כמו "כיפת ברזל", למערכת החץ אין היסטוריה מבצעית ולכן היא מוגבלת ביכולת להפיק לקחים ממקרים קודמים. על כן חייבים כולם – מאנשי המכ"ם, עבור במרכז ניהול היירוטים ועד פלגת השיגור לעשות את עבודתם באופן מושלם.

מאז הראיון דלעיל השתנו מספר דברים . ראשית , ההדרכות עברו לבית הספר להגנה אווירית כמקובל בכל מערכות הנשק . קרי , ההכשרות והאימונים מבוצעים בבית הספר עפ"י מסלול הכשרה מובנה שמבוסס על הניסיון שהצטבר במשך השנים ביחידה והמתודולוגיה המקובלת בבית הספר להגנה אווירית .

מבחינה מבצעית היחידה משולבת מבצעית ונוטלת חלק במשימותיה באופן שוטף כמרכיב אקטיבי בשכבת ההגנה העליונה .

ב-17 מרץ 2017 , לפי פרסומים בתקשורת, ביצע טיל"חץ 2" את היירוט המבצעי הראשון שלו, כשיירט טיל נ"מ מדגם  S-200 שנורה מסוריה לעבר מטוסי חיל האוויר שחזרו מתקיפה שם.

כמו כן , היחידה נוטלת חלק בניסויים שנועדו לשפר את המערכת ובכלל זה ניסויי "חץ 3" .

 משגר "חץ" בעמדת שיגור

מערכת ״חץ״ בפעולה

הכתוב על סמך ראיונות וכיתוב של עמרי יחיאל,אלחנן משי,דב דותן,שלמה נגרי,חנן ברטל ומסמכים : גיבורי תקופת ההפלה ,חוברת מערך ההוק מאז ועד היום.