סמל גדודי ראשון- גנמ״מ 66

הסבות ל-20 מ"מ מתנייע: הקמת הגנמ"ם הראשון – גדוד הנ"מ המתנייע 66

במלחמת ההתשה בסיני שלאחר מלחמת ששת הימים נחשפו המעוזים בשפת תעלת סואץ לתקיפות מטוסים מצריים, ובמיוחד סבלו המעוזים בגזרה הצפונית של התעלה. חיל האוויר הישראלי היה מוגבל ביכולתו לסכל את התקיפות של מטוסי האויב אשר טסו ליעדיהם בגובה נמוך ובשטח עם תכסית גבוהה, הגיעו בהפתעה ויצאו ללא נזקים, מעין "פגע וברח". צה"ל חיפש פתרון הולם להגנה נ"מ על חיילי המעוזים. טילי ההוק פרסו הרחק מהתעלה ולא התאימו לאופן מסלול ההתקרבות של המטוסים ותקיפתם, תותחי 20 מ"מ ו/או 30 מ"מ לא התאימו מכיוון שהיו נגררים ולא נתנו הגנה על הצוותות, ותותחי 40 מ"מ היו נגררים, חשופים להגנה על מפעיליהם החיילים, כבדים ומסורבלים (חשמל וכבלים)., ק.תמ"ח ( קצין תאום חיילי – אוויר )סא"ל משה תמיר, הציע למפקדת חיל האוויר להסב את צריחי 0.5 מ"מ 4 קנים (במלחמת ששת הימים פרסו להגנת בח"א 8, בסיס ח"א תל נוף, במסגרת גדוד נ"מ 945), לצריחי 20 מ"מ מסוג "אורליקון" דו קני, ולהתקינם על נגמ"ש מסוג B.T.R. שפעלו בחיל האוויר במסגרת גדודי הק"ח (הגנת קרקע חילית).האנקדוטה היתה שהצריחים הוסרו מזחלמים שצה"ל רכש בשנת 1965 ,ההצעה אושרה. ההסבה של הצריחים לתותחים בוצעה בתעשייה האווירית וההתקנה על הנגמ"שים בוצעה במסגריית קיבוץ כפר בלום. עם הקמת ינמ"מ 66 הותקנו הצריחים שוב על זחל"מים תקניים בצה"ל במש"א, (בסיס שיקום אזורי) של חיל החימוש בחיפה, והתותחים שופצו והותאמו לצריחים במפעלי התעשיה האווירית בלוד.

גדוד נ"מ 882 שייעודו היה הגנת נ"מ על כנף 4, בסיס ח"א חצור, באמצעות סוללות 40 מ"מ היה הגדוד הראשון שחייליו הוכשרו להפעיל צריחי תותחים 20 מ"מ דו קני ניידים על נגמ"ש ה- B.T.R. לאחריו, כל גדודי הנ"מ הסדירים היו כשירים לעשות כן. 11 כלים הובלו על גבי סמי טריילרים המיועדים להוביל טנקים לבלוזה שבצפון סיני, ומשם נסעו על גלגליהם והתמקמו במעוזים הצפוניים שלאורך תעלת סואץ עם חיילי גולני. ביום 28 בפברואר 1970 חצו שני מטוסי מיג 17 מצריים את התעלה בזמן השקיעה כשהלוחמים מסונוורים מהשמש השוקעת. מטוס אחד ירה רקטות והמטוס השני הפציץ בגובה של 20 מטר בלבד. שני צוותי הצריחים ירו והמיג שריקט נפגע קשות והשני הופל. יוסף אלחדד שהיה הטען של צריח נפגע ע"י המטוס שהפציץ, אבל המשיך בטעינת התותחים; על כך צויין לשבח וזכה בעיטור המופת.

הפתרון להפעלת גדודי הנ"מ בשפת התעלה היה זמני, שכן בא על חשבון הפעלת גדודי הנ"מ 40 מ"מ להגנת סוללות הוק, כוחות היבשה ושדות התעופה בסיני. לפיכך, המטכ"ל אישר הקמת יחידת נ"מ מתנייעת שייעודה העיקרי יהיה הגנת נ"מ על המעוזים בתעלת סואץ. רס"נ אלי ברוך שירת  אז כקצין אג"מ במפקדת ק.תמ"ח  במהלך מלחמת ההתשה, ובאביב 1970 הוצע לו להתמנות למג"ד 881 בדרגת תקן סא"ל. בחירתו הייתה להקים את יחידת הנ"מ המתנייעת בדרגת תקן של רס"נ. כקצין אג"מ הוא טיפל בכל עבודת המטה להקמת יחידת הנ"מ המתנייעת ובכללה אישור מבנה היחידה, תקני כוח אדם וציוד, וכיו"ב. בחודש אפריל 1971 היחידה הוכרה כגנמ"מ, בתקן סא"ל למפקד הגדוד, וביום 3.10.1972 אושרה לאלי ברוך דרגת סא"ל.

ביום 1.7.1970 מונה אלי ברוך למפקד ינמ"מ 66. את מספר היחידה בחר אלי ברוך ממספר הצעות  שהתקבלו ממחלקת אג"מ תוא"ר (תכנון וארגון) במטכ"ל, מכיוון שמספר 66 היה מספר גדוד הצנחנים שלחם על "גבעת התחמושת" בירושלים במלחמת "ששת הימים". כמו כן, רצו במספר דו-ספרתי ליחידה, לראשונה ביחידות נ"מ, לשם הנוחיות. סגן מפקד היחידה, סרן דב רביד (דובי) ולימים סא"ל כמפקד גנמ"מ 5729, ואלי ברוך בחרו את הרעיון לשלד של סמל היחידה מתוך חוברת של צבא ארה"ב, וזאת לאחר שמפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי (מוטי) הוד, לא אישר את הצעתנו שהורכבה מהמספר 66 (קצוות המספרים כדו קני וזחל"מ סביב עיגולי המספרים) מטעמי ביטחון שדה.

אי אפשר להזכיר את ינמ"מ 66 ללא תרומתו הרבה של סרן דב רביד (דובי) בראשית דרכה של היחידה. דובי לחם במעוזים עם צריחי הנ"מ על נגמ"ש ה- B.T.R., והתנדב לשירות קבע לאחר שקיבוץ  גליל-ים הסכים לשחרר אותו לשנה אחת בלבד. זכורה אסיפת הקיבוץ שהתכנסה בחדר האוכל, את נאומו/שיחתו של קהנ"מ, אל"מ משה תמיר, באסיפה כדי לשכנע את חברי הקיבוץ לשחרר את דובי לשירות קבע, ואת התנגדותה של חנה רביד ז"ל, אמו של דובי. התרומה של דובי ליחידה היתה לרוח היחידה, ללחימה ולמצוינות אשר באו לידי ביטוי מדרישותיו מקצינים, נגדים וחיילים כאחד; דובי גם ניחן בכישרונות טכניים ובכושר ניווט מעולים. במלחמת יום הכיפורים היה סגן  בגנמ"מ 208 אשר לחם, בין היתר, בהגנה על צליחת הכוחות על תעלת סואץ במתחם "מצמד". זאת הזדמנות גם להזכיר את התנדבותם של קצינים מצויינים נוספים ליחידה, כמו, סגן יעקב קורן ז"ל  (קורנבליט) קמב"צ היחידה), סגן נח סלוצקי, קצין החימוש של היחידה, סגן גיתית, שלישת היחידה, וסגן ירון שביט, מפקד סוללה ביחידה ולימים רס"ן כסגן בגנמ"מ 206.

רבים מחיילי הנ"מ נענו לקריאה להתנדב לשרת ביחידה, אבל חלקם לא התאים למשימות היחידה.  הקצינים, החיילים, הזחל"מים עם צריחי 20 מ"מ דו-קני, הרכבים והציוד רוכזו במחנה סירקין. החיילים הוכשרו בבית הספר לנ"מ 883 בהרצליה להפעלה הבסיסית של הצריחים והתותחים. שהתקבלו מצה"ל, בפעילות נמרצת של מצ"ד 6, ענף האפסנאות הכללית בח"א, ציוד חדש לחלוטין, כמו רכבים מכל הסוגים, מכשירי קשר וציוד אישי. היחידה מנתה אז כמאה חיילים וקצינים סדירים, בשתי סוללות תותחים וסוללת מפקדה. כל סוללה כללה שתי פלגות כאשר כל פלגה מנתה ארבעה זחל"מים. מבנה ארגוני שהיה מקובל בסוללות נ"מ 30 מ"מ.

היחידה היתה עדיין בהתכנסות במחנה נ"מ בסירקין, בהיכרות הדדית, בהכשרה ובהתכוננות, וכבר בחודש ספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור" שבו ירדן פעלה נגד אש"ף בשטחה וסוריה איימה לפלוש לירדן) פרסה היחידה תחילה עם שתי הסוללות להגנת שדה התעופה ברמת דוד, והיתה מוכנה לכוננות בתוך דקות אחדות במקום שעות ספורות עם סוללות 40 מ"מ. לאחר שעות אחדות פרסה היחידה להגנת מסוקי תקיפה שפרסו למשימתם בגליל התחתון סמוך למושב מולדת/כוכב הירדן. בתום הכוננות, הוקפצה היחידה, בפקודת פתע, לפרוס לירי נ"מ במטווח אש לנ"מ. לאחר מכן, היחידה התאמנה לתנועה ולמסלולי אש בתנועה ברמת הצוות, הפלגה והסוללה בשטח אימונים שהיה אז באזור חירבת מאחז, דרומית לקרית גת. בתום האימונים עברה היחידה על הזחל"מים לבסיס הקבע שלה בבח"א 5, בסיס ח"א בשדה תעופה אל עריש ששימש גם לאימוני קורס טייס. כל היחידה שוכנה באוהלים בחורף גשום, קר וקשה, פרט למפקדת היחידה שהוקצה לה מבנה מצרי ישן. היחידה לא היתה כפופה לבסיס.

היחידה פרסה להגנה נ"מ של המעוזים, למעוז הוקצו שני זחל"מים בפיקוד קצין, שבראש מעיינם הכוננות, כשירות הכלים והטיפול האישי בחיילי ביחידה. מפקדת היחידה התמקמה בבלוזה בסיני, במחנה החטיבה. הוקדשה תשומת לב לצורכי כל חייל וקצין, לתשלום "שכרם" במזומן במעוזים (ע"י סגן גיתית, שלישת היחידה) ולהקדים את שאר החיילים ששירתו בקו באותה עת, לאספקת קרח ועיתונים יום-יום, להקצאת מכשירי רדיו ומזרונים דקים, ועוד, לאחזקה מיטבית של הכלים טוב יותר משל "הירוקים", והכל כדי להיטיב את תנאי חיי החיילים במעוזים ומתן תחושה של אחריות רבה להגנה נ"מ בשטח.

אלי ברוך מספר "אכן, השתדלנו להיות הטובים ביותר בקו ובכל מקום שהוצבנו בו, וגם לזכות בהישגים ולהיות המצוינים בתחרויות ספורט חייליות וצה"ליות". בהמשך, היחידה פרסה להגנה נ"מ על מוצב החרמון ועל מוצבים ברמת הגולן לרבות בתל אבו נידה ובתל פארס. רכב מסוג "כרמל" שעמד לשירות מפקד היחידה הוחלף פעמיים לפי הוראות חיל החימוש כי גמא מאה אלף ק"מ בכל פעם, וזאת בגלל פיזור היחידה. המשימה היתה קשה ליחידה בשל פיזורה, לחיילים בשל הבידוד ולקצינים עקב ההתחככות המתמדת עם מספר קטן של חיילים לתקופה ממושכת, אבל הייעוד העיקרי של היחידה להגנת המעוזים כבר לא היה רלוונטי יותר אז בשל הפסקת מלחמת ההתשה. בינתיים, פעלה היחידה להכשיר את כל מפקדי הצוותים בקורס מכ"ים בכרמיאל, להכשיר את מרב חיילי היחידה כנהגים ולהשיג מקומות לצניחה, לקצינים לפחות."

בסוף  1970 עברה היחידה לשיוך חיילי בחיל האוויר מחיל התותחנים. מדי חיילי היחידה נותרו ירוקים מטעמי חיסכון, אבל הכומתה כחולה. נהגים לא נתנו טרמפים לחיילי היחידה שיצאו לחופשה מסיני שהרי הם חיילים "ג'ובניקים", ובבדיקת מסדרי יציאה הבחנתי בטפיחה באזור החזה של החיילים. התברר כי החיילים חבשו כומתה כחולה במסדר, אבל עם יציאתם לחופשה המירו את הכומתה הכחולה בכומתה שחורה עם סמל חיל התותחנים בכדי ליהנות מטרמפים, וזאת למרות הרקע האדום כרקע לסמל ח"א בכומתה הכחולה והייחודי רק לחיילי הנ"מ בחיל האוויר. הקהנ"מ, אל"מ משה תמיר, שיכנע את מפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי (מוטי) הוד, לאפשר זאת לחיילי הנ"מ על אף שגם הטייסים וחלק מהטכנאים הם לוחמים ואין להם רקע אדום.

ביום 12.7.1970, בתום הצניחה האחרונה , אחדים מקציני הגדוד ובהם קמב"צ היחידה, סגן יעקב קורן ומפקד היחידה, בקורס הצניחה בתל-נוף נמסר להם ע"י מפקדת קהנ"מ כי עליהם להתייצב במפקדת פיקוד מרכז ששכנה אז סמוך לרמלה, וכי על היחידה להגן נ"מ על אוגדה בתרגיל טקטי ללא גייסות בפיקודו של ראש מה"ד, האלוף יצחק (חקה) חופי. מפקד היחידה התייצב בפני קצין אג"מ פיקודי שהורה להתייצב למחרת, בריכוז הכוחות דרומית לסדום.

מספר אלי ברוך "דומה היה שנחתנו בכוכב אחר; אינני מגזים. השטח היה מוצף באוהלים, ברשתות הסוואה, באנטנות וברכבים עם אותות ומספרים שלא אמרו לנו דבר. בתרגיל עצמו לא השתלבנו כי שני הצדדים, האוגדה והיחידה, לא ידעו כיצד לפעול ולכן השתחלנו בין השיירות של האוגדה שנעו לכיוון הרי ירושלים ולשפלה. הבנתי שעד עתה לא היינו לכאורה בצה"ל, ויש להתחיל ללמוד מבראשית להשתלב עם כוחות היבשה. עשינו ימים ולילות לפיתוח תורת לחימה לרמת הצוות, הסוללה והגדוד בשילוב עם האוגדה, וליישומם בשטחי אימונים ואש בסיני (ג'בל לבני)."

מפקדת היחידה השתלבה, לראשונה, בנוהל קרב אוגדתי בתרגיל ללא גייסות בפיקודו של מפקד גייסות שריון, האלוף אברהם אדן (ברן), וקצין האג"מ האוגדתי, אל"מ אמנון רשף (כדרגתו אז ולימים האלוף, מפקד גייסות שריון) שהיה קשוב  ועזר רבות. הפעם, הגדוד הגיע  מוכן עם אותות קריאה, אותות ומספרים תואמים על גבי שלטי הרכבים ובפתחי האוהלים, וכיו"ב. בד בבד, סוללה שלישית הוקמה ביחידה למטרות הדרכה, והיחידה גדלה ומנתה קרוב ל-150 חיילים סדירים. היחידה החלה להכשיר קציני נ"מ מתנייע ולהסמיך קציני נ"מ מתנייע וביניהם סגן בנימין (בני) כהן ולימים אל"מ מפקד ביהס לנ"מ, להסב קצינים סדירים לקציני נ"מ מתנייע, להסב ולאמן את גדודי הנ"מ הנגררים, שהיו בעבר בפיקודים המרחביים ונתנו הגנה נ"מ בעיקר על אגדי תחזוקה, לגדודי נ"מ מתנייעים. האימונים היו באל עריש, ובשטחי אש בג'בל לבני ובג'בל הילל בסיני. בשטח האש בג'בל לבני הוקמו מסלולי אש לצוות, לפלגה ולסוללה למטרות קרקע, וכל הסוללות עברו את המסלולים כולל ירי נ"מ למטרה נגררת ובכוננות אור ראשון על פצצות תאורה במפתיע, וגם אימון גדודי להגנת אתרים ושיירות בתנועה.

גנמ"מ 66 היה פורץ דרך במערך הנ"מ בהכשרת החיילים לפעולה כלוחמים בתנאי קרב, נחשב כחוד החנית של מערך הנ"מ והשפיע רבות על כל יחידות הנ"מ בהכשרה ובהתנהגות חיילית בשדה הקרב. קצינים עברו קורס צניחה, מש"קים וקצינים אומנו לנווט בתנאים קשים (תרגיל "צקלג" בנגב שימש במשך שנים לאימון בקורסי קצינים בבית הספר לנ"מ 883), ומפקדי הצוותים הוכשרו בקורס מכ"ים חי"ר בהר ליבנים. חיילי היחידה המשיכו כל העת בפעילות הרגילה, המגוונת והפרוסה בעת ובעונה אחת ברמת הגולן ובסיני, ופעלו בתנאים קשים בשגרה, בתרגילים, ובאימונים ובתעסוקה מבצעית. יחד עם זאת, מפקדים השתדלו, כל אימת שהיה אפשר, לקיים שיחות עם הסוללות שבהן סוכמה הפעילות השבועית של הגדוד ותודרכו לגבי התכניות של הגדוד לשבוע הקרוב וגם לתקופה הקרובה.

בעת ההשתתפות בתרגילים האוגדתיים ובביצוע האימונים של היחידה וההסבה של גדודי הנ"מ היתה  תחושה של החמצה במבנה הארגוני/מבצעי של הגדוד. המסקנה הייתה שעל הסוללה להיות במבנה של שלוש פלגות כאשר כל פלגה תהיה בת שלושה זחל"מים/צריחים. זה היה נכון מבחינת כוח האש, בטיחות החיילים לאש בפלגה בפריסה, ולא פחות חשוב במבנה הפלוגתי המקובל בכוחות השריון.  ההצעה לשינוי המבנה הוצגה לקהנ"מ, אל"מ משה תמיר, שהשתכנע ופעל לאישור מפקדת ח"א והמטכ"ל להקצאת תקנים וציוד בהתאם.

. להפתעת מפקד היחידה , תא"ל בנימין פלד מינה אותו למפקד בח"א 5 ב- 6.12.1971, וזאת נוסף על תפקידי כמפקד גנמ"מ 66. מפקד היחידה, יחד עם הקהנ"מ, התנגדו להחלטה בשל משימות הגדוד בהדרכות, באימונים, בתעסוקה מבצעית ברחבי סיני, בחרמון וברמת הגולן, בתרגילים אוגדתיים, וכל זאת גם ללא סמג"ד, אך לשוא. רק כעבור למעלה מארבעה חודשים בוטל המינוי  כמפקד בח"א 5 , וכל זאת תוך המשך אימון הגדוד, פיתוח תורת לחימה של ליווי כוחות בתנועה תוך כדי תקיפת מטוסים, הסבת גדודי המילואים ותעסוקה מבצעית מהחרמון ועד לתעלה ופעם אף השתתפות בתרגיל בשארם א-שיח.

גנמ"מ 66 השתתף בתרגילים אוגדתיים גם עם גייסות ובהם תרגיל בצפון הארץ בפיקודו של האלוף שמואל גונן (גורדיש). לאחר התדריך האוגדתי למפקדים דרש האלוף ממפקד הגדוד הסבר על היכולות של הגדוד והתותחים. כיוון שכך, האלוף דרש  שהגדוד יבצע ירי חי ע"י סוללות הגדוד על פצצות תאורה של מרגמות 81 מ"מ בעת דימוי של צליחת התעלה (הירדן) בלילה. אכן, מסלולי הירי של תחמושת תאורה לעבר פצצות התאורה היו מחזה מרהיב עין בלילה, ולמחרת התמונות הופיעו בעיתונים רבים. הגדוד השתתף גם בתטל"ג (תרגיל טקטי ללא גייסות) בפיקודו של האלוף אריאל שרון, אבל השיא היה השתתפות גנמ"מ 66 כולו בתרגיל אוגדתי עם גייסות היה בתרגיל "עוז" בפיקודו של האלוף אברהם אדן (ברן) בחודש פברואר 1972. התרגיל דימה צליחת תעלת מים בסכר הרואייפה (ע"י אבו עגילה בסיני) ועל הגדוד הוטל לתת הגנה נ"מ לכוחותינו באזור הצליחה, ובהמשך ליווי הכוחות בתנועה ובעיקר הגנה נ"מ על אגד התחזוקה, וכך היה.

מח"א, האלוף מרדכי (מוטי) הוד, ביקר בגדוד, ובאחת הפעמים באימון גדודי בשטח האש בג'בל ליבני. לעת הביקור של מפקד החייל תואמה תקיפת מטוסים על הגדוד, אבל היא לא יצאה לפועל בשל ההסוואה המעולה של הגדוד. מח"א שאל  כמה זמן נדרש להניע את הגדוד והתשובה הייתה "שתי דקות", וכך היה. לאחר מכן, הודגם למח"א סוללה במסלול לחימה עם ירי חי. בתום הביקור שאל קהנ"מ, אל"מ משה תמיר, את מח"א "מה סיכום התרשמותך?" ומח"א ענה: "משה, אני בשוק, צריך לפתח את העניין". אחד הרעיונות שהעלה מח"א היה הנחתת הזחל"מים ממטוסי תובלה בשדה לחימה כדי לתת הגנה נ"מ לכוחות היבשה, ואכן הגדוד תרגל הנחתה ממטוסי תובלה מסוג "הרקולס" וממסוקי הסער מסוג "סופר פרלון". נערכו ניסויים, אבל הרעיון לא יצא לפועל.

לעומת זאת, הגדוד נדרש לתת הגנה נ"מ לכוחות שתוכננו לפעול בלבנון תוך כדי תנועה, וכל זאת לפני מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1972 . מספר מפקד הגדוד סא"ל אלי ברוך " נדרשתי להתייצב במפקדת פיקוד צפון, אז בנצרת, ושם קיבלתי תדריך מקצין אג"מ פיקודי, אל"מ אורי שמחוני ולימים אלוף. על הגדוד הוטלה המשימה להגן נ"מ וגם להפעיל את התותחים למטרות קרקע לשני טורים של כוחות יבשה שייכנסו לדרום לבנון. קמב"צ הגדוד, סרן יעקב קורן, השתתף בקבוצת פקודות של חטיבת הצנחנים, ואני בקבוצת בקבוצות פקודות חטיבתית שהתקיימה במחנה "פילון" ע"י ראש פינה בגליל העליון ולשם כך ח"א הקצה לי מטוס קל לשדה מחניים. התכנון היה שסרן יעקב קורן יפקד על כוח נ"מ מהגדוד שיתלווה לצנחנים, ואני אפקד על הכוח שיתלווה לחטיבת השריון. הגדוד רוכז באזור "חורשת טל" בגליל העליון, אבל המבצע בוטל והגדוד חזר למשימותיו הרגילות."

האתגרים של הגדוד היו רבים, מגוונים וקשים, אבל הגדוד ביצע אותם במלואם. בסוף שנת 1972 החליף  הסמג"ד, רס"ן אילן קלצ'קו את סא"ל אלי ברוך כמפקד הגדוד והועלה לאחר מכן לדרגת סא"ל,( ולימים אל"מ במפקדת חיל האוויר. )רס"ן אילן קלצ'קו שירת במפקדת ח"א והתנדב לעבור הסבה לנ"מ מתנייע ולמלא תפקיד של סגן בגדוד.

לאחר סיום תפקיד מפקד הגדוד ולאור הנסיון שצבר נתבקש סא"ל אלי ברוך לכתוב את תורת הלחימה של יחידות נ"מ מתניעות.  אלי ברוך התמקם בבית הספר לנ"מ 883 בהרצליה וכתב את תורת הלחימה של צוות נ"מ מתנייע, פלגת נ"מ מתנייעת, סוללת נ"מ מתנייעת, והכל במצבי לחימה שונים. כמו כן, כתב את החוברת "ארגון גנמ"מ בקרב" שכלל לוחות תחזוקה של תחמושת ציוד, דלקים וכיו"ב לרמת הצוות, הפלגה, הסוללה והגדוד.

חובה להדגיש כי היוזם של נ"מ מתנייע היה קהנ"מ, אל"מ משה תמיר ז"ל. לא בכדי כתב  אל"מ משה תמיר לסא"ל אלי ברוך עם סיום תפקידו במכתב מיום 6 ביולי 1972, "שמור על נושא הזחלמים הוא יקר לכולנו ולי במיוחד" (ההדגשה הוספה – א.ב.). אכן, אם ב"מלחמת ששת הימים" גדודי הנ"מ הפיקודיים הובלו במשאיות ופיגרו אחר הכוחות, הרי שבמלחמת יום הכיפורים הגנמ"מים הגנו תוך כדי תנועה על הכוחות והשיא היה ההגנה על הצליחה של כוחות צה"ל על תעלת סואץ במתחם "מצמד" ע"י גנמ"מ 208 בפיקודו של סא"ל ניסן גלעד וע"י גנמ"מ 207 בפיקודו של סא"ל עמוס ארד ,כאשר  גנמ"מ 291 ת.פ אוגדה 162 בחזית סיני וגנמ"מ 203 בחזית רמת הגולן נותנים הגנה לגורמים שונים באוגדות.

זחל"מ B.T.R עם צריח 20 מ"מ

מלחמת יום כיפורים

עם תחילת הקרבות היו סוללות ופלגות הגדוד פרוסות מצפון הגולן ועד לגדות תעלת סואץ. רק בשלב הסופי של המלחמה התאחד הגדוד במצרים, ובמלחמת ההתשה שלאחריה, פרס בגולן.

עם פרוץ הקרבות, היתה מפקדת סוללה א בפיקודו של רון תמיר ופלגה בפיקודו של ישראל גולדנשטיין  פרוסים בתל אבו נידא (הר אביטל) ופלגה נוספת בפיקודו של יגאל מונוביץ  הגנה על כוחות תותחנים ותצפיתנים בתל פארס (הר פרס). הגדוד המתנייע הראשון במערך הנ"מ, היה מבוסס על מערכות ה-20 מ"מ בצריחים ע"ג זחל"מים, וכך מצאו עצמן הפלגות הללו על שני תילים אלה, שהפכו במהרה למטרות 'מועדפות' לתקיפה על ידי הסורים, עקב הימצאות אמצעי תצפית ומודיעין עליהן. הפלגה שהייתה בתל פארס, נפגעה כבר ביום הראשון למלחמה. רב"ט מיכאל אוחיון ז"ל נהרג והמפל"ג סג"ם יגאל ינוביץ נפצע קשה. הוא המשיך לפקד על חייליו עד למחרת עת נאלצו לאחר קרב, לסגת מן התל ולפלס את דרכם רגלית לכיוון כוחותינו. ביום השלישי למלחמה, לאחר שהתארגנו מחדש והצטיידו, עשו לוחמי הפלגה מתל פארס את דרכם להר אביטל בניסיון לחבור אל הפלגות שישבו שם. למרות שההר היה מוקף כוחות סוריים, הצליחו הלוחמים, בעיקר בשל הבלבול וערפל הקרב סביב ההר, לחבור בכל זאת אל הכוחות בתל.

בהר אביטל עצמו, מפק הפלגה  היה סג"ם צעיר בשם ישראל גולדשטיין. ישראל החל את שירותו בצה"ל בשנת 70 כחניך בקורס חובלים של חיל הים שם גם עבר קורס מ"כים ב'גולני'. כאשר שבר את רגלו במשחק כדורגל באחת השבתות, ניצל את ההזדמנות וויתר על המשך הקורס וכך מצא עצמו לאחר החלמתו, מצטרף למערך הנ"מ בעקבות חבר ששירת שם, והשמועה שבמערך הנ"מ מקימים איזה שהוא מסלול קרבי חדש, שלימים היה למערך המתנייע.

וכך בצהרי 6/10/73, מצאו עצמם ישראל גולדשטיין, שאך שבוע קודם עוד שהה עם הגדוד באל עריש שבצפון סיני ושאר החיילים בפלגות על ההר, כמו גם כל יתר הלוחמים והקצינים שעל התל, תחת התקפה ארטילרית כבדה ורצחנית, שלוותה גם בתקיפות של מטוסי קרב סוריים. הבלבול וחוסר הודאות היו כה גדולים, עד כי בתחילה חשבו כי המטוסים שהם רואים הם ישראלים, כיוון שגם לא קבלו כל מידע או התראה על תחילת המלחמה. כבר בדקות הראשונות, כאשר רוב החיילים והקצינים שעל ההר תפסו מחסות מפני ההפגזות, נותרו חיילי הנ"מ בכליהם והשיבו אש אל המטוסים שתקפו את התל והפילו שני מטוסי "סוחוי 7". ההפלות האלו לא אושרו רשמית ע"י מודיעין חיל האוויר אך לדברי גולדשטיין הן היו ודאיות.

הפלגה בפיקודו של ישראל על שלושת זחל"מיה, הייתה פרוסה בחלקו הדרומי והגבוה יותר של התל בו גם היה מרוכז רוב הכוח שעל ההר, המשיכה וספגה אש כבדה. כלי הנ"מ החלו להיפגע. לא היה כל קשר החוצה מן המוצב והיה ברור ללוחמים שעל ההר כי עליהם להתארגן בעצמם, לא רק להגנת נ"מ, אלא גם להגנה קרקעית. בסופו של דבר נותר רק הזחל"ם של ישראל שמיש, ולפיכך הוא נתן הוראה שעל כל חיילי הפלגה להישאר במחסה בבונקר מפני ההפגזות. המפקד הצעיר החליט שהואיל וניתן היה לתפעל את הכלי בעמדתו ע"י אדם אחד, אין כל טעם לסכן חיי לוחמים נוספים בחשיפה בשטח המופגז, וכי הוא יכול לתפעל את התותח בעצמו. ביום השני למלחמה, 7/10, הגיעו גלים נוספים של מטוסי "מיג 21" לתקוף את ההר. "בדיוק באותו רגע לא הייתי על הכלי כי הייתה הפגזה מאד חזקה כמה דקות קודם. כשזיהינו את המטוסים, רצתי לכלי וקפצתי לעמדת הכוון. ראיתי "מיג" מנמיך, העליתי אותו על הכוונת, הספקתי עוד לטעון שתי מחסניות והתחלתי לשחרר על ה"מיג".  המטוס נפגע בזנבו ונפל בשטח סוריה. הוא החליף מחסניות במהירות והבחין במיג נוסף שהנמיך טוס. הוא ירה צרור לעבר המטוס שאיבד שליטה, עלה בלהבות והתרסק ברמת הגולן. "תוך כדי הירי הייתי מאד ממוקד", הוא מספר. "עשיתי ירי ראשון להיכנס לאווירה ואז פגעתי. רק אחרי הירי ניתחתי מה היה והבנתי שבעצם עשיתי מעשה מסוכן". ב-9/10 בסביבות 08:30, ירה ישראל גולדשטיין לעבר "מיג 17" סורי ופגע בו. המטוס נפל בשטח סוריה ואף הפלה זו לא זכתה לאישור רשמי כיוון שלא אותרו חלקים מן המטוס. ישראל גם סיפר על מטוס אחד שנפל על התל מבלי שאיש ירה אליו, הוא פשוט נכנס לצלילה חזקה בעת התקיפה ולא הצליח להיחלץ ממנה ופשוט "נכנס", לנגד עיניהם המשתאות של הלוחמים, לתוך ההר.  באחד המקרים, חלף מסוק "מי-8" למולם על ההר, "מטרה של 100%", לדברי ישראל, ועקב תקלה חשמלית בסולנואיד, התותח לא ירה והם נותרו בתסכולם הרב, למראה המסוק שחלף על פניהם ועזב ללא פגע.

על הקורות אותו בסוללה בתחילת המלחמה, סיפר שמואל רוטר, ששימש כרס"פ הסוללה במלחמה: "אותי אישית תפסה המלחמה בבית. עם פרוץ המלחמה הייתי נשוי טרי ולכן יצאתי הביתה לשבת. עם תחילת צפירות המלחמה, החלטתי לעלות להר אביטל ברמת הגולן, שם ישבה מרבית הסוללה שלי. ניסיתי להגיע לסוללה אבל כל הדרכים היו חסומות. הגעתי לנפח, ובקשתי ליצור קשר עם המוצב. הידיעות הראשונות היו שהמפי"ק נפגע, נותק הקשר ולא יודעים מה קרה איתם. ידיעות אלה דרבנו אותי להגיע למוצב בטרמפים, למרות שהיה איסור מוחלט לנוע בכיוון. את תחילת הנסיעה עברתי עם משאית תחמושת, כשהתנועה היחידה על הכביש מלבדנו היא בכיוון ההפוך: רכב, כלי נשק וחיילים פגועים. החלק השני של המסע היה בעצם צעדה רגלית של כ-10 ק"מ בשטח שהיה מופגז ארטילרית, כשכל ציוד הקרב שעלי מסתכם בעוזי ושתי מחסניות".

שמואל הצליח לחבור בסופו של דבר אל חבריו שבתל המופצץ ללא פגיעה, ושמח לפגוש שם את חבריו כשהם בריאים ושלמים.

לאחר המלחמה עוטר ישראל גולדשטיין בעיטור המופת ובו נכתב: "מאחר שנשאר רק צריח אחד שמיש בצוות, ומאחר שהתל עמד תחת הפגזות כבדות, השאיר סגן ישראל גולדשטיין את פקודיו בבונקר, כשהוא עצמו מאייש את הצריח, מפעילו ואף מפיל. כך פעל ארבעה ימים רצופים, ביוזמתו. במעשיו אלה גילה יוזמה, אומץ לב ורוח התנדבות למופת".

ישראל גולדשטיין הוא דמות האנטי גיבור הקלאסית, ומעיד על עצמו כי אינו איש צבא בנשמתו. הנסיבות הן שהביאו אותו אל המחוזות הללו. מבחינתו זה יכול היה להיות כל חייל אחר שהיה נקלע לסיטואציה כזו. הוא גם לא נשאר בצבא לאחר המלחמה ולא המשיך לקריירה צבאית מה שמחזק את "טיעוניו" לגבי הקורות אותו במלחמה ואת טענתו כי הוא עשה בדיוק מה שכל אחד אחר היה עושה במקומו.

פלגות אחרות של הגדוד שהיו פרוסות בסיני בהגנה קרובה על סוללות ה"הוק" השונות שפרסו בשטח, כנגד התקפות מטוסים קרובות ונמוכות, להן לא היה ל"הוקים" מענה, זכו אף הן להפלות במהלך הקרבות. במהלך אחת התקיפות הראשונות על כוחות צה"ל עם פרוץ המלחמה, נפגעה הפלגה  באזור מעבר הג'ידי מרקטה שנורתה ממטוס מצרי, וממנה נהרג התותחן רפאל טפירו ז"ל.

ב-8/10 הופל מטוס "מיג 17" ע"י תותחי 20 מ"מ של הגדוד בטסה. בשעה 06:45 תקפו 12 מטוסי "מיג 17" צירי תנועה בג'ידי, בטסה ובמתלה. אחד מהם הופל. באותו היום, הפילהפלגה  אחרת של הגדוד שני מטוסי "מיג 17" מצריים, כאשר רביעיית מטוסים תקפה ב-08:20 את סוללת ה"הוק" באבו סמרא, והפילה "מיג 17" נוסף שהיה חלק ממבנה של 12 מטוסים שתקפו גם הם סוללות "הוק" בג'ידי ובטסה. ב-29/10 הפילו תותחי 20 מ"מ של הגדוד מהפלגה של מתי רביבי (לימים מפקד הגנמ"ם ור' מחלקת הבטיחות המטכ"לית) שהגנו על סוללת ה"הוק" של שלמה נג'רי בראס דהייסה, מסוק "מי-8" מצרי בנוסף על שלושת המסוקים שהפילו ה"הוקים" באותו לילה, שזכה לכינוי "ליל המסוקים", חברה הפלגה אל כוח של סיירת מטכ"ל וכוח ה"צ'אפארל" החדש, שאך זה הוקם עם הגעת הטילים ברכבת האווירית האמריקאית, שיועד לארוב למסוקים מצריים שהיו עסוקים בהובלת אספקה לארמיה השלישית המכותרת, ובהברחת קציניה הבכירים חזרה למצרים. ביום הגנה הפלגה על סוללת ה"הוק" בראס דהייסה ועל כוח ה"צ'אפארל" מפני התקפות קרקעיות, ובלילה בין ראס מסלה לעיון מוסא. "ציד" המסוקים המצריים הגיע לשיאו, כאמור, באותו "ליל מסוקים".

מתי רביבי סיפר על הקורות אותם באותם הימים: "בין 7 ל-9 באוקטובר, נענו עם ה"הוקים" מראס סודר לאבו רודס. בדרך עברנו בתוך העיר עצמה, ומפקד כוח הצנחנים עצר ושאל אותנו מה זה הכלים האלו? עניתי לו שזה תותח נ"מ מתנייע והוא שאל אם אנחנו גם  יודעים לירות נמוך? עניתי לו שאם צריך אנחנו יודעים לירות גם נמוך. הוא נתן לי אות קריאה בקשר – 938 והודיע לי שביום אנחנו עושים הגנת נ"מ רגילה ובלילה כשהוא יצטרך אותנו הוא יקרא לנו למארבי לילה ולמרדפים אחרי הקומנדו המצרי, וכך אכן היה" במסגרת הפריסה  באבו רודס, נורתה עליהם אש מספינות מצריות והפלגה הגיבה באש ששיתקה את מקורות האש מן הים.

על צוות המשימה של סיירת מטכ"ל הוא מספר: "הצוות היה מורכב משלושה כוחות משנה. הגרעין הקשה היה סיירת מטכ"ל, בערך מחלקה פלוס. שתי יחידות "דרקון" ("צ'אפארל") שרק הגיעו מארה"ב ופלגת ה-20 מ"מ מתנייע בפיקודי. בשעות היום היינו הכוח שהגן על סוללות ה"הוק" ובלילה צורפנו לכוח המשימה המיוחד. עבדנו כמעט 24 שעות ביממה. אופי המשימה היה עדין ומורכב, ביצענו חדירה לעומק הארמיה השלישית. התנועה שלנו הייתה חרישית, בלי אורות, בטורים מאד נמוכים של המנוע, מעין גלישה איטית. בכל פעם הגענו לאותו שטח אבל לאזור אחר. כל לילה מחדש, סיירת מטכ"ל הייתה מקימה מנחת מסוקים עם גוזניקים, על פי הקוד המצרי שעד היום אני לא יודע מאיפה הם השיגו אותו. אנחנו עם התותחים, עמדנו קרוב מאד למנחת. לא היינו אמורים להפיל את המסוקים, אלא לשבות אותם עם הקנים. רק אם היו מנסים לברוח, היינו אמורים להפילם…ב-29 באוקטובר הגיע ליל המסוקים…המצרים כנראה ריכזו באותו לילה את הכוחות שלהם לפינוי מאסיבי מהארמיה השלישית. ישבנו על יד האגם המר, כ-150 מטר מקו המים. הלילה היה בהיר ושקט ופתאום סמוך לחצות, הרשת מתעוררת ואני שומע מהיב"א תהליך של הקצאת מטרות. העליתי את כל הצוותים על התותחים והוריתי להפעיל מנועים כדי למלא מצברים.

עברו כ-20 דקות והשמים התמלאו ברעש מסוקים סובייטים. עוד לא הספקתי לראות מאיפה הם באים, ומדרום לי יצא טיל "הוק". בדיעבד אני יודע שנמצאנו אז באזור השמדת המטרה. הטילים עברו עשרות בודדות של מטרים מעלינו. שלושה טילים פגעו פגיעה ישירה, חדרו אל תוך המסוקים והתפוצצו בתוכם. ואז שמעתי רעש של מסוק נוסף. שום טיל לא שוגר. לקחתי סיכון ופקדתי: אל הרעש – אש! הסוללות התחילו לירות והצרור הראשון פגע ברוטור. ראינו ניצוצות…אנשי הסיירת עלו על הג'יפים ואני על הזחל"ם ונסענו לכיוון המסוקים. בתחילה הייתה טענה שהפלתי מסוק ישראלי וכל הדרך לשם עברה עלי בפחד, רק כשהגענו גילינו לשמחתי שאכן היה זה "מי-8" רוסי עם כמה קצינים מצריים בתוכו שחלקם נפגעו. אחרי ההפלה הזו קרו שני דברים: המצרים צמצמו מאד את הרכבת האווירית, ומבחינה זו המטרה הושגה, והפסקנו לעשות מארבים…".

זחל"מ 20 מ"מ מתנייע

חשופים על ההר – מתוך כתבה שהתפרסמה ב "ישראל היום" ביום פטירתו של ישראל גולדשטיין ז"ל

הסבה ל "חובט"

את הפיקוד על גדוד 66 קיבל ישראל שראל ב-1975. הקצין עתיר הניסיון ושבע הקרבות, קיבל את הגדוד כאשר עדיין ניכרו בו סימני המלחמה. הגדוד היה כבר זמן רב עצמאי בשטח. איש לא דאג לו, הוא לא קיבל אספקה באופן סדיר וגם לא ציוד. אף אחד כמעט לא היה חתום על ציוד ולכולם בכל זאת היה הכל. כולם "סחבו" ציוד מאיפה שרק ניתן היה ובגדוד שררה תחושה שהכל מותר ומשמעת צבאית הייתה בגדר המלצה בלבד. אל החבורה הפראית הזו הגיע שראל והיה צריך לבנות מחדש את המשמעת ואת המסגרת. ואכן, הוא פעל להפיכת היחידה למסגרת מגובשת ומאורגנת, בכל הקשור לנוהלי עבודה ולשגרת הגדוד בהיבט המבצעי והשגרתי. כל זאת הוא עשה מבלי לפגוע באווירה המיוחדת ששררה בגדוד וברוח הלחימה, שהייתה פועל יוצא ממנה.

בתחילת אוקטובר 75 החלה הסבת הכלים במערך הנ"מ מתותחי ה-20 מ"מ הדו- קניים הוותיקים, למערכות ה"וולקן" – "חובט". את מהות ההבדל בין הכלים היטיב ישראל המג"ד להגדיר כפי שציטט אותו מי שהיה אז מפ"ל בגדוד, אבי רוזנבלט:

"אני זוכר שישראל עשה מסדר והודיע לגדוד שעוזבים את החסקות ועוברים לסירות המרוץ, ה"וולקן" מגיע"!

בתיאור פשוט, היה ה"וולקן" מערכת של תותח 20 מ"מ מתנייע בעל 6 קנים. סימן ההיכר הבולט שלו היה קצב האש האדיר שלו, עד 3,000 פגזים בדקה! הרעיון שעמד מאחורי פיתוח ה"וולקן" היה פשוט: הרכיבו לו גלגלים וקבלו תותח מתנייע שיכול להצטרף אל כוחות היבשה ולהגן עליהם מתקיפות אוויריות. בכדי להבטיח לו ניידות כמעט מוחלטת, הורכב ה"וולקן" על נגמ"ש אמריקאי שהיה ידוע בצה"ל בשם "זלדה", וכינויו המקורי היה M-113. בנוסף לירי אווירי, משמש הכלי גם לירי כנגד מטרות קרקעיות. ניסוח פיוטי יותר העניק ל"וולקן" בני כהן שהיה מראשוני המוסבים ולימים ממפקדי היחידה: "שריונו של הכלי אינו עבה במיוחד, ההתגוננות שלו היא פעילה ואלימה. ה"זלדות" יורקות אש. הצגת תנועה ואש אינה מוכרת לוותיקי הנ"מ. תנועה בקצב השריון. תאבונו של הכלי לתחמושת הוא עצום. בכל לחיצה נפלטים עשרות פגזים. הרעש דומה יותר לרעם מאשר טרטור מכונת ירייה".

תקופת ההסבה החלה במשבר גדול. הגדוד היה אמור להיות המוסב הראשון למערכת הנשק החדשה, ועקב כך כבר הזדכו כולם על כל ציודו הישן ואף חתמו כבר על הכלים החדשים. אבל ברגע האחרון הוחלט כי גדוד 947 יבצע ראשון את ההסבה.

את תקופת הביניים עד להסבה, ניצל הגדוד לתרגילים ואימונים. סיפר גבי פרץ, שהיה באותה תקופה מסו"ל בגדוד ומאוחר יותר שירת בו כמג"ד: "פגישתנו הראשונה עם הכלים החדשים התקיימה עוד בנמל, עת הובאו הכלים ארצה. לאחר מכן התחיל התהליך המורכב של קליטתם וביצוע ההסבה לאנשי היחידה. ההתלהבות הייתה עצומה. האנשים ממש נלחמו ביניהם כדי לעבור את ההסבה".

תחילת ההסבה נעשתה בביסנ”ם, שם נלמד החומר העיוני, והמשכה באימון בג'בל-ליבני שבמרכז סיני, שם יושם החומר התיאורטי שנלמד. קליטת הכלים דרשה מאמץ גדול מכל מי שלקח בה חלק והקרבה רבה. בגדוד שררה תחושת התעלות מן המערכות החדשות, ההרגשה הייתה כי זהו כלי מעולה ויעיל שישנה באופן דרמטי את ביצועי הגדוד, כפי שאכן הוכיח הכלי בהמשך. עם קבלת ה"חובטים", שונה הרכב הגדוד משתי סוללות של תותחי 20 מ"מ וסוללת מילואים, לשלוש סוללות "חובט" סדירות.

בעקבות הסכם השלום עם מצרים, ועקב השינויים האדירים שחלו בפריסת כוחות צה"ל השונים כתוצאה מכך, לא פסחו אלו גם על כוחות הנ"מ הרבים שפרסו בסיני ובהם גם גדוד 66. גבי פרץ, שהתמנה לפקד על הגדוד במחצית 1978, זמן לא רב לאחר שהתמנה להיות הסמג"ד אצל צביקה כהן. הוא הוביל את הגדוד מבח"א 5 באל-עריש, בסיס בו ישב כשמונה שנים, ושעתיד היה להימסר לידי המצרים במסגרת ההסכם, אל בסיסו החדש והארעי – איתם שבדרום הארץ. גם את הבסיס הזה עזב מאוחר יותר הגדוד במעברו לבסיס משאבים. תקופת המעבר הייתה קשה ובמהלכה נותר הגדוד ללא סמג"ד, שליש וקמב"ץ, דבר שהקשה לא מעט על תכנון הפעילות בגדוד ועל ביצועה. המעבר לווה בקשיים רבים שהשפיעו על המורל וכשירות היחידה. משנסתיימה תקופת המעבר והפינוי, והחלה שוב תקופת אימונים, השתפרה התחושה בגדוד והשתפרו רבות ההישגים וגיבוש היחידה. גבי פרץ העיד כי תקופת המעבר מאל-עריש, לוותה בקשיים מכמה היבטים. היא הייתה כרוכה בביטול משימות מבצעיות. ומי שהכיר את הגדוד, ידע שזו הייתה נשמת אפו. בנוסף, הושבתה כליל גם פעילות האימונים של הגדוד שהייתה האמצעי העיקרי לגיבושו החברתי של הגדוד. האימונים היו תמיד המקום היחיד בו יכלו כל חיילי הגדוד להיפגש עקב פיזורם הרחב בתעסוקות המבצעיות על פני כל הארץ. כן היה צורך בביצוע עבודות מנהלה רבות במסגרת אגד 170. המעבר הזה מתצורה מבצעית לתצורה מנהלתית, היה קשה ולא מוכר, פגע מוראלית בגדוד ולא התקבל בו בברכה. תום ההתארגנות באיתם, ועימה החזרה לפעילות הייעודית של הגדוד, קרי הגנה על עוצבות ניידות ומתקנים אסטרטגיים, שלוותה גם בחזרה לשגרת אימונים סדירה, שיפרה משמעותית את מצבו של הגדוד והחישה את חזרתו לכשירות.

בני כהן, שהחליף כמג"ד את גבי פרץ, המשיך את תקופת ההעברה ובמהלך תקופת פיקודו על הגדוד, נפלה בחלקם משימת ביצוע תעסוקה מבצעית מסוג חדש: הגנת נ"מ על גבול הצפון, כנגד חדירת מחבלים בדרך האוויר. תעסוקה זו הזדמנה לגדוד דרך מקרה, לאחר שהחליף גדוד אחר שיצא באותו זמן לתקופת רענון של אימונים והתארגנות.

נגמ"ש "חובט" (וולקן)

הפלת כדור פורח

באותה תעסוקה בצפון, באפריל 1981, עלתה סוללה א' של גדוד 66 לבצע תעסוקה מבצעית בגבול הצפון. הגדוד נרתם במלוא כוחו על מנת לבצע את התעסוקה על הצד הטוב ביותר. מרב המאמצים של מפקדת הגדוד התמקדו בסיוע לסוללה א', בהתארגנותה לביצוע המשימה החדשה שנפלה בחלקה בצפון.

במהלך התעסוקה, בליל ה-19 באפריל 81, זיהה חייל מן הסוללה ששהה בעמדת התצפית, גוף זר מנצנץ בשמי הלילה. הוא הודיע מידית למפקדי המוצב והללו זיהו בוודאות לאחר זמן קצר כי מדובר בכדור פורח המתקדם לאיטו לעבר שטח ישראל.

מפקד המוצב, סגן משה בנג'ו, הפעיל את כל הגזרה והכניס את הסוללה לכוננות מידית להפעלת הכלים. הכדור הפורח המשיך בינתיים את התקדמותו לכיוון מוצב צפוני יותר של הגדוד. כאשר נכנס הכדור הפורח לטווח היעיל של ה"חובט", ניתנה פקודת אש ע"י המפ"ל. במקביל נפתחה אש גם מכיוון מוצבים שכנים לעבר הכדור. כעבור מספר שניות נצפו פגיעות בכדור מפגזי ה"חובט". הכדור החל לאבד גובה במהירות ופגע בקרקע במרחק קצר מן המוצב הצפוני. בכדור היו שני מחבלים על ציודם ונשקם והם שרדו את המפגש עם הקרקע. לאחר מרדף שבוצע ע"י כוחות חי"ר בגזרה, הם חוסלו. אירוע זה הכניס מתח רב וערנות בקרב חיילי הסוללה, ומורל חיילי הסוללה והגדוד בכלל, עלה פלאים.

בחורף שלפני המלחמה, היה פרוס הגדוד בכוננות במחניים. ליד המסלולים ערוך היה  גדוד "חובט" – גדוד 66, בסדר גודל של שתי סוללות וסוללת מפקדה. סוללה שלישית שהתה בתעסוקה בקו סגול ובסיס האם נותר במשאבי שדה. הגדוד היה אז גדוד דרומי חביר לאוגדה 252. אל הגדוד הגיע סמג"ד חדש, אבי רוזנבלט, לחפיפה עם הסמג"ד היוצא. אבי גדל בגדוד בו ביצע תפקיד מפ"ל, סמסו"ל, קמב"ץ ומסו"ל. טרם קבלת תפקיד הסמג"ד, הספיק אבי לבצע גם תפקידי מטה והדרכה במערך. במהלך החפיפה, התברר לאבי כי הציפיות ממנו כסמג"ד הן גבוהות במיוחד, שכן נוכחותו של המג"ד, כך נאמר לו, כמעט ולא הורגשה והסמג"ד הפורש נתן לו להבין שהאחריות מוטלת על כתפיו. התפקיד אינו פשוט. הריחוק ממחנה הקבע והחיים בתנאי פריסה וכוננות, אינם קלים. הסיפור מסובך עוד יותר בגלל אנשי הקבע המנותקים ממשפחותיהם בדרום. לשמחתו, נתקל אבי במהרה בקצינים צעירים רבים בגדוד, עליהם פיקד או הדריך במסגרות שונות בקורסים ובביסנ"מ בעבר הקרוב ועתה הפכו לקציניו בגדוד בתפקידי מסו"לים וסמסו"לים, ושמח לגלות את המוטיבציה הגבוהה שלהם בהכינם את סוללותיהם למלחמה. לאחר מספר ימי שגרת כוננות במחניים, קיבל הגדוד הוראה לרדת אל בסיס הקבע במשאבי שדה, פקודה שהתקבלה בהקלה בגדוד עקב ירידת הכוננות. מטבע הדברים, בעיקר אנשי הקבע שמחו לחזור לדרום. כתוצאה מכך התנהל הקיפול במהירות וביעילות בציפייה לירידה לדרום. בזמן ההתארגנות במשאבי שדה, קיבל הגדוד לראשונה פקודה מסודרת בנושא מבצע "אורנים", בלי פירוט של שעת ה"ש" ויום ה"ע". ברור היה לכולם שזה רק עניין של זמן. התחושה בגדוד הייתה שבפעם הבאה שהם יעלו צפונה, זה כבר יהיה למלחמה. מלאי הגדוד נבדק מחדש, גם כלי הרכב, הרק"ם והימ"חים. אם תהיה מלחמה, תגויסנה גם סוללות המילואים וגם לכך יש לדאוג. לגדוד נקבע אימון באזור כרם-שלום ועל אף שהשטח הוא שטח דיונות דרומי שאין בינו לשטחי מתווה הלחימה בלבנון ולא כלום, עדיין התחושה הייתה כי אימון טוב, ולא חשוב באיזה שטח, יכול רק להועיל, להוסיף ולשפר את רמת הלחימה והמוכנות של הגדוד.

לאימון הוקדשו שבועיים מלאים בהם חזר הגדוד והשקיע את מרב המאמצים באימון הפלגה והסוללה. גם סוללת המפקדה התאמנה במקביל. כן הושם דגש על אימון הפרט של הלוחמים ועל תנועה בשיירות וכניסה לחניונים.

את רוב זמנו הקדיש אבי הסמג"ד לאימון סוללות ה"חובט", נמצא עם המפקדים בשטח במשך היום, וביצע תדרוכים בלילות. עקב היעדר המג"ד, נפלו על הסמג"ד מטלות רבות נוספות גם בתחום הטיפול בבעיות אישיות של חיילים ואנשי קבע, אך למרות זאת, התבצע האימון כמתוכנן. באימון התבצע גם ירי נ"מ אל מטרות נגררות והושגו תוצאות מצוינות. הגדוד סיים את האימון וחזר למשאבי שדה להתארגנות והחזרה לכשירות ומוכנות.

גדוד 66  במלחמת לבנון – של"ג

גדוד 66 עולה צפונה

ביום ה' 3/6/82 התכונן הגדוד ליציאה הביתה. הוגדר כוח כוננות והקמב"ץ נשאר מפקד תורן. רשימות הקריאה השקטה עודכנו וניתנו תדריכים אחרונים לבעלי תפקידים בסוללות. כל הטיפולים השבועיים נעשו, מסדרי כוננות הוכנו והגדוד יצא הביתה בצהרי יום ו'. שעות ספורות לאחר מכן, בערב שבת, הוקפצו כולם בחזרה. אבי הסמג"ד, ישוב היה אל שולחן ארוחת השבת בביתו בערד. עימו הסבו אל השולחן גם הוריו, רעייתו ובנו התינוק כאשר הגיעה שיחת הטלפון הבהולה מהמבצעים בגדוד: "מדברים מהמבצעים, תגיע מיד". התארגנות מהירה, פרידה מהמשפחה ואבי, שלפני היציאה הביתה נתן את טנדר הפז'ו שלו לאחד הנגדים, יצא בטרמפים לשוב אל הבסיס. המתיחות בצפון גאתה והיה ברור שהפעם זה עמד להיות הדבר האמיתי.

המג"ד הודיע לאבי הסמג"ד כי עליו לצאת לחבירה למפקדת האוגדה בצפון וכי על הסמג"ד מוטלת משימת הוצאת הגדוד במהירות המרבית צפונה. יש לזכור כי גם סוללות מילואים הוקפצו מן הבית וכי הטיפול בהם דרש תשומת לב מנהלתית ולוגיסטית רבה יותר ממה שנדרש בעבור הסוללות הסדירות. אט אט הגיעו כל הלוחמים מן הבית והתחילה התארגנות מזורזת לעליה צפונה. סוללה ב' של המסו"ל בן-שך כבר הייתה בצפון לשם עלתה כשבוע קודם לצורכי תע"ם בקו סגול. כאשר החלו המובילים להגיע, נשלחה סוללה ג' של המסו"ל משה בנג'ו ראשונה צפונה ולאחריה סוללה א' של המסו"ל נועם יפרח. ראשוני אנשי המילואים החלו להגיע בשבת לפנות בוקר ותהליך קליטתם החל. סוללת המילואים ד', בפיקודו של ידידיה ענתבי, יצאה עם אוטובוסים ודרגי הסוללה לכיוון הרצליה, שכן ה"חובטים" שלהם, שימשו דרך קבע להדרכה בביסנ"מ והיה עליהם לאספם משם. סוללת המילואים ה' בפיקודו של עובד וייזינגר-אור, שהייתה סוללת טילי כתף "בזק" – "רד-איי", עלתה עם הטילים האישיים והזחל"דים שלה על מובילים צפונה. כולם עלו לשטחי הכינוס באזור מחניים. אבי הסמג"ד עבר דרך מפקדת האגד בחיפה לצורך קבלת פקודות משימה ומשם המשיך לרמת הגולן לצומת ווסט.

סוללה ה' הגיעה אף היא לצומת ווסט וחברה יחד עם הסמג"ד למפקדת אוגדה 252. סוללה ד' הגיעה וחברה לעיקרית האוגדה במוצב אסטרא א'. סוללה א' חברה לאגד הארטילרי באזור שער פטמה וסוללה ג' חברה לכוח הטנקים שאמור היה לנוע בציר הכפרים- הציר המוביל מאיזור מטולה דרך מורדותיו המערביים של רכס החרמון. דרגי הגדוד הופנו לאזור שער פטמה אף הם, שם התחיל להתארגן אגד התחזוקה האוגדתי.

לאחר שאבי רוזנבלט וידא שכל יחידות הגדוד נמצאות במקומן וחברו אל הכוחות אליהן היו אמורות לחבור, התפנה לפגוש את המג"ד בעיקרית האוגדה בהר דב. שם אף התעדכן כי סוללה ב' של הגדוד יצאה מקו סגול וכי היא מתעתדת להגיע עם כוחות הצנחנים בהנחתה מן הים צפונית לצידון. היה ברור לפיכך, שסוללה זו ירדה מבחינת גדוד 66 מן הסד"כ וכי השליטה עליה עברה לידיים אחרות. כתוצאה מכך, היה על הסוללה גם להסתדר עצמאית בהיבט הדרגים והלוגיסטיקה.

הלחימה בגזרה המזרחית התנהלה בשלושה צירים מרכזיים: ציר "מיכה" – פטמה –  חצבאיה- רשאייה, (ציר תנועה ראשי שנקבע גם כציר תחזוקה עיקרי). ציר "הכפרים" – פטמה – ראשייה, שהיה דרך צרה מאד שעברה דרך מספר כפרים רב יחסית. וציר ואדי שבעה (ציר עראפת, כפי שכונה באורח לא רשמי), בו התקדמו הכוחות תוך פריצת דרך ותנועה באזור נחות וקשה לכיוון "המיוערת" בואך ראשייה.

באחד הלילות, ועקב תקיפת מסק"רים סוריים בציר ואדי שבעה, הוחלט להקצות שני צוותי טילי כתף שיחד עם לוחמים מסיירת מטכ"ל, יארבו באופן יזום על הציר כדי לנסות ולפתור את הבעיה.

למשימה נבחרו טובי מפקדי סוללה ה' ולוחמיה. זאת יש לזכור, כי מדובר  במילואימניקים עם טילי כתף וכושר גופני שאינו מן המשופרים, ובודאי כאשר עליהם להיצמד בתנועה מבצעית לטובי הלוחמים של צה"ל. לוחמי הסוללה הוצמדו לכוח של סיירת מטכ"ל, שהיה אמור לנוע על המורדות המערביים של החרמון, בתנאי דרך קשים, ולנסות ולפגוש את המסק"רים הסוריים לקראת בוקר, אם וכאשר יגיעו לתקוף את כוחות צה"ל. הכוח החל לנוע על המדרונות התלולים והמצוקיים של הואדי. עד מהרה החל נפתח פער משמעותי בין החיילים והבדלי רמות הכושר הגופני באו חיש מהר לידי ביטוי. לא עבר זמן רב מתחילת התנועה הרגלית בציר ההררי, עד שלוחמי סיירת מטכ"ל החלו סוחבים על גבם גם את ציודם של לוחמי הנ"מ, ובסופו של דבר, כאשר עדיין לא נסגרו הפערים, לקחו לוחמי הסיירת גם את הטילים האישיים. צוותי סוללה ה' שנותרו מאחור, הבינו כי זו תהיה התמודדות בלתי אפשרית וויתרו על ניסיונות ההיצמדות ללוחמי מטכ"ל. הם ירדו וחברו חזרה לכוחות שנעו על הציר כאשר הם מותירים את לוחמי הסיירת לפעול לבדם. מאז לא ראה יותר הגדוד את ציודו וגם מטוסים כלשהם לא הופלו שם.

בסוף המלחמה חיפש וביקש הגדוד את ציודו ואת טיליו בחזרה ממפקד סיירת מטכ"ל, אך הלה טען כי לא ידוע לו על מה מדובר, ועד היום לא ידוע על חזרתם של הטילים לחזקתו של הגדוד, או על הקורות אותם…

על אחד מימי הקרב שבתחילת המלחמה, סיפר שרל (שולי) וילדורף שהיה אז כוון בסוללה א' של הגדוד, כי הפלגה שלהם, מצאה את עצמה באחד הימים על מורדות החרמון הסורי, תחת הפגזה ארטילרית כבדה. במקום לא נכחו קצינים, והלוחמים מצאו עצמם מנותקים, מבודדים ומרותקים תחת האש הכבדה שמנעה את חילוצם. משך שעות היו הלוחמים במצב נואש וללא יכולת לתקשר עם הגדוד. קרב זה הסתיים לבסוף בחילוץ הכוח ולמרבה המזל גם ללא נפגעים, למעט פציעות קלות מרסיסים.

במהלך התנועה של סוללה ג' של בנג'ו עם חטיבה 14, הופיע באזור מסוק "יסעור" של חיל האוויר ועקב טעות בזיהוי נפתחה אש בכל הגזרה על המסוק, שלא על ידי כוחות הנ"מ, שבאמצעות הקשר יב"א ידעו על הגעתו. בתושייה רבה, חדל המסו"ל בנג'ו את האש בגזרה והציל את המסוק מהשמדה בטוחה.

"תפקידו של המפג"ד בנ"מ", לדברי הסמג"ד, "הוא להכין את הכוחות לקרב. לתת רוח גבית למסו"לים וללוחמים על מנת שיוכלו לבצע את משימותיהם. כי כאשר מתחילה הלחימה, לנו, המג"דים והסמג"דים, אין כמעט יכולת להשפיע על המתרחש. יש לזכור שהכוחות ברמת סוללות ופלגות חוברים לכוחות אחרים כת"פ ואינם לוחמים כמסגרת גדודית תחת פיקוד המג"ד".

על אף זאת, יוזמה אישית ורצון להיות בקשר עם הכוחות, זה כבר עניינו של כל מפקד באשר הוא, ואבי בחר בדרך הזו. הלחימה המשיכה והתנועה בצירים הייתה קשה ואיטית. סוללות הגדוד ביצעו את משימותיהם תחת פיקוד הכוחות אליהם חברו הן בכוננות נ"מ והן בסיוע קרקעי. במהלך כל הימים הללו, הקפיד אבי הסמג"ד יחד עם אשר הקשר שלו, שהיה צמוד אליו לאורך כל ימי הלחימה, לעבור עם הג'יפ שלו בין כל הכוחות אליהם סופחו יחידות המשנה של הגדוד. הוא ביקר את כולם, שמר על קשר עם כולם והצליח להגיע אליהם בעיקר אל חניוני הלילה. הוא היה עובר בין החיילים, שואל לשלומם, בודק עימם את מצב הכלים, מתחקר את המסו"לים ומתעדכן בתמונת הקרב של היום שעבר.

באחד הימים, בדרכו לבקר את סוללה ג' שהייתה פרוסה בקו המגע באזור האגם העונתי, נסע אבי על ציר "מיכה" בכיוון סולטן יעקב בינות לטנקים ורק"ם סורי פגוע ונטוש עד שזיהה כוח של נגמ"שים וטנקים ישראליים. אבי ניגש אל נגמ"ש המג"ד 10א' וראה קצינים וחיילים מפויחי פנים שעמדו סביב, וחלקם היו ישובים כאשר שקט נורא היה ואיש לא דיבר. הוא התקשה להוציא מילה מן הסובבים עד שלבסוף נודע לו על הקרב הקשה שהיה בסולטן יעקב ב-10 וב-11/6. על מארב הנ"ט הקטלני שעשה שמות בכוח השריון שהותקף ועל האבידות הכבדות.

בשלב מסוים, לקראת הכניסה האפשרית לביירות, קיבל הגדוד הנחייה להקצות סוללת "חובט" בפיקוד סמג"ד לטובת תגבור אוגדה 91 שנמצאה בביירות. מכיוון שמפקד הגדוד נעלם הביתה ולא נראה יותר עד לסוף המלחמה, ביקש הסמג"ד לבטל את ההוראה בגייס. הורדת סוללה מסד"כ הגנת הנ"מ על האוגדה בגזרה המזרחית, עלולה הייתה להוות סיכון מיותר לאוגדה, אך למרות הכל נדחתה בקשתו והוא נאלץ להשאיר את הפיקוד בשטח בידי הקמב"ץ ולהתארגן ליציאה לכיוון ביירות. אבי ארגן עימו את סוללה ג' של בנג'ו, ותגבר את דרגי הגדוד באנשים טכניים ממפקדת הגדוד וחפ"ק הסמג"ד ע"ג נגמ"ש והג'יפ. ציר התנועה תוכנן ותואם עם מפקדת הגייס והכוח יצא לדרך. "ציר התנועה היה מדהים" תיאר אותו אבי. "עברנו בצידו הדרומי של אגם קרעון, טיפסנו לג'זין וגלשנו מערבה בציר מדהים שעבר בין וילות ואגמים עד שהגענו לציר צור-ביירות באזור דאמור לחוף הים התיכון. התנועה באווירה הפסטורלית הייתה חלקה וללא תקלות מיוחדות".

על העברת סוללה ג' לכיוון ביירות, סיפר אריה טיאר שהיה סגן קצין הרכב של הגדוד במלחמה: "זכור לי כי באחת השבתות הוקפץ הסמג"ד אבי רוזנבלט יחד עם סוללה ג' של בנג'ו המסו"ל לכיוון ביירות. ערכנו את כל ההכנות ביום שישי עד הערב ובשבת מוקדם בבוקר יצאנו על זחלים לכיוון ביירות. זו הייתה אמורה להיות נסיעה ארוכה ומתישה של שעות רבות. אני הובלתי את הדרג ברכב וכך לאורך שעות רבות התנהלנו על הכביש עד שהגענו לאזור ביירות לקראת מוצאי שבת.

במהלך הנסיעה היו קצת טעויות בניווט ופחדנו מאד, כמו באותו מקרה שנכנסנו בטעות לאחד מצירי המחבלים, וכשגילינו את הטעות, עשינו באלגנטיות פניית פרסה ב'שושו' והסתלקנו משם".

כאשר נוצר הקשר עם אוגדה 91 לקראת תום המסע מערבה, נקבע כי שטח הכינוס של הסוללה יהיה בשלב ראשון בנמל הימי של ביירות. בנג'ו המסו"ל נשלח לנמל בעוד אבי הסמג"ד חובר למפקדת האוגדה לקבלת משימות והתעדכנות בפקודות. כאשר הבין הסמג"ד כי משימות הסוללה יהיו בעיקר ירי בשטח בנוי אל מטרות מחבלים וחיפוי על כוחות קרקעיים, הוא הבין שאין בין זה ובין משימות הנ"מ שהיו אמורים לבצע ולא כלום. כאן בא לידי ביטוי הפער הגדול בהכנות למלחמה בין גדוד 66 לגדוד 947. האחרון הכין עצמו למשימות מן הסוג הזה ביודעין ובמתכוון ואכן גם הספיק לצבור לעצמו ניסיון קרבי רב בפעילות קרקעית לאורך כל ימי המלחמה בתנועה לאורך ציר החוף בגזרה המערבית. הפער הזה אף בא לידי ביטוי בדבריו של אבי הסמג"ד לאור קבלת ההנחיות הנ"ל: "המשימה הייתה ברורה לחלוטין אבל לא מובנת. קשה היה לי להבין כיצד מפקד האוגדה מקצה את ששת כלי הנ"מ היחידים שעומדים לרשותו, לתנועה וירי קרקעיים ברחובות העיר תוך הזנחה מוחלטת של הגנת הנ"מ". אבי העביר את הפקודה כרוחה לבנג'ו המסו"ל תוך חלוקת משימות לפלגות.

מספר ימים עברו ופקודת הכניסה לביירות לא הגיעה. הסמג"ד ניצל את הזמן לסיור בפלגות הסוללה, לימוד המשימות שהוטלו עליהם וסיור באזורי ביירות שהיו בשליטת כוחות צה"ל והאזורים ההרריים שהקיפו אותה. אבי תיאר את אשר ראו עיניו בביירות: "קשה להאמין שבעיר הנמצאת במצב מלחמה, ובתים רבים פגועים, מתנהלים חיים תוססים של מסחר ובילויים, מועדוני לילה רבים פתוחים בערבים וניתן לראות מאות כלי רכב מפוארים מגיעים אליהם מידי לילה. הנסיעה בכבישי ביירות, דומה יותר לנסיעה במערב הפרוע. אין רמזורים, אין חוקי תנועה, כולם נוסעים במהירויות מטורפות ולהשתלב בתנועה מרחוב צדדי, דומה יותר להשתתפות ברולטה רוסית".

מג"ד 947, שסוללת ה"חובט" מגדוד 66 סופחה אליו, הוסיף כי נסע אליהם כדי לתדרך אותם לקראת האפשרות של כניסה לביירות ובמשך כמה שעות ניסה להעביר להם עד כמה שניתן את הידע שנצבר אצלם, את עיקרי התו"ל שהתפתח אצלם במהלך הקרבות, ולהכין אותם לקראת הצפוי בהמשך המערכה.

למרות התדריך, לא הייתה תחושתו של שראל שלמה עם המצב ובדיעבד שמח שלא היה צריך להעמיד זאת למבחן, עקב ביטול הרעיון של הכניסה למערב ביירות.

אחד הדברים שנחרט בזיכרונם של הלוחמים, היה תנאי המחייה בשטחי הכינוס בנמל הימי של ביירות בתקופת הקיץ הלוהטת, שהיו קשים עד מאד. הכוחות ששהו במקום סבלו מלחות גבוהה ברוב שעות היום והלילה ועומס החום היה בלתי נסבל. המדים, השכפ"צים, כלי הנשק ורכבי הפלדה המשוריינים שלהטו בחום, לא הוסיפו להרגשה הקשה בין כה וכה.

הימים עברו וחלפו, השגרה וההמתנה החלו נותנים את אותותיהם בחיילים. הריחוק מן הגדוד הקשה על הסמג"ד והשעמום גבר והלך. באחד הימים החליט אבי לבקר את גדוד 947 שישב מדרום לעיר. המפג"ד היה ממוקם בוילה מפוארת והחמ"ל בחדר שינה עטור מיטת אפריון מלכותית. בגדוד פגש אבי מסו"לים צעירים שהיו חניכיו בקורס הקצינים והחבורה ישבה שעות והחליפה חוויות מן הקרבות שעברו עד לאותו היום. באותה העת, הוזמן אבי לבקר בסדנת רכב וחימוש של צבא לבנון, שהייתה ממוקמת בסמוך להיפודרום של ביירות וננטשה. אותה סדנה שפעה כל טוב 'חימושי' והיה בה כל מה שקצין חימוש או סמג"ד יכלו לחלום עליו. חלקי חילוף לרוב, כלי נשק ומכשירי קשר. ארגזי כלים מושלמים וציוד חיוני רב אחר. על ביקורו בסדנה זו, עתיד היה אבי רוזנבלט עוד להצטער רבות, שכן הציוד שנלקח משם באותו היום, והקורות אותו, הובילו לאחר מכן לחקירות מצ"ח, ועל אף שיצא מהן זכאי, היה זה האירוע שגרם לאבי לפרוש בסופו של דבר מן הצבא ולוותר על המשך הקריירה הצבאית.

עם תחילת סבבי היציאות הביתה, מצא עצמו הסמג"ד ביציאתו הראשונה, נחשף להלכי הרוח בישראל בנוגע למלחמה. שלטי המחאה בצידי הדרכים בהם נכתב כי יש להוציא את החיילים מלבנון, גרמו לבלבול ולמבוכה. בליבם של הלוחמים שהיו משוכנעים עד לאותו הזמן בצדקת נוכחותם בלבנון ובמטרות המלחמה אליה יצאו, החלו לחלחל ספיקות. אבי חשש מן ההשפעה שעלולה הייתה להיות לדברים על החיילים הצעירים. חששו היה כי אולי חלק מן החיילים שיצאו הביתה, יתקשו לחזור אח"כ ליחידותיהם בחזית בהבינם שאין לנוכחותם שם תמיכה ציבורית בארץ. והדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לחיילים בקרב, זה ערעור האמונה במעשיהם.

באותה יציאה ראשונה הביתה, נקרא אבי רוזנבלט לפגישה דחופה עם מפקד כוחות הנ"מ שהתקיימה בביסנ"מ. באותה פגישה התמנה אבי באופן רשמי למג"ד 66 בעקבות היעלמותו של המג"ד, ולמרות שבשבועות האחרונים הוא תפקד ככזה ממילא, עדיין המינוי הרשמי, לפחות עד שימצא מג"ד אחר,  הטיל באחת את מלוא כובד האחריות על הסרן הצעיר שהתמנה לסמג"ד אך חודשים ספורים לפני כן. פיזורו הנרחב של הגדוד על פני הגזרות, אף מנע מאבי כל אפשרות למנות לעצמו סמג"ד שיסייע בידו וכך נאלץ להמשיך ולשאת את עול הגדוד כולו על כתפיו.

סיפורה של סוללה ב' בגדוד 66 בפיקוד בן-שך, שנחתה מן הים בגזרה המערבית

סוללה ב', ששהתה לפני המלחמה בתע"ם קו סגול, מצאה עצמה עם תחילת המלחמה מנותקת מן הגדוד. משימתה הייתה לרדת לאזור החוף ולחבור אל כוחות חטיבת הצנחנים הסדירה, שהיו אמורים לנחות בגזרה המערבית מן הים צפונית לצידון ולנוע על כביש החוף לכיוון ביירות. הסיבה לפיצול הנ"ל הייתה שסוללה זו הייתה סוללת הנ"מ המתנייעת היחידה במערך הנ"מ שהתאמנה על מתווה שכזה והיו לה היכולות הטכניות והכשירות הנדרשת לבצע משימה מסוג זה. כך מצאה עצמה הסוללה לוחמת כל אורך המלחמה בגזרה אחרת מאשר שאר הגדוד ובסופו של דבר חברה חלקית אל סוללה ג' של הגדוד בסוף המלחמה, לקראת הכניסה המיועדת לביירות שלא יצאה אל הפועל. גם לאחר מכן, כאשר חזרה סוללה ג' לגזרה המזרחית, נותרה סוללה ב' בג'בל ברוך.

על הקורות אותם, סיפר הסמסו"ל גלי רשף, שערב המלחמה סיים את תפקידו בגדוד ועבר להדרכה. ביום ה' 3/6/82 הוא נפרד מן החיילים ויצא הביתה לסוף השבוע. בשבת, עם תחילת המלחמה צלצל גלי למתי שהחליפו ושאלו אם יוכל להצטרף.

"היה לי ברור שאני יוצא עם הגדוד, כי לא היה לי עדיין כל מינוי אחר, וכך היה" סיפר גלי. "הסוללה שלי התאמנה כל השנה הקודמת על משימה מאד מעניינת של איגוף ימי. כלומר, הנגמ"שים שלנו הופכים להיות אמפיביים ומיועדים לנחות מן הים בעורף האויב. היינו הסוללה היחידה במערך הנ"מ שידעה לעשות זאת אבל לא העלינו על דעתנו שזה אכן יקרה. מה שקרה זה, שהגדוד שלנו היה בכלל בגזרה המזרחית וגדוד 947 היה בגזרה המערבית והוא זה שיהיה אחראי עלינו במידה ואכן נאגף מן הים.

4 ימים ישבנו בפיקוד ושמענו את הגדוד שלנו עם הכוחות בלבנון. אבי הסמג"ד ניהל אז את הגדוד ואני לא יודע עם המג"ד בכלל חצה את הגבול במשך המלחמה. הייתה תחושת בלגאן וכך חיכינו יום ועוד יום ומאד רצינו להיכנס ללבנון. באותה תקופה בילינו רבות בצפון וזו הייתה תקופה יפה מבחינתנו, הייתה תחושה מבצעית בריאה בגדוד ורצינו לבוא לידי ביטוי".

בסופו של דבר ירד הגדוד לנהריה על זחלים לשם התארגנות ליציאה ללבנון. הכוחות עלו על הנט"קים (נחתות חיל הים), שבעה נגמ"שים, והפליגו צפונה באותו הערב. לקראת שחר, מצא עצמו הכוח מול חופי לבנון צפונית לצידון. הנגמ"שים, שהיו מצוידים במצופים מיוחדים המחוברים לדפנותיהם, ירדו אל המים ופניהם לעבר סימוני הנחיתה המוסכמים שעל החוף שהופעלו ע"י לוחמי החי"ר. "מדרום לנו, אנחנו רואים את צידון בוערת", סיפר גלי. "זה היה די מפחיד, ובן-שך המסו"ל, הסגן הצעיר הזה, היה הקצין הבכיר בשטח. לראשונה היינו בסיטואציה מבצעית אמיתית שכזו, שהיא מעבר לה שהתאמנו לקראתו אי פעם. פתאום זה ממש הרגיש כמו מלחמה. הגדוד היה אז מאומן לחבור ככוח ת"פ לצח"מים אחרים ולא ממש ללוחמת חי"ר או כל דבר מסוג זה. היינו אמורים לחבור לנגמ"שים הריקים של גדוד 890 שנלחם רגלית בצידון ואמור היה לחבור אל נגמ"שיו מאוחר יותר מצפון לעיר. חברנו אליהם והתחלנו לנוע צפונה, וכשעלה השחר, הגיעו הצנחנים וחברו לכלים שלהם וכך התחלנו בתנועת הצח"ם לפתיחת ציר החוף בקטע שבין צידון לדאמור.

זה היה הקרב העיקרי שהיינו שותפים לו, זו הייתה מלחמה אמיתית. זכורים לי ויכוחים שהתנהלו לפני המלחמה בקשר לאופי הפעלתם של ה"וולקנים" וייעודם לצורות לחימה מן הסוג הזה. קיבל מי שקיבל את ההחלטה וכך אכן היה. נלחמנו ת"פ 890 כאשר מקצועית היינו כפופים ל-947 אך ללא כל קשר עימם לאורך ימי הלחימה האלו. גם עם גדוד האם שלנו 66 שלחם בגזרה המזרחית, לא היה לנו קשר.

בראיה לאחור, אתה מבין איך כל העסק הזה של הצבא עובד. זה סוג של שטיפת מוח שפועלת כך שכשאתה מגיע לשטח, כל מה שאתה רוצה לעשות זה להביא לידי ביטוי את כל מה שהתאמנת לקראתו. זה היה די מדהים", הוא משחזר. "היינו כמו באופוריה כזו, היו רגעים שעברנו בתוך דאמור והמקומיים היו משליכים עלינו אורז וסוכריות. כאילו היינו איזה צבא גואל ומשחרר שהגיע ללבנון. הנוצרים מאד שמחו לקבל את פנינו.

עברנו את דאמור והגענו לאחד הפרברים המזרחיים של ביירות. זה היה מקום יפה ומדהים, כמו חיפה עם הוילות בכרמל רק עם הרבה יותר סטייל. הכל טובל בירק ובבוסתנים, מפואר מאד אך ללא היוהרה הישראלית. השתלטנו על הבתים האלו ונהגנו בהם כבתוך שלנו. מטעי פרי מפתים ומרהיבים, זו הייתה חוויית צעירות יוצאת דופן ומיוחדת, סוג של שיכרון כוח, הרגשנו עוצמתיים עד מאד.

כל הזמן הזה, לא היה לנו קשר עם שום גורם נ"מ מעלינו והיינו כל הזמן עם הצנחנים. בשלב מסוים בן-שך המסו"ל התפנה מסיבות רפואיות ומאז לא ראיתיו יותר. הפכתי פתאום להיות המסו"ל ועבר עלי שבוע קשה של חרדות. נשארתי לפתע לבד, פתאום האחריות לסוללה מונחת על כתפיי. המעבר ממספר 2 לתפקיד מספר 1 הוא בעייתי וקשה במצבים כאלה. לאחר מספר ימים, סוף סוף זכיתי לקול נ"מ בכיר בקשר שהורה לי לפתוח מפה ולהתחיל לנוע לכיוון אבו נימה. כך החל אחד הטיולים היפים שעשיתי בימי חיי, מביירות לכיוון ג'בל ברוך. מחוף הים לגובה 3,000 מטר. עלינו על זחלים למרומי ההר, טיול מדהים שבסופו מצאנו עצמנו בפריסה גדודית בג'בל ברוך ואני עכשיו מסו"ל ב'".

ההחפה בנהר ה "אוואלי "

סוללה ג' והמג"ד הצעיר רוזנבלט חוזרים מזרחה

בהמשך, ועם ביטול הכוננות של כניסת צה"ל לביירות, שוחררו סוללות המילואים של הגדוד וסוללה ג' חזרה למקומה בגזרה המזרחית. סוללה ב', שמתחילת המלחמה הייתה בגזרה המערבית, נותרה בהגנה בג'בל ברוך.

בעקבות ירי שחזר ונשנה מצד הסורים על כוחות צה"ל בקו שהתייצב בתום הקרבות, הוחלט על ביצוע יום קרב שמטרתו הייתה להשיג כמה שיותר פגיעות במטרות סוריות והשמדתן. התקיפה תוכננה במפקדת הגיס בפיקודו של משה בר-כוכבא, ובעיקרית האוגדה, שם נכח גם אבי בפקודות. סוללה ג' הייתה אמורה לקחת חלק בקרבות בגזרתה, בעיקר בהשמדת מטרות חי"ר סורי שמהן הייתה נפתחת אש מדי פעם אל הכוחות. בסיכומו של יום הקרב אפשר היה להבחין בכלי רק"ם סוריים רבים שנפגעו והושמדו, כמו עמדות חי"ר רבות שה"וולקנים" השמידו אחת אחרי השנייה. הגזרה אכן השתתקה, ושגרת בט"ש נכנסה לפעולה ועמה ההשתלמויות בנושאי סגירת תרגולות המארבים שלה, הסיורים והגנת המוצבים המאולתרים.

במשך הזמן, למדו גם הכפריים המקומיים לחיות עם נוכחות כוחות צה"ל באזורם. דוכני רחוב לממכר אוכל, שתייה, סיגריות ומוצרי חשמל, נפתחו לרוב, וחיי מסחר תוססים התפתחו בין הצדדים. זה היה השלב בו ניתן היה להבחין בהתחלתה של השחתת מידות החיילים. מכשירי החשמל הקורצים, בעיקר אלו שלא היו זמינים בארץ ומחיריהם האטרקטיביים בלבנון, הפכו כל חייל למבריח פוטנציאלי. מהר מאד הפכו ההוראות בנושא לברורות מאד ונוקשות. מפקדים אולצו לערוך חיפוש בתיקי חייליהם בטרם יצאו אלו לחופשותיהם. הדבר עורר התמרמרות רבה בקרב החיילים ויצר עוינות הדדית בלא מעט מקרים. זרע הפורענות נטמן.

לקראת בוא החורף, החל מזג האוויר לתת את אותותיו וצה"ל החל נערך לקראתו. הייתה לכך משמעות לוגיסטית אדירה ונדרשו לכך מאמצים עצומים בתחום הבינוי והתשתיות. מחנה גדודי חדש נבנה עבור גדוד 66 באזור ראשייה. לא רחוק ממפקדת האוגדה הוצבו מכולות מגורים, מקלחות, מטבח וחדר אוכל, כאשר הכל מחומם ומיועד לשהיית חורף קשה ומושלגת.

גדוד 66 נכנס לפעילות שגרתית באופן חלק וראוי. המפקדים תפקדו בצורה מופתית ואף אנשי הקבע החלו להתרגל למצב. הגדוד עסק במשימות בט"ש והתארגנות שלאחר לחימה שכללה קליטת כוח אדם חדש כמו גם חידוש ציוד בגדוד ומלאים. הגדוד תפקד כגדוד אוגדתי תחת אחריות מקצועית של אגד צפון 168.

הימצאו של הגדוד במסגרת האוגדתית בחיי היום יום ובשגרת הבט"ש, נתנה לחיילים ולמפקדים הרגשה מצוינת. הקצינים העוזרים במפקדת הגדוד התרגלו לעבוד מול אגד הנ"מ הצפוני ומול האוגדה כאחד, והשכילו "ליהנות" משני העולמות.

באחד הימים נכנסו למשרדו של אבי המג"ד שלושה חוקרי מצ"ח ובישרו לו על מעצרו בגין ביזת סדנת הרכב של צבא לבנון ליד ביירות. לאחר חקירות ובדיקות בהן לא נמצא שום דבר מפליל, ולאחר שאבי נשלח לביתו בערד בליווי חוקר מצ"ח לשם עריכת חיפוש בביתו שגם בו לא נמצא דבר, הניחו לו לשוב לגדוד ולהמשיך בתפקידו. במקביל ניהל אבי באמצעות השליש הגדודי, בדיקה כדי לגלות מי אחראי על ההלשנה שהביאה למעצרו של המג"ד. התברר כי חובש בשם לוגסי, מסוללה ב' בגדוד, אשר שבועיים לפני כן ובהתאם להנחיה הכללית שנהגה בגדוד ובצה"ל בדבר האיסור על רכישת פריטי ציוד חשמלי ואחר, נתפס וברשותו מכשיר "ווק-מן" שנרכש בלבנון וניתנה הוראה להשמידו. החובש ביקש לנקום במג"ד על כך, וכך החל מתגלגל כדור השלג שהביא למעצרו של המג"ד ולכל ההתפתחויות שבאו בעקבותיו. בסופו של דבר, נשפט המג"ד אבי רוזנבלט בפני מפקד כוחות הנ"מ ונמצא זכאי.

מג"ד חדש התמנה לגדוד על מנת לשחרר את אבי מהמינוי הזמני שלו לתפקיד. במקביל התקבלה ההוראה להכין את הגדוד לירידה למשאבי שדה, עקב דילול כוחות צה"ל בלבנון. במשך כשבועיים נערכה עבודת מטה שכללה תכניות יציאה מלבנון ותוכניות החזרה לכשירות מפורטות ביותר. עיקרי התכנית היו: פירוק הציוד הגדודי לפרטיו, טיפול בציוד, ברכב וברק"ם, החלפת ציוד פגום והשלמת חוסרי ציוד. חיילי הגדוד חולקו לקבוצות עבודה בהתאם לכישוריהם והתכנית הייתה מוכנה לביצוע. אבי הציג את תכניות ההחזרה לכשירות למג"ד החדש שהביע את שביעות רצונו ממנה וגם ביקש מאבי ליישמה בטרם יפרוש מן הגדוד, בעוד הוא יתפנה ללמוד את הגדוד טרם כניסתו לתפקיד. הכול עבד כמתוכנן ובמועד הנקוב עמד גדוד 66 ערוך ומוכן למסדר המג"ד החדש במסגרות הסוללתיות.

באקורד מסיים חיובי ובתחושה טובה, עזב אבי את הגדוד לקראת תפקידו החדש כמפקד ביה"ס למערכות נ"מ ניידות.

קו סגול

תחילתו של העשור השני להקמת הגדוד מתאפיינת בתהליכים שעיקרם המשך שהות צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, לאחר הנסיגה מקו נהר האוואלי, וההתבססות בה. במקביל, התרחשה הפעילות הרבה סביב העמקת האחיזה וארגון המוצבים ב"קו סגול"  (גבול ישראל-לבנון). בפעילות זו נטלו חלק נכבד גדוד -66.

הגדוד פעל לסיכול איום "שק –עור" שהינם מיני מעופפים כדוגמת – גלשונים וכדורים פורחים , בקו המוצבים שהוקם לאורך "קו סגול" עת צה"ל התבסס בו כחלק מהנסיגה לקו רצועת הביטחון . בחלק מהמוצבים מפקדי הגדוד היו גם מפקדי המוצב ובחלקם היו חלק משאר הכוחות. תקופה זו התאפיינה בפעילות לילית תוך כדי פיתוח יכולות לילה באמצעות אמצעי ראיית לילה מסוג "טאס 6 " . הפעילות כללה השתלבות בלחימה הקרקעית שהתרחשה על קו הגבול ובתוך רצועת הביטחון . כח האש ואמצעי ראיית הלילה היו אחד ממרכיבי הכח האפקטיביים ביותר שעמדו בידי מפקדי המרחב . לפיכך , בכל אירוע מבצעי שהתרחש בגזרת הגדוד הופעלו הפלגות לסיוע קרקעי . בחלק גדול מהאירועים הכוחות ירו ופגעו במחבלים שפעלו בגזרה.

גם על גדוד 66 לא פסחו אירועי העשור. ההתמקמות וההתארגנות בקו-סגול, האינתיפאדה הראשונה, קליטת מערכת ה"ברקן" וכמובן המעבר לאגד צפון. על הגדוד פיקדו במהלך העשור השני לאגד: יעקב ברוש, אמנון בן-דוד, מתי סמימי, נחמיה אדמוני, צביקה וולק וסיים את העשור יואל מדמוני שפתח גם את העשור השלישי.

בחודשי הבט"ש בעזה, התרגלו חיילי הגדוד למראה השגרתי ברצועה: צמיגים בוערים, מחסומי עמודי חשמל כרותים, אבנים ומסמרים פזורים על הכביש ועוד.

את ה"וולקנים" נאלצו חיילי הגדוד להסב לנשק שונה לגמרי – קומנדקרים לפיזור הפגנות וחצציות. על הנ"נים הורכבו אמצעים מיוחדים לפיזור הפגנות כגון: מדוכות היורות קליעי גומי לטווחים בינוניים, ררנ"טים היורים כדורי גומי לטווחים קצרים יותר ורובה פניאומטי שיורה גולות ורימוני גז. החצצית לעומת זאת, הסתפקה בידוי חצץ לטווחים ארוכים, בינוניים וקצרים, ונמצאה יעילה מאד בייחוד בפיזור הפגנות אלימות. הרעיון שעמד בבסיס הפיתוחים הנ"ל היה שצה"ל יגיב על התקפות הפלסטינים באותם אמצעים, על מנת למנוע שפיכות דמים מיותרת.

למרות העובדה שלא היה מדובר בפעילות נ"מ מקצועית שלשמה היו קיימים, הרי שככל שאר יחידות צה"ל הייעודיות, כמו גם יחידות הנ"מ, תרם גם גדוד 66 את חלקו למאמץ והוכיח בפעילות יכולת מבצעית גבוהה ועמידה בכל הסטנדרטים של הצבא.

עם טילי ה"סטינגר"-"ברקן" נפגש הגדוד לקראת סוף 1990 עם חזרתה של משלחת הקצינים ללימוד המערכת מארה"ב. הסוללה שנבחרה לבצע את ההסבה הייתה סוללה א', כיוון שהמסו"ל שלה היה בין חברי משלחת ההשתלמות. שמה שונה לסוללה ג'- "ברקן". המג"ד באותה התקופה היה מתי סמימי והוא ציין כי לסוללה בחרו את הקצינים והלוחמים הבולטים ועם הכושר הגופני הגבוה בגלל אופייה של מערכת הנשק הניידת.

ההסבה תוכננה לחודשים אוקטובר 90 עד ינואר 91, כאשר במהלך ינואר הופסקה ההסבה עקב פרוץ מלחמת המפרץ. סוללות ה"חובט" ישבו בחרמון ובכנף 28, כאשר הסוללה שישבה ברמון ביצעה את ההסבה תוך כדי הפעלה מבצעית, כיוון שלא הספיקה לבצע את ההסבה לפני כן.  סוללת ה"ברקן" הופעלה באזור ירושלים כשהיא מתוגברת בצוותי מילואים וצוותים של הביסנ"ם. במהלך המלחמה נאלץ הגדוד להתמודד עם קשיים לא מוכרים: שיגרת נ"מ מבצעית רצופה וגבוהה ביותר, חפורים בעמדות, נמצאים בתצפית ובהאזנה יום ולילה מבלי לירות בפועל, כאשר מי שנלחם בעצם הם האזרחים שבעורף. המצב יצר קושי רב אצל החיילים, מה גם שלא היו כמעט אמצעי תקשורת עם העורף ועם הבית.

באותה התקופה החל גם התהליך של מעבר הגדוד מאגד דרום לפיקודו של אגד צפון. במקביל עבר הגדוד לבסיס הקבע שלו ברמות נפתלי שמשמש אותו עד לעצם ימים אלה. תהליך המעבר החל בפיקודו של נחמיה אדמוני והמשיך עם צביקה וולק.

סא"ל אדמוני סיפר על התקופה: "במהלך תקופת כהונתי בשנים 91-93, הייתה כוונה להעביר את ביסנ"ם מהרצליה למשאבי שדה. בד בבד התחלנו במהלך של איתור בסיס קבע חדש לגדוד. היו הרבה מאד הצעות לגבי מיקום הגדוד. הוצע בין השאר למקם אותו בצומת גולני, בחוות השומר, בביריה, ואפילו בבית הלל. אני בכל אופן, הייתי נחוש למקם את הגדוד ברמות נפתלי, כיוון שראיתי אותה כפנינת הצפון וכמקום בו יוכל הגדוד להשתקע במחנה קבע מסודר ומאורגן באזור מקסים עם נוף יפיפה".

שלושה ימים לפני מעבר הגדוד לצפון, העביר אדמוני את הפיקוד לידי צביקה וולק.

המעבר הצריך מאמץ לוגיסטי לא מבוטל. הגדוד על כל מרכיביו הועמס בשלושים מכולות, שגויסו מחיל האוויר ושונעו צפונה לבסיסם החדש. על תהליך הקליטה בבסיס הקבע, סיפר צביקה: "חמישה ימים לאחר קבלתי את הגדוד, עברנו לחסות אגד צפון ולבסיס רמות נפתלי, מעבר של פעם אחרונה מן הדרום לצפון. אותה נדידה שהגדוד עשה במשך שנים צפונה, הייתה הפעם סופית. אותה תקופה התאפיינה בעיקר בספקות בקרב אנשי הקבע הותיקים לגבי אופן הקליטה באגד צפון. אני חייב לציין שזכינו ביחס מועדף בתקופה הראשונה של הקליטה בהגדרה, כולל קבלת הרכב הראשון שהגיע לאגד לטובת הגדוד. אנשי הקבע של הגדוד בחנו באותה תקופה אפשרות מעבר למקום מגורים בצפון. כאשר הסתבר כי למעשה לא השתנה דבר מבחינת שיגרת הפעילות, מרבית אנשי הקבע בחרו להישאר במקומות מגוריהם.

הגדוד נכנס למחנה הקבע ברמות נפתלי, כאשר למעשה המחנה היה מותאם למפג"ד בלבד. התחושה הראשונית הייתה כי הגדוד נפגע בתשתיות מול מה שנשאר באגד דרום. לא היה ספק כי יש לבצע שינוי והתאמה בתשתיות לרמה של גדוד שלם".

תהליך בנייתו של המחנה נמשך עוד זמן רב לאחר מכן במגמה להביאו בסופו של דבר לרמה ראויה לשמש כמחנה קבע מסודר ומאורגן, שישרת את הגדוד ויענה על צרכיו באופן הטוב ביותר.

כל הפעילויות המנהלתיות והלוגיסטיות הללו, התרחשו במקביל לפעילות מבצעית רבה ומגוונת בתחומי הבט"ש בעזה ואיו"ש, ובתע"ם קו-סגול, כמו גם במקביל לאימונים והכשרות.

במהלך אחת התעסוקות המבצעיות בהן נטל הגדוד חלק בשנת 93, ב-22 ביולי, החלה התקפה נרחבת של מחבלי חיזבאללה באמצעות ירי נ"ט, מרגמות ומקלעים אל עבר מוצבי צה"ל בדרום לבנון. במוצב "ריחן", שהיה אחד המוצבים המותקפים, שהה בין יתר הלוחמים גם החובש הקרבי גד ליפסקי כחלק מן הכוח הרפואי של המוצב. כאשר היה צורך להוציא צוות חילוץ רפואי מן המוצב לעזרת מוצבים מותקפים אחרים, יצאו רופא ושני חובשים, ובהם גד ליפסקי, בנגמ"חון לטובת הסיוע. במהלך התקיפה נפצע לוחם גולני והרופא שבכוח החילוץ יצא להגיש לו סיוע. גם ליפסקי, על אף שלא נדרש לכך, יצא מן הנגמ"חון וחש לעזרת הפצוע תחת אש כבדה שנורתה אליהם. בדרכו לעשות כן, נפגע גדי פגיעה ישירה ונהרג במקום. על פעולתו והקרבתו במהלך האירוע, קיבל גד ליפסקי ז"ל את צל"ש מפקד חיל האויר.

בתעסוקה אחרת, התרחש אחד האירועים שהביא ליד ביטוי את יעילותה של פלגת "חובט" מגדוד 66. בבוקר ה-11/9/95 לקראת אור ראשון, חדרה חוליית מחבלים לתוך אזור הביטחון במרחב רכס רמים. החוליה שמנתה חמישה מחבלים, זוהתה ע"י תצפית של יחידת מודיעין. בשעה 04:30 החלו כוחות חי"ר לבצע מרדף אחרי החוליה, ובמקביל דילגה פלגת "חובט" של הגדוד לעמדה סמוכה למקום גילוי החוליה, בכדי לחסום את צירי הנסיגה שלה להרים. עם מיקומה החלה הפלגה בביצוע סריקות כאשר באותו זמן התמקם חפ"ק מג"ד עם המסו"ל בתצפית במוצב סמוך. בשעה 08:00 לערך, גילה מפקד הסוללה מעמדת התצפית, את חוליית המחבלים מערבית לעמדת הפלגה, כשהיא יורה פצצות R.P.G לעבר טנק, ונסוגה דרומה לעבר וואדי-אל-בייד. הפלגה הופנתה אל נתיב בריחת המחבלים ועם גילוייה, המג"ד יואל פקד על הסוללה לירות לעבר המחבלים. המפ"ל, סג"ם נמרוד כנפי, פתח באש ממנה נהרגו שניים מן המחבלים. כוחות החי"ר שדלקו אחרי החוליה חיסלו בהמשך את המחבלים הנותרים. אירוע זה אופיין ביכולת מבצעית גבוהה, מיצוי מערכת הנשק באופן אופטימאלי, יוזמה וחתירה למגע.

בסיום התעסוקה, ירד הגדוד לאימון במדבר יהודה, בשטח חצצון (דרומית-מזרחית לישוב תקוע), לא לפני שהוקפץ למספר שבועות של תעסוקת שינוי יעוד גדודית בגזרת טול-כרם. לאחר האימון ביצע הגדוד תעסוקה בגזרת המחנות ברצועת עזה, גזרה אותה הכיר הגדוד היטב. לקראת סיום התע"ם, בחודש פברואר 94, התרחש הטבח במערת המכפלה בחברון, טבח שבוצע ע"י ברוך גולדשטיין. הגדוד נדרש להטיל עוצר על קרוב ל-200,000 תושבים בסיוע סד"כ מתגבר מכלל צה"ל. היה זה אתגר לוגיסטי ופיקודי מיוחד, בו עמד הגדוד על סד"כ כולל של כעשר פלוגות.

בתקופה שלאחר התעסוקה בעזה, המשיך הגדוד בהכשרת מחנה רמות נפתלי ובחיזוק הצד המבצעי והמקצועי שלו. במהלך אימון גדוד בנבי-מוסא נשלח הגדוד שוב לתע"ם נוסף בחברון, ובתום האימון נערכה תצוגת תכלית מרשימה, בה נכחו בני משפחות החיילים.

התעסוקה הבאה הייתה בגוש קטיף. הגדוד עמד בפעילות ענפה מתוכננת כמו גם אקראית, בה הצליח הגדוד ללכוד מבוקשים רבים ואמל"ח, תוך ביצוע משימות השמירה על שמונת הישובים עליהם היה מופקד.

במאי 1995, העביר צביקה את הפיקוד על גדוד 66 לידי סא"ל יואל מדמוני.

את העשור השלישי, מתחיל הגדוד עדיין תחת פיקודו של יואל מדמוני. בתקופתו שהה הגדוד בעיקר בפעילות מבצעית ברחבי עזה ובגבול הצפון והמשיך בשיפור המוכנות המבצעית שלו. בתקופה זו הצליח הגדוד ללכוד מחבלים ליד הישוב גדיד שבגוש קטיף ולהרוג מחבלים בגבול הצפון.

בליל שבת 1/3/96, חדרה חולית מחבלים לתוך גוש קטיף במטרה לרצוח תושבים בישוב גדיד. החוליה נערכה מראש לביצוע פיגוע המוני. המחבלים ערכו תצפיות ועקבו אחרי תנועות כוחות צה"ל באזור, אספו אמל"ח, ולאחר הכנות ממושכות, החליטו שערב שבת הוא המועד הנוח לביצוע הפיגוע. התכנון שלהם היה לחדור לאחד הישובים, לעבור מבית לבית ולפגוע בכמה שיותר מיושביהם, במסגרת מה שמכונה "מסע הרג".

ביום שישי סמוך לשעה שבע בערב, חצתה החוליה בת שבעה המחבלים את גבול הרצועה. הם יצאו מחאן-יונס וניסו לעבור את גדר המערכת האלקטרונית שהקיפה את גוש קטיף. התקבל חיווי באמצעות הגדר וכוחות סיור של הגדוד הוזעקו למקום החדירה. חפ"ק הפיקוד הגיע לנקודות הדיווח והחל מרדף אחר החוליה, תוך הולכת כוחות תגבור וסיור לסגירת הישובים בגזרה ואבטחתם. במהלך המרדף זיהה הכוח את עקבות המחבלים שהובילו לכיוון הישוב גדיד, שנמצא כ-600 מטרים בלבד ממקום החדירה.

כ-10 דקות מתחילת המרדף, נתקל הכוח במחבלים כשהם מרוחקים כ-200 מטרים בלבד מן הישוב. הכוח לכד חמישה מן המחבלים ושניים הצליחו להימלט בחזרה לחאן-יונס.

בידי החוליה נתפסו גרזנים, סכינים, אקדח מאולתר, בקבוקי תבערה, ספרי קוראן וסרטים עליהם היו כתובים פסוקים שעודדו את רוח המתאבדים.

תפיסה זו הוכיחה כי לגדוד רמת כשירות גבוהה ככוח חי"ר, יכולת ונחישות גבוהים ונורמות פעילות שמנעו את הפיגוע המתוכנן.

בהמשך זכה הגדוד להערכה רבה על אופן פועלו ואף הוערך ע"י אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, על היותו גדוד מצטיין בפעילות הבט"ש בגבול הצפון. לצד כל אלה, זכה הגדוד בפרס הגדוד המצטיין במערך הנ"מ ובחיל האויר.

בנוסף לקח הגדוד חלק פעיל בשת"פ עם אוגדות היבשה והיווה חלק אינטגראלי ממערך כוחות ההגנה ברמת הגולן.

בינואר 1998, נכנסה לשירות מערכת הנשק פרי הפיתוח הישראלי שיוצר בחברת מב"ט של התעשיה האוירית. הייתה זו מערכת ה"מחבט". זהו שילוב ישראלי של נגמ"ש ה"וולקן", ממנו הוסר המכ"ם המקורי שלו, בשילוב עם פוד טילי "סטינגר". המארז הכיל ארבעה טילים עם מערכת שליטה ובקרה כשל ה"צ'אפארל", מערכות אופטיות חדשות, מערכת ניווט מתקדמת ומכ"ם "רמית" (המכ"ם הטקטי המתנייע). מערכת זו אפשרה פעילות של כלי נ"מ אחד – יחידת אש אחת, לפעול בהצלחה כנגד מטרות שונות בגבהים שונים, באפיונים שונים, כאשר צוותו מוגן יחסית, בנגמ"ש בעל יכולת תנועה טובה. התקנת הטילים ע"ג הנגמ"ש העניקה להם יציבות טובה יותר, מערכות כיוון מדויקות יותר וזמן פעולה ממושך יותר מאשר אותם טילים כאשר הם נישאים על גבם של הלוחמים, ולפיכך אפשרה לנצל את מלוא מעטפת ביצועי הטיל והבטיחה אחוזי פגיעה טובים יותר.

מערכת ה"מחבט" הייתה נשק הנ"מ היחידי בעולם ששילב תותח וטיל נ"מ בצריח אחד והפכה להיות אחת ממערכות נשק הנ"מ קצר הטווח הטובות והמתקדמות בעולם.

גדוד 66 היה גדוד המתנייע הראשון לעשות את ההסבה לכלים החדשים אשר החלה ב-1997 כאשר כשנה לאחר מכן הוסב גם גדוד 947.

בפברואר 1999 עבר ה"מחבט" את טבילת האש הראשונה שלו בקו לבנון, אמנם באמצעות התותח, אך כמערכת חדשה. בחשכת הליל, זוהו בוודאות שני מחבלים בטווח של כשני ק"מ, כאשר הם מניחים מטעני חבלה כבדים. מח"ט הגזרה הגיע למוצב הנ"מ, ראה באמצעי הראייה של הנ"מ את המתרחש ונתן אישור פתיחה באש. מפקד יחידת האש ב"מחבט" הורה לכוון לירות בצרורות של עשרה פגזים. בסך הכל נורו כ-200 פגזי "וולקן", ולפחות אחד מן המחבלים נפגע. בכך נמנע פיגוע כבד.

שגרת התעסוקות והאימונים נמשכה במרחבי הצפון והדרום עד לתקופת חודש "מרץ השחור" 2002 והאירועים שהביאו למבצע "חומת-מגן". על הגדוד פיקד אז רונן לייבוביץ' והסוללות שמצאו עצמן מעורבות בהתרחשויות היו סוללה א' וסוללה ב'. בתקופה שלפני מבצע "חומת-מגן" נערך מבצע "סדר מחייב". המבצע נועד ליצור לחץ על הרשות בעקבות המשך העימותים והפיגועים, לפני שצה"ל ינקוט במהלך קיצוני. מבצע נוסף היה "אחים לנשק". הראשון היה ברמאללה והשני בטול-כרם. בראמללה המטרה הייתה להטיל מצור על המוקטעה, מקום מושבה של הרשות הפלסטינית על בכיריה, ולשכתו של ערפאת בתוכה, ובטול-כרם הייתה המטרה להטיל מורא והפעיל לחץ כדי לגרום לפלסטינים לחשוב פעמיים לפני ביצוע פיגועים. הרעיון היה להפגין נוכחות צבאית אגרסיבית ומוגברת אך לא אלימה, סוג של מאזן אימה. במבצע הזה הופעלו שתי סוללות של הגדוד. שירן פדר מסו"ל א' השתתף בהטלת המצור על טול-כרם יחד עם הצנחנים, ירי על פאתי העיר, תוך הפגנת כוח רועשת במיוחד, אך ללא כוונה לפגוע באיש.

פעילות ה"וולקנים" בגזרה, גם אם ללא כל ירי מבצעי אמיתי על מטרות או מחבלים, החזירה במידת מה את ההכרה ביכולותיו של ה"וולקן". מאז מלחמת של"ג, בה זכו גדודי המתנייע וה"וולקן" עצמו, להכרה ולהערכה רבה, הלכה זו ונשתכחה עם השנים ובצה"ל נמנעו מלעשות  שימוש ב"וולקן" למטרות לחימה קרקעית בשטח בנוי. רב היה החשש מפני עוצמתו של הכלי ומפני ריבוי נפגעים חפים מפשע אם יעשה בו שימוש בתוך ערי הגדה. איש לא ידע לומר אם יירו על בית, מה יקרה לבית שמאחוריו או מה תהיינה תוצאות הנזק הסביבתי. רוב המג"דים באותה תקופה, לא רק בנ"מ אלא גם בחי"ר ובשריון, טרם התגייסו במלחמת של"ג והיו צעירים מכדי להכיר את ביצועי הכלי מלבנון, ולפיכך נוצר מצב בו היה צריך "להמציא את הגלגל מחדש".

זמן מה לפני המבצע הזה הייתה סוללה ב' בפיקודו של ניר טליאס, באימון גדוד בשטחי ביסנ"ם במשאבי שדה. ניר המסו"ל, שהיה מתוסכל עד מאד על כך שדווקא בחלקה של סוללה א' נפל להשתתף במבצע, והיא זו שיצאה לטול-כרם, הפעיל לחץ על המג"ד, רונן לייבוביץ', כדי שסוללה ב' תצא לפעילות אף היא. כתוצאה מכך, ועל אף שהוא היה באמצע אימון, קיבל ניר את היציאה ל"סדר מחייב" ועלה עם הסוללה לרמאללה שם חבר לחטיבת הנח"ל של יאיר גולן. על הקורות אותם באותה תקופה, סיפר ניר המסו"ל: " המח"ט והמג"דים קבלו אותנו בצורה מאד מסויגת, הייתה תחושה שהם לא כל כך רוצים אותנו שם בתוך העיר. יאיר גולן חשש מהפעלת ה"וולקנים" בעיר ונתן לסוללה משימות עתודה שונות. פניתי אליו שוב ושוב על מנת שישלב אותנו בפעילות בתוך העיר. לבסוף נעתר יאיר גולן לבקשתי והורה להכניס פלגה וחצי פנימה, לטובת סיוע במצור על המוקטעה. צריך לומר שלוחמי הנ"מ אז, ואני בתוכם, ולמרות שעסקנו בפעילויות בלבנון, לא הכירו את הטכניקות של לוחמה בשטח בנוי כפי שהתפתחו בזמנו תוך כדי הלחימה בלבנון ב-1982 בזמן של"ג. לא נשאר כלום מהתו"ל ההוא", סיפר. ניר לקח חוברות תו"ל של השריון וניסה לבצע סוג של "הצרחה" מתרגולות הטנקים בלחימה בשטח בנוי אל ה-"וולקנים" שלו. כך נכנסו פלגה וחצי פנימה. המבצע היה פשוט מאד, לא הייתה כל התנגדות, השוטרים הפלסטינים הניחו את נשקם וברחו לתוך המוקטעה עליה צר הכוח. לאחר זמן מה הופסק המבצע והכוחות הוצאו אל מחוץ לעיר.

"יצאנו מן המבצע מאד לא מסופקים" הוא סיפר, "כי חוץ מלבצע כמה מעצרים מאד פשוטים, לא עשינו כמעט כלום, ולא רק אנחנו אלא כולם. הוצאנו את כל הכלים לקראת ליל הסדר. הסוללה כבר לא הייתה בחופשה הרבה מאד זמן וזו הייתה הזדמנות נפלאה לצאת לרגילה לחג. היינו אחרי רצף של קו כחול, אימון, ו"סדר מחייב" והגיע הזמן לנוח מעט. יצאנו לרגילה לאחר שהעלינו את כל הציוד והכלים לרמות נפתלי, אחרי טיפולים והתארגנות. זה היה ביום חמישי, ואז התרחש הפיגוע הנורא במלון "פארק". אני תכננתי לצאת למחרת לחופשה באילת עם חברתי וזוג חברים, אז לפני כן צלצלתי למג"ד לבדוק אם יש הפעלה בעקבות הפיגוע והוא אמר לי שלא קורה כלום ואני יכול לרדת לאילת. כדי להיות בטוח צלצלתי גם לקצין האג"ם של הנח"ל שאליו היינו מסופחים במבצע הקודם, ואף הוא אישר שלא קורה כלום. ירדנו אם כן לאילת וכצפוי, לא הספקנו עוד להתארגן בחדר המלון, וקיבלתי טלפון מהמג"ד להגיע דחוף כי יש הפעלה מבצעית. נודע לי כי סוללה א' לא מופעלת כרגע וכי הסוללה המופעלת היא סוללה ב' שלי. חברתי נשארה באילת עם החברים ואני יצאתי במהירות צפונה. בדרך נודע לי כי גולני כבר קבלו הנחייה לכבוש את המוקטעה, ואני הבנתי כי לוחות הזמנים הם 12 שעות לכניסה מקריאה. קפ"ק 1 כבר היה ונותר רק לסגור קצוות". תוך כדי נסיעה צפונה הפעיל ניר את כל הסוללה כאשר החשש הגדול שלו היה שמכיוון שמדובר היה ביום ו' שהוא חג פסח ואין כל תחבורה ציבורית, לחיילים תהיה בעיה רצינית להגיע לכינוס במחנה עופר. גם הצבא לא היה מאורגן להגיב מיד בהסעות, כיוון שהאוטובוסים הראשונים מטעם הצבא היו זמינים רק תוך 14 שעות. "ביקשתי מן החיילים והקצינים שמי שיכול להגיע עצמאית, שיעשה כן. לאחד מהמפ"לים שגר בטבריה, נתתי הנחיה לעלות מהר לרמות נפתלי, לפרוץ את כל מנעולי הנגמ"שים, להעלות אותם ביחד עם אחד הנהגים שהיה בסביבה על מובילים שכבר היו מוכנים, ויוריד אותם למטה לשטח הכינוס. במקביל, הסמסו"ל שלי, יוסי מנשה, כבר החל לארגן את כל האנשים. בפועל הצלחנו לארגן אוטובוס אחד מירושלים. בדרכי צפונה פגשתי את אבי בדרך, כדי לקבל ממנו את הציוד והנשק שלי שהיו בבית, והמשכתי למחנה עופר שם היה נוהל הקרב. לשם הגעתי ישר לאישורי תכניות. הצטרפתי למח"ט גולני, משה (צ'יקו) תמיר, והתחלנו לעבור על התכניות. בערך שש שעות מרגע שקבלתי את הקריאה לעלות, הודיע לי הסגן שלי שכל הפלוגה התייצבה. חיילי הסוללה התחילו להתארגן עם ההורים ואספו אחד את השני וכך מתוך 75 חיילי הסוללה, 74 כבר היו מוכנים. זה היה הדבר הכי מרגש מבחינתי, לצאת אחרי קפ"ק ולראות את כולם יושבים ומחכים לי להמשך הוראות, כאשר רק יום קודם הם יצאו לרגילה לאחר פרק זמן ארוך של פעילות ואימונים. זה היה חזק מהכל. תדרכנו את החיילים והתחלנו לארגן ציוותי כוחות. אני מאד רציתי לצאת למבצע והיה חשוב לי להכניס כוח פנימה ולא להישאר באיזו עתודה או אבטחה חיצונית או משהו כזה. קיבלתי אישור להכניס פלגה אחת פנימה, כאשר פלגה אחת נשארה בפאתי רמאללה בישוב פסגות ואחת הצטרפה לגדוד 82 של השריון. אצל צ'יקו מגולני זה היה קודם כל הם ואח"כ שאר הכוחות", סיפר ניר. "כתוצאה מכך, יצא שגדוד 82 של הופמן לא עשה כמעט שום דבר ויחד איתו הפלגה שלי. הפלגה שישבה בפסגות כבר עשתה יותר ממנה. אני כמסו"ל הצטרפתי אל הפלגה שנכנסה העירה על "וולקן" המש"ק. יותר מאוחר הצטרף הסגן שלי על נגמ"ש הפיקוד וחברתי אליו. ושוב כמו ב"סדר מחייב", לא קרה כלום, הכל היה יחסית רגוע. מהר מאד הפכה לשכת ערפאת ללשכתו של צ'יקו ועיקר התעסוקה הפכה להיות פעילות של "סיר לחץ", להוציא מבוקשים החוצה ולבצע ירי הרתעה. היה שימוש רב בטנקים ואף אני נתתי פעם אחת אישור ירי ל"וולקן" על דעת עצמי כדי ליצור רושם. בהמשך תפסה חטיבת הנח"ל פיקוד בגזרה במקום גולני, ואני קיבלתי פקודה לעבור לשכם. השארתי פלגה אחת בפיקוד הסמסו"ל ברמאללה, ועברתי עם שאר הסוללה יחד עם הצנחנים לנוהל קרב לכיבוש שכם. באותו זמן קיבלתי תגבור של פלגה נוספת מסוללה א' ואח"כ מביסנ"ם, כך שהיו לי בעצם ארבע פלגות בסוללה. הצנחנים כבר קבלו אותנו אחרת לגמרי, הם הספיקו להתרשם מן ה"וולקן" ב"אחים לנשק" ולאביב כוכבי כבר היה לי הרבה יותר קל להתחבר. הצמדנו פלגה לכל גדוד, אחת ל-890, אחת ל-101 ואחת לגדוד 202, והם התחילו את נוהל הקרב עם הגדודים. היה לנו הרבה זמן. נוהל הקרב היה ארוך ורגוע והיה לי זמן לשבת עם כל מג"ד ומג"ד ולראות איך ה"וולקן" משתלב ומשפיע בכל מקום".

במהלך נוהל הקרב התעדכן ניר מהסמסו"ל שלו על אירוע ברמאללה והוא נסע לשם במהירות על מנת לחבור אליו. האירוע התרחש כאשר גדוד דוכיפת נכנס למעצר של שבעה מבוקשים. שלושה מחיילי הגדוד נהרגו בהיתקלות בתחילת המבצע, המ"פ נפצע בראשו אך המשיך להסתער והצליח לפגוע באחד המחבלים. מחבלים נוספים ביצעו ירי ופגעו בחיילים. במקום אחר נמצא אחד המפ"לים של ניר, גיל קומר, מול איתור אחר בביצוע "סיר לחץ". הוא שמע בקשר על ההתרחשות וניסה לקבל אישור לעזוב את מיקומו ולעבור לאזור ההיתקלות. הוא לא הצליח ליצור קשר, עזב על דעת עצמו את מיקומו וביצע תנועה לעבר האיתור בו התבצעה התקרית. הוא חבר למ"פ נוסף מדוכיפת שהגיע לשם, וביחד זיהו את המחבלים והתחילו לבצע ירי לעברם. ה"וולקן" חיסל שני מחבלים שהיו בקומה השנייה ופגע בעוד שלושה מהם תוך שניות ספורות. התבצע חילוץ לאחור תוך אבטחת האזור לצורך טיפול ופינוי הנפגעים, ובזאת הסתיים האירוע. מאותו רגע, ובדיוק כפי שקרה כעשרים שנה קודם בלבנון, אי אפשר היה לקבל את הפלגה בחזרה. ברגע שראו איך ה"וולקן" עובד וזיהו את יכולותיו, אף אחד לא רצה לוותר עליו יותר. ניר רצה את הפלגה שלו חזרה לשכם, אך הפלגה נשארה בשטח, המשיכה לעבוד שם ולא הפסיקה לירות. לכל כניסה לקחו אותם והם עבדו כל הזמן.

"חזרתי לשכם להמשך נוהל הקרב עם התובנות של מה שהיה ברמאללה שהפך להיות האירוע הכי משמעותי עד לאותו רגע", הוסיף ניר וסיפר. "אביב כוכבי קיבל את כל הפרטים על מה שהיה וכמובן כבר קיבלנו את מקומנו בכוח. הירי הראשון מבחינת ה"וולקן" היה כאשר שני שוטרים פלסטינים הקימו מחסום עם מטענים על הציר, ה"וולקן" קיבל פקודה והסיפור נגמר בשניות. ככה התחיל הקרב, גדוד 890 נכנס פנימה יחד עם הפלגה. מתל-א-ראס עלתה פלגה נוספת עם גדוד 202 ופלגה נוספת נכנסה פנימה עם גדוד 101. נכנסנו פנימה וביצענו המון ירי. שוב פעילויות "סיר לחץ" ופגיעה ממוקדת במחבלים. שלושה אירועים היו שם כשהראשון זה הפגיעה בתחילת הלחימה במחסום, השני זה ירי על גדוד 202 כאשר פלגה שהייתה שם בתצפית זיהתה וביצעה ירי. היה חשש להפעיל אותנו כי דובר על פגיעה נקודתית  ממרחק של שני ק"מ ואני הבטחתי שממרחק כזה ה"וולקן" מדייק ופוגע גם בחלון. ואכן נהרגו שם שני מחבלים וארבעה או חמישה נוספים נפגעו ובכך הסתיימה אותה תקרית. האירוע השלישי היה בפלגה של יניב ציטרין כאשר סגרו על בית שבתוכו מבוקש בכיר ושני צנחנים נפגעו. ה"וולקן" הוכוון אל הבית ע"י קצין והחל לירות. במקביל הוכוון גם מסק"ר "קוברה" מלמעלה ע"י המפ"ל, שירה טילים אל הבית. אחד הדברים שאהבתי אח"כ להראות בסרטים, זה איך ה"קוברה" יורה ויורה ולא משיג כלום לעומת הירי המדויק והיעיל של ה"וולקנים" שלנו. אחרי שתי דקות של ירי שלנו, כולם יצאו החוצה עם ידיים מורמות. שניים נוספים שלא רצו לצאת, חוסלו בפנים".

ניר המסו"ל היה נכנס ויוצא כל הזמן ב-"סופה" ממוגנת לבקר את הפלגות ולוודא שחייליו, שעומדים לראשונה תחת אש, אכן בסדר ומתפקדים כראוי. לעיתים היה נכנס עם הסמח"ט בשני נגמ"שים. בנגמ"שי הנ"מ היו בעיות מיגון משמעותיות כי בנ"מ כוונים תמיד יושבים חשופים בחוץ. היו פגיעות רבות בכלים ועל אחד אף הופעל מטען, והיה חשש רב אצל חלק מהחיילים. "חשבנו שיהיה הרבה יותר גרוע, שיהיו הרבה יותר מטענים וכלים יפגעו. אני זוכר עוד את הפסימיות של מג"ד 82 שהיה בטוח שטנקים שלו יפגעו, ולי כמסו"ל צעיר זה היה מסר לא טוב ממג"ד בדרגת סא"ל. במקום להעניק לי ביטחון ושלווה הוא הלחיץ אותי. אחרי הקרב הזה הופעלה גם סוללה א' לג'נין, ושם הם חטפו בצורה מאד מסיבית. אירוע עם הרוגים לצנחנים. "וולקנים" נתקעו בלי תחמושת בכל מיני מקומות בעיר, ולא היה לנו איך להכניס תחמושת ותספוקת לכוחות בפנים. אני הגעתי יחד עם חטיבה 500 לתגבר את גולני, שעברו מרמאללה לשם. חברתי אלי גם את הפלגה מרמאללה והייתי אז עם ארבע פלגות. נכנסנו והתחלנו לירות. היה גם לצערי הרבה ירי של כוחותינו על כוחותינו, הרבה בעיות עם עיתונאים, הפגנות של שלום עכשיו, ערבים, חברי כנסת ומי לא. המשכנו לבצע מעצרים רבים. באותה עת היה לנו כבר קשר ישירות עם קציני האג"ם שידעו לדרוש אותנו. צרפתי את הפלגה של גיל למבצע בקבטיה, כי בג'נין הוא היה פחות אפקטיבי, כבר היו יותר מידי כוחות בתא שטח אחד והעדפתי להוציא קצת כוחות. השארתי שתי פלגות בג'נין עם חטיבה 500 שאיתם הייתה לנו עבודה מצוינת. הם הקרינו שקט כזה, אולי שקט של אנשי מילואים בצורה מאד מקצועית. גדוד אחד של חטיבה 500 הלך לטובאס ועימו פלגה אחת שלי עם סמסו"ל א', ופלגה שנייה של גיל, הצטרפה לגדוד צנחנים לקבטיה עם סמסו"ל ב', כאשר אני נשארתי בג'נין עם שתי פלגות".

הפעילות בקבטיה הייתה קצרה והופסקה די מהר, ובטובאס הייתה כניסה פנימה, פעילות ענפה למעצר מבוקשים, כאשר בחלק מן המקרים גם הייתה פריקה רגלית מן ה"וולקנים".

לאחר מכן עברה הסוללה לעוד מבצע באזור מחנה הפליטים בלטה בשכם. "מגלן" קיבלה משימה להוציא מבוקשים משם כאשר בתחילה, הנטייה הייתה לא להיכנס לקן הצרעות הזה מחשש לריבוי נפגעים משני הצדדים. ניר הקצה לשם פלגה אחת לליווי לוחמי "מגלן", להם סייעו בירי למבנים. בזאת הסתיימה הפעילות במבצע "חומת מגן" מבחינת הסוללה, כאשר קיבל המסו"ל גזרה כמ"פ חי"ר בשינוי יעוד בגזרת בקה א-שרקייה ובקה אל-ע'רביה, ותחת פיקודו שתי פלגות נ"מ וחצי פלוגת צנחנים בליווי מספר טנקים, לפעילות חי"ר למעצר מבוקשים וכו'. בנוסף הקצה המסו"ל גם פלגות למ"פים נוספים למטרות דומות. "לסיכום", סיפר ניר, "כמו שסיפרו לנו שהיה בשל"ג, ה"וולקנים" שבו וקנו את מקומם, החיילים שלנו הסתובבו גאים כטווסים והייתי צריך להרגיע אותם מעט. שוב קיבלנו הכרה ביכולות שלנו ומג"די החי"ר התחילו לבקש אותנו גם לתעסוקות אחרות ולמשימות מגוונות בהמשך גם בגבול הצפון".

ב-2003 קיבל את הפיקוד על הגדוד רן (רנכו) כוכב. רן הגשים חלום ישן שאפיין ומאפיין עד היום כל מפקד בצה"ל. פיקוד על יחידה בחיל בו החל את דרכו בשירות הצבאי. למרות שאת דרכו החל כלוחם בסוללת ה"הוק" בביריה, עבר בהמשך רן אל המערך המתנייע וב-1996 החליף את אילי בכר בתפקיד סמג"ד 66 בתקופת מבצע "ענבי זעם". בתקופה זו נקשר רן לגדוד, תקופה רבת אירועים ואינטנסיבית במהלכה שכל הגדוד את שלומי ברודנר ז"ל שנהרג בתאונת אימונים ברמת הגולן, ובה גם חוו מקרוב את אסון המסוקים, כאשר היו בין הראשונים להגיע לאתר ההתרסקות שליד קיבוץ דפנה, לנוכח ההרס הנורא וחוסר היכולת לעזור לאיש מן הנפגעים.

"פיקוד בצה"ל הוא ציונות ללא מרכאות", כתב רן על תקופת שירותו. "ערכים, חינוך ומחויבות לאומית אינן מילים גסות. תרומה משמעותית, עשייה צבאית ונתינה בלתי פוסקת, הם רק חלק מן המאפיינים ומהדרישות שלי מפקודי".

רן הצר על כך שבתקופתו לא הצליח להחזיר את כל חייליו הביתה בשלום ובהם ירון לביא ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים וסמל ניסים חפץ, שנפצע קשה בהיתקלות עם מחבלים בבקעת הירדן.

היה זה ב-19 ליולי 2004 עת נתקל סיור של הגדוד בארבעה מחבלים בגבול ישראל-ירדן, ליד מושב ירדנה. לאחר חילופי אש ללא יכולת לזהות את מקורות הירי, לקח המג"ד פיקוד על  האירוע תוך הפעלת מסק"רים. המחבלים נמלטו לכיוון ירדן שם נלכד אחד מהם ושניים נהרגו מאש החיילים הירדנים שרדפו אחריהם. גופת המחבל הרביעי נמצאה מאוחר יותר והוא כנראה נהרג במהלך חילופי האש הראשונים עם חיילי הסיור.

רן שקד על פיתוח המשאב האנושי של הגדוד בו ראה את הנכס החשוב ביותר. פיתוח דור צעיר של מפקדים איכותיים ולוחמים מקצועיים.

בתקופתו הוקמה בגדוד סוללת "ברקן" נוספת כאשר מעל המשיכה לרחף כל הזמן, כדרכה עד היום, סוגיית אי הוודאות שנגעה לעתידו של המערך הטקטי.

ב-20 במרץ 2007, במסגרת פעילות לאכיפת חוק וסדר באיו"ש, אבטח גדוד 66 הריסת בניה פלסטינית בלתי חוקית בחלחול. בעלי הבתים קיבלו מראש התרעות על ההריסה, שבמהלכה התמודדו הכוחות עם הפרות סדר כבדות, בעיקר בעת היציאה מחלחול. כאשר נתקע ביציאה רכבו של אחד העיתונאים שהיו במקום וחסם את ציר התנועה, ניסו כוחות הגדוד לסייע בחילוצו, תוך שהם סופגים מטחי אבנים מרובים. סמג"ד 66 אישר ירי כדורי גומי באויר ורימוני גז לעבר המתפרעים, ירי שכתוצאה ממנו נפצעו חמישה פלסטינים.

ביולי 2007 שוב נעשה רה-ארגון בסוללות הגדודים הטקטיים והוחלט על צמצום שתי סוללות סדירות. מהלך הצמצום נועד לחיזוק שלוש הסוללות הנותרות בכל אחד מן הגדודים, ואז נסגרו סוללה ד' מגדוד 66 וסוללה ד' מגדוד 947.

הקמת סוללות ברקן ("סטינגר")

באמצע שנת 1990, נכנסה מערכת טילי נ"מ קצרי טווח חדשה שעשתה מהפך בתחום הנ"מ הטקטי. היו אלו טילי ה"סטינגר" שנכנסו לשירות והחליפו את טילי הכתף האישיים מסוג "רד-איי" – "בזק" שהיו בשימוש עד אז.

ה"ברקן" היווה מהפך בנ"מ מבחינת יכולות מבצעיות. הטיל ניתן לנשיאה על הכתף ולפריסה בכל מצב קרב ומהווה כלי עזר מצוין לכוחות היבשה. ה"ברקן" נקלט כסוללות נוספות על סוללות ה"חובט". בשנת 1993, עבר גדוד 66 מאגד 170 לפיקוד אגד צפון 168, והפך לחלק בלתי נפרד מן האגד ולמרכיב חשוב במערך גדודי הסדיר שלו עד היום. בהמשך יעברו מערכות ה"סטינגרים" שינויים ארגוניים ומבניים נוספים שישפיעו על המבנה המבצעי של הגדוד ,ובהם המעבר ל"מחבט" (שילוב של פוד "ברקן" של ארבעה טילים ע"ג נגמ"ש "חובט") ואח"כ ל"האמרים", שינויים שכרגיל, יחלחלו גם אל יחידות המילואים.

טיל כתף "ברקן"  (סטינגר)

המחבט נכנס לשירות מבצעי

המחבט, מערכת נ"מ מתנייעת, שילוב של תותח הוולקן, טיל הסטינגר ומכ"ם "רמית", נמסר כאב-טיפוס ראשון למערך הנ"מ בשלהי שנת 1995. בינואר 1998 הושלם תהליך הקליטה המבצעית של המחבט ע"י גנמ"מ 66 בהצלחה רבה. ייעודו של המחבט היה השמדת מסוקים ומטוסים מנמיכי טוס בלחימה, ועצירת גלשונים וכדורים פורחים, שאיימו לחדור לשטח ישראל – בשגרה.

המחבט בשעתו היה נשק הנ"מ מהיחידים בעולם המשלב טיל ותותח בצריח אחד, ונחשב לאחד ממערכות הנ"מ קצרות הטווח הטובות בעולם.

המחבט, שתוכנן ויוצר במפעלי מב"ת של התעשייה האווירית, מבוסס על שיפור של נגמ"ש הוולקן, שהוסר ממנו המכ"ם והורכב במקומו פוד מיוחד הנושא ארבעה טילי סטינגר. מכ"ם הוולקן, שמשמש רק למדידת מהירות ומרחק המטרה לקראת ירי, הוחלף במערכת ממוחשבת, המסוגלת לקבל תמונה אווירית ממכ"ם אזורי, החולש על רדיוס נרחב. באופן זה היו יכולים חיילי המחבט לגלות מטוסים באוויר מטווח גדול, ולא להסתמך על גילוי בעין בלבד.

במחבט הותקנו גם אמצעים אלקטרו-אופטיים משוכללים, שכללו כוונת חדישה ומצלמת וידאו המותקנת על הצריח. במחבט הותקנה גם מערכת GPS לניווט וערכת תחקור צמודה. ערכת התחקור הקליטה אוטומטית את המתרחש על מסך המכ"ם ואת פעילות הצוות, בכל פעם שהמחבט עבר לכוננות ירי.

גדוד 66 היה גדוד המתנייע הראשון לעשות את ההסבה לכלים החדשים אשר החלה ב-1997 כאשר כשנה לאחר מכן הוסב גם גדוד 947.

בפברואר 1999 עבר ה"מחבט" את טבילת האש הראשונה שלו בקו לבנון, אמנם באמצעות התותח, אך כמערכת חדשה. בחשכת הליל, זוהו בוודאות שני מחבלים בטווח של כשני ק"מ, כאשר הם מניחים מטעני חבלה כבדים. מח"ט הגזרה הגיע למוצב הנ"מ, ראה באמצעי הראייה של הנ"מ את המתרחש ונתן אישור פתיחה באש. מפקד יחידת האש ב"מחבט" הורה לכוון לירות בצרורות של עשרה פגזים. בסך הכול נורו כ-200 פגזי "וולקן", ולפחות אחד מן המחבלים נפגע. בכך נמנע פיגוע כבד.

צריח "מחבט" עם אמצעי ראיית לילה

קו כחול

(מתוך ראיון שנערך עם גיל שלו, 14 ספטמבר 2016; אתר צה"ל – "בין "הקו הכחול" ל-1701: המושגים מאחורי יחסי ישראל-לבנון")

ה"קו הכחול" הוא הכינוי לקו הגבול הבין-לאומי שקבע האו"ם בין ישראל ללבנון לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. זהו למעשה הקו אליו נסוגה ישראל (עם שינויים קלים) בתום מבצע "ליטני" בשנת 1978, לפי החלטת מועצת הביטחון 425. מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד שנת 2000 שהו כוחות צה"ל מעבר לקו גבול זה, אולם עם החלטת ממשלת ישראל על נסיגה חד צדדית מדרום לבנון, שבו כוחות צה"ל והתייצבו מאחוריו, כאשר האו"ם מכיר בנסיגה המוחלטת של ישראל לגבולותיה המוסכמים והלגיטימיים.

"הפעילות על הקו הכחול נמשכה לאורך שנים ארוכות", מספר גיל שלו, מי שכיהן כמג"ד 947 וכמפקד אגד 168 בתקופת מלחמת לבנון השנייה. "מערך הנ"מ היה פרוס לאורכו משנת 1981, כאשר האיום המרכזי היה איום הגלשונים או איום "שק עור", מילת הקוד לבלונים, כדורים פורחים ומזל"טים. הנ"מ היה פרוס לאורך הקו כתעסוקת שגרה לאורך שנים ארוכות".

הפריסה לאורך הקו הכחול הייתה של אגד 168 על יחידותיו השונות וזאת בנוסף ליחידות אחרות שקלט מאגדים אחרים. לאורך קו הגבול נפרסו בעיקר וולקנים, חובטים, תותחים 40 מ"מ, 20 מ"מ, 23 מ"מ, גדודי מתנייע סדיר ומילואים, מאבן גבול 4 וקו ראש הנקרה ומוצב יונית, ועד מורדות החרמון (רג'ר) בואכה מורדות הר דוב.

"זאת הייתה אחת הפעילויות הכי קשות והכי מאתגרות", נזכר שלו. "עיקר ההתמודדות היא מול שגרה, מול אויב שבוחר מתי לבוא ועיקר הקושי היה לשמור את הכוחות ערניים ודרוכים. זה היה מתיש ולא פשוט, והיו לא מעט אתגרים ותוצאות חיוביות".

"אפשר היה לבחור לשבת ולבצע רק את המשימות הללו, ואפשר היה להיות משולב יחד עם העבודה של צה"ל ובמילים אחרות – לקחת אחריות", מציין שלו. "הבחירה, הייתה באפשרות השנייה, כלומר בלקיחת חלק בלתי נפרד מן ההוויה הכי מבצעית בצה"ל. בגזרות הללו פעלו גדודי חנית ומפקדים בכירים ביותר. מפקד האוגדה היה מופז, המח"ט – גבי אשכנזי, הסמח"ט – אלעזר שטרן ואנחנו, שהיינו כל הזמן איתם כולל בצוע מארבים מתוכננים בדרום לבנון ע"י הוולקנים."

"זה הפך אותנו לחיילים טובים יותר, ללוחמים טובים יותר ולא להפוך להיות "צבא אחר", מספר גיל שלו. "היינו ביחד, בתורנויות המטבח, ורשימת השמירה".

המשימה המרכזית של מערך הנ"מ באותה גזרה הייתה מול איום השק עור, מצד ארגונים כמו אחמד גיבריל, כאשר התקרית המוכרת ביותר הייתה זו של ליל הגלשונים, ב- 25 נובמבר 1987. שלו היה אז קמב"ץ 947. הגדוד ירד בדיוק שבועיים לפני זה מתעסוקה רצופה של 8 חודשים כאשר סוללה אחת נשארה בגזרת רכס רמים – מנרה.

עד מהרה התברר שבוצעה חדירה של גלשון ממש באזור מחנה גיבור, גזרה שבה לא היה נ"מ. לדברי שלו, ההערכה הייתה שהאויב ידע היכן נוכחות הנ"מ לוקה בחסר ומשם חדר.

בעקבות אירוע ליל הגלשונים שונתה ותוגברה ההערכות. עם עד אז היה רק פרוס רק גדוד אחד, הרי שלאחר אירוע הגלשונים תוגבר המערך בגדוד שני. ואולם חרף התגבור בגדוד שני, עדיין יכולות הגילוי והיירוט היו לא פשוטות ומוגבלות יחסית, הן בשל מגבלות מערכות המכ"ם בגילוי מטרות בעלות שח"מ (שטח חתימת מכ"מ) נמוך מאוד, והן בשל הטווחים המוגבלים של מערכות הנשק. המכ"מים עברו התאמות ממכמ"ים רגילים למכ"מים לגילוי גלשונים, עם הורדת ספים, מצב שהוביל, לדברי שלו, להתראות שווא רבות.

לדעת שלו, ריכוז מאמץ זה נשא פרי חרף הקשיים. גורמי מודיעין בכירים העריכו בשעתו שהאויב ביטל משימות ותכנונים בגלל נוכחות הנ"מ.

ההערכה הייתה שהחיזבאללה צופה מקרוב בנעשה בקו הגבול ועל כן נעשו כל העת מאמצי שבירת שגרה, שינויים בעמדות פריסה, ייצור של דמאים, ירי מייצר נוכחות וכו', בשילוב עם חטיבה 769  ו- 300 בגזרת אוגדת הגליל, בתאום ובעבודה משולבת.

"הפעילות הזאת נמשכה למעשה עד אחרי מלחמת לבנון השנייה והיא גבתה לעיתים מחירים לא פשוטים", מציין גיל שלו. "ההתכוננות והדריכות חייבה אותנו להיות מקצוענים בשטח, ללמוד את השטח, לעשות פעילות, לנוע ממקום למקום והיא אשר גרמה לעיתים לתקלות שגבו מחיר בחיי אדם. כשאתה מתכונן, ועושה סיורי אתרים ע"מ לבדוק עמדות, ונוסע פעמים רבות, עלולות להיגרם טעויות. כך למשל נגרמו התהפכויות של ג'יפים ורכבים במסגרת פעילות מבצעית וגם תאונת נגמ"ש, שגבו מחיר יקר של חיי אדם".

עיקר הנטל בפעילות הקו הכחול הוטל על הגדודים הסדירים, 66 ו- 947 שהיו אז גדודי וולקן ומאוחר יותר מחבט ואחר כך מחבט וסטינגר, ועל גדוד 946, גדוד צ'פארל (דרקון) שעד שנת 1999 היה שייך לאגד 167 והפך לאגד 168 שגם כן נשא בנטל, כל זאת לצד גדודי מילואים נוספים שהחזיקו קווים שלמים. רוב הפעילות הייתה לאורך הקו, אך הייתה גם פעילות חוצת גדר.

ב-8 למאי 2003 הופסקה הפעילות המבצעית של מערך ה"דרקון" בצה"ל במסגרת תוכנית "נקודת מפנה" אשר באה לתת מענה לאילוצים תקציביים והצורך לבצע שינויים ארגוניים בחיל-האוויר ובמערך הנ"מ. את סוללת הברקן של גדוד 946 קיבל גדוד 66 שנקראת 66 ד', הגדוד קיבל סוללת גילוי (שתי רמיות מגדוד 946).

בשנת 1993, עבר גדוד 66 מאגד 170 לפיקוד אגד צפון 168, והפך לחלק בלתי נפרד מן האגד ולמרכיב חשוב במערך גדודי הסדיר שלו עד היום. בהמשך יעברו מערכות ה"סטינגרים" שינויים ארגוניים ומבניים נוספים שישפיעו על המבנה המבצעי של הגדודים 66 ו-947, ובהם המעבר ל"מחבט" (שילוב של פוד "ברקן" של ארבעה טילים ע"ג נגמ"ש "חובט") ואח"כ ל"האמרים", שינויים שכרגיל, יחלחלו גם אל יחידות המילואים.

עיקר הנטל בפעילות הקו הכחול הוטל על הגדודים הסדירים, 66 ו- 947 שהיו אז גדודי וולקן ומאוחר יותר מחבט ואחר כך מחבט וסטינגר, ועל גדוד 946, גדוד צ'פארל (דרקון) שעד שנת 1999 היה שייך לאגד 167 והפך לאגד 168 שגם כן נשא בנטל, כל זאת לצד גדודי מילואים נוספים שהחזיקו קווים שלמים. רוב הפעילות הייתה לאורך הקו, אך הייתה גם פעילות חוצת גדר.

חומת מגן

מחבט במבצע חומת מגן

שגרת התעסוקות והאימונים של גדוד 66 נמשכה במרחבי הצפון והדרום עד לתקופת חודש "מרץ השחור" 2002 והאירועים שהביאו למבצע "חומת-מגן". על הגדוד פיקד אז רונן לייבוביץ' והסוללות שמצאו עצמן מעורבות בהתרחשויות היו סוללה א' וסוללה ב'.

בתקופה שלפני מבצע "חומת-מגן" נערך מבצע "סדר מחייב". המבצע נועד ליצור לחץ על הרשות בעקבות המשך העימותים והפיגועים, לפני שצה"ל ינקוט במהלך קיצוני. מבצע נוסף היה "אחים לנשק". הראשון היה ברמאללה והשני בטול-כרם. ברמאללה המטרה הייתה להטיל מצור על המוקטעה, מקום מושבה של הרשות הפלסטינית על בכיריה, ולשכתו של ערפאת בתוכה, ובטול-כרם הייתה המטרה להטיל מורא והפעיל לחץ כדי לגרום לפלסטינים לחשוב פעמיים לפני ביצוע פיגועים. הרעיון היה להפגין נוכחות צבאית אגרסיבית ומוגברת אך לא אלימה, סוג של מאזן אימה. במבצע הזה הופעלו שתי סוללות של הגדוד. שירן פדר מסו"ל א' השתתף בהטלת המצור על טול-כרם יחד עם הצנחנים, ירי על פאתי העיר, תוך הפגנת כוח רועשת במיוחד, אך ללא כוונה לפגוע באיש.

פעילות ה"וולקנים" בגזרה, גם אם ללא כל ירי מבצעי אמתי על מטרות או מחבלים, החזירה במידת מה את ההכרה ביכולותיו של ה"וולקן". מאז מלחמת של"ג, בה זכו גדודי המתנייע וה"וולקן" עצמו, להכרה ולהערכה רבה, הלכה זו ונשתכחה עם השנים ובצה"ל נמנעו מלעשות  שימוש ב"וולקן" למטרות לחימה קרקעית בשטח בנוי. רב היה החשש מפני עוצמתו של הכלי ומפני ריבוי נפגעים חפים מפשע אם יעשה בו שימוש בתוך ערי הגדה. איש לא ידע לומר אם יירו על בית, מה יקרה לבית שמאחוריו או מה תהיינה תוצאות הנזק הסביבתי. רוב המג"דים באותה תקופה, לא רק בנ"מ אלא גם בחי"ר ובשריון, טרם התגייסו במלחמת של"ג והיו צעירים מכדי להכיר את ביצועי הכלי מלבנון, ולפיכך נוצר מצב בו היה צריך "להמציא את הגלגל מחדש".

זמן מה לפני המבצע הזה הייתה סוללה ב' בפיקודו של ניר טליאס, באימון גדוד בשטחי ביסנ"מ במשאבי שדה. ניר המסו"ל, שהיה מתוסכל עד מאד על כך שדווקא בחלקה של סוללה א' נפל להשתתף במבצע, והיא זו שיצאה לטול-כרם, הפעיל לחץ על המג"ד, רונן לייבוביץ', כדי שסוללה ב' תצא לפעילות אף היא. כתוצאה מכך, ועל אף שהוא היה באמצע אימון, קיבל ניר את היציאה ל"סדר מחייב" ועלה עם הסוללה לרמאללה שם חבר לחטיבת הנח"ל של יאיר גולן. על הקורות אותם באותה תקופה, סיפר ניר המסו"ל: " המח"ט והמג"דים קבלו אותנו בצורה מאד מסויגת, הייתה תחושה שהם לא כל כך רוצים אותנו שם בתוך העיר. יאיר גולן חשש מהפעלת ה"וולקנים" בעיר ונתן לסוללה משימות עתודה שונות. פניתי אליו שוב ושוב על מנת שישלב אותנו בפעילות בתוך העיר. לבסוף נעתר יאיר גולן לבקשתי והורה להכניס פלגה וחצי פנימה, לטובת סיוע במצור על המוקטעה. צריך לומר שלוחמי הנ"מ אז, ואני בתוכם, ולמרות שעסקנו בפעילויות בלבנון, לא הכירו את הטכניקות של לוחמה בשטח בנוי כפי שהתפתחו בזמנו תוך כדי הלחימה בלבנון ב-1982 בזמן של"ג. לא נשאר כלום מהתו"ל ההוא", סיפר. ניר לקח חוברות תו"ל של השריון וניסה לבצע סוג של "הצרחה" מתרגולות הטנקים בלחימה בשטח בנוי אל ה-"וולקנים" שלו. כך נכנסו פלגה וחצי פנימה. המבצע היה פשוט מאד, לא הייתה כל התנגדות, השוטרים הפלסטינים הניחו את נשקם וברחו לתוך המוקטעה עליה צר הכוח. לאחר זמן מה הופסק המבצע והכוחות הוצאו אל מחוץ לעיר.

"יצאנו מן המבצע מאד לא מסופקים" הוא סיפר, "כי חוץ מלבצע כמה מעצרים מאד פשוטים, לא עשינו כמעט כלום, ולא רק אנחנו אלא כולם. הוצאנו את כל הכלים לקראת ליל הסדר. הסוללה כבר לא הייתה בחופשה הרבה מאד זמן וזו הייתה הזדמנות נפלאה לצאת לרגילה לחג. היינו אחרי רצף של קו כחול, אימון, ו"סדר מחייב" והגיע הזמן לנוח מעט. יצאנו לרגילה לאחר שהעלינו את כל הציוד והכלים לרמות נפתלי, אחרי טיפולים והתארגנות. זה היה ביום חמישי, ואז התרחש הפיגוע הנורא במלון "פארק". אני תכננתי לצאת למחרת לחופשה באילת עם חברתי וזוג חברים, אז לפני כן צלצלתי למג"ד לבדוק אם יש הפעלה בעקבות הפיגוע והוא אמר לי שלא קורה כלום ואני יכול לרדת לאילת. כדי להיות בטוח צלצלתי גם לקצין האג"ם של הנח"ל שאליו היינו מסופחים במבצע הקודם, ואף הוא אישר שלא קורה כלום. ירדנו אם כן לאילת וכצפוי, לא הספקנו עוד להתארגן בחדר המלון, וקיבלתי טלפון מהמג"ד להגיע דחוף כי יש הפעלה מבצעית. נודע לי כי סוללה א' לא מופעלת כרגע וכי הסוללה המופעלת היא סוללה ב' שלי. חברתי נשארה באילת עם החברים ואני יצאתי במהירות צפונה. בדרך נודע לי כי גולני כבר קבלו הנחייה לכבוש את המוקטעה, ואני הבנתי כי לוחות הזמנים הם 12 שעות לכניסה מקריאה. קפ"ק 1 כבר היה ונותר רק לסגור קצוות". תוך כדי נסיעה צפונה הפעיל ניר את כל הסוללה כאשר החשש הגדול שלו היה שמכיוון שמדובר היה ביום ו' שהוא חג פסח ואין כל תחבורה ציבורית, לחיילים תהיה בעיה רצינית להגיע לכינוס במחנה עופר. גם הצבא לא היה מאורגן להגיב מיד בהסעות, כיוון שהאוטובוסים הראשונים מטעם הצבא היו זמינים רק תוך 14 שעות. "ביקשתי מן החיילים והקצינים שמי שיכול להגיע עצמאית, שיעשה כן. לאחד מהמפ"לים שגר בטבריה, נתתי הנחיה לעלות מהר לרמות נפתלי, לפרוץ את כל מנעולי הנגמ"שים, להעלות אותם ביחד עם אחד הנהגים שהיה בסביבה על מובילים שכבר היו מוכנים, ויוריד אותם למטה לשטח הכינוס. במקביל, הסמסו"ל שלי, יוסי מנשה, כבר החל לארגן את כל האנשים. בפועל הצלחנו לארגן אוטובוס אחד מירושלים. בדרכי צפונה פגשתי את אבי בדרך, כדי לקבל ממנו את הציוד והנשק שלי שהיו בבית, והמשכתי למחנה עופר שם היה נוהל הקרב. לשם הגעתי ישר לאישורי תכניות. הצטרפתי למח"ט גולני, משה (צ'יקו) תמיר, והתחלנו לעבור על התכניות. בערך שש שעות מרגע שקבלתי את הקריאה לעלות, הודיע לי הסגן שלי שכל הפלוגה התייצבה. חיילי הסוללה התחילו להתארגן עם ההורים ואספו אחד את השני וכך מתוך 75 חיילי הסוללה, 74 כבר היו מוכנים. זה היה הדבר הכי מרגש מבחינתי, לצאת אחרי קפ"ק ולראות את כולם יושבים ומחכים לי להמשך הוראות, כאשר רק יום קודם הם יצאו לרגילה לאחר פרק זמן ארוך של פעילות ואימונים. זה היה חזק מהכול. תדרכנו את החיילים והתחלנו לארגן ציוותי כוחות. אני מאד רציתי לצאת למבצע והיה חשוב לי להכניס כוח פנימה ולא להישאר באיזו עתודה או אבטחה חיצונית או משהו כזה. קיבלתי אישור להכניס פלגה אחת פנימה, כאשר פלגה אחת נשארה בפאתי רמאללה בישוב פסגות ואחת הצטרפה לגדוד 82 של השריון. אצל צ'יקו מגולני זה היה קודם כל הם ואח"כ שאר הכוחות", סיפר ניר. "כתוצאה מכך, יצא שגדוד 82 של הופמן לא עשה כמעט שום דבר ויחד אתו הפלגה שלי. הפלגה שישבה בפסגות כבר עשתה יותר ממנה. אני כמסו"ל הצטרפתי אל הפלגה שנכנסה העירה על "וולקן" המש"ק. יותר מאוחר הצטרף הסגן שלי על נגמ"ש הפיקוד וחברתי אליו. ושוב כמו ב"סדר מחייב", לא קרה כלום, הכל היה יחסית רגוע. מהר מאד הפכה לשכת ערפאת ללשכתו של צ'יקו ועיקר התעסוקה הפכה להיות פעילות של "סיר לחץ", להוציא מבוקשים החוצה ולבצע ירי הרתעה. היה שימוש רב בטנקים ואף אני נתתי פעם אחת אישור ירי ל"וולקן" על דעת עצמי כדי ליצור רושם. בהמשך תפסה חטיבת הנח"ל פיקוד בגזרה במקום גולני, ואני קיבלתי פקודה לעבור לשכם. השארתי פלגה אחת בפיקוד הסמסו"ל ברמאללה, ועברתי עם שאר הסוללה יחד עם הצנחנים לנוהל קרב לכיבוש שכם. באותו זמן קיבלתי תגבור של פלגה נוספת מסוללה א' ואח"כ מביסנ"מ, כך שהיו לי בעצם ארבע פלגות בסוללה. הצנחנים כבר קבלו אותנו אחרת לגמרי, הם הספיקו להתרשם מן ה"וולקן" ב"אחים לנשק" ולאביב כוכבי כבר היה לי הרבה יותר קל להתחבר. הצמדנו פלגה לכל גדוד, אחת ל-890, אחת ל-101 ואחת לגדוד 202, והם התחילו את נוהל הקרב עם הגדודים. היה לנו הרבה זמן. נוהל הקרב היה ארוך ורגוע והיה לי זמן לשבת עם כל מג"ד ומג"ד ולראות איך ה"וולקן" משתלב ומשפיע בכל מקום".

במהלך נוהל הקרב התעדכן ניר מהסמסו"ל שלו על אירוע ברמאללה והוא נסע לשם במהירות על מנת לחבור אליו. האירוע התרחש כאשר גדוד דוכיפת נכנס למעצר של שבעה מבוקשים. שלושה מחיילי הגדוד נהרגו בהיתקלות בתחילת המבצע, המ"פ נפצע בראשו אך המשיך להסתער והצליח לפגוע באחד המחבלים. מחבלים נוספים ביצעו ירי ופגעו בחיילים. במקום אחר נמצא אחד המפ"לים של ניר, גיל קומר, מול איתור אחר בביצוע "סיר לחץ". הוא שמע בקשר על ההתרחשות וניסה לקבל אישור לעזוב את מיקומו ולעבור לאזור ההיתקלות. הוא לא הצליח ליצור קשר, עזב על דעת עצמו את מיקומו וביצע תנועה לעבר האיתור בו התבצעה התקרית. הוא חבר למ"פ נוסף מדוכיפת שהגיע לשם, וביחד זיהו את המחבלים והתחילו לבצע ירי לעברם. ה"וולקן" חיסל שני מחבלים שהיו בקומה השנייה ופגע בעוד שלושה מהם תוך שניות ספורות. התבצע חילוץ לאחור תוך אבטחת האזור לצורך טיפול ופינוי הנפגעים, ובזאת הסתיים האירוע. מאותו רגע, ובדיוק כפי שקרה כעשרים שנה קודם בלבנון, אי אפשר היה לקבל את הפלגה בחזרה. ברגע שראו איך ה"וולקן" עובד וזיהו את יכולותיו, אף אחד לא רצה לוותר עליו יותר. ניר רצה את הפלגה שלו חזרה לשכם, אך הפלגה נשארה בשטח, המשיכה לעבוד שם ולא הפסיקה לירות. לכל כניסה לקחו אותם והם עבדו כל הזמן.

"חזרתי לשכם להמשך נוהל הקרב עם התובנות של מה שהיה ברמאללה שהפך להיות האירוע הכי משמעותי עד לאותו רגע", הוסיף ניר וסיפר. "אביב כוכבי קיבל את כל הפרטים על מה שהיה וכמובן כבר קיבלנו את מקומנו בכוח. הירי הראשון מבחינת ה"וולקן" היה כאשר שני שוטרים פלסטינים הקימו מחסום עם מטענים על הציר, ה"וולקן" קיבל פקודה והסיפור נגמר בשניות. ככה התחיל הקרב, גדוד 890 נכנס פנימה יחד עם הפלגה. מתל-א-ראס עלתה פלגה נוספת עם גדוד 202 ופלגה נוספת נכנסה פנימה עם גדוד 101. נכנסנו פנימה וביצענו המון ירי. שוב פעילויות "סיר לחץ" ופגיעה ממוקדת במחבלים. שלושה אירועים היו שם כשהראשון זה הפגיעה בתחילת הלחימה במחסום, השני זה ירי על גדוד 202 כאשר פלגה שהייתה שם בתצפית זיהתה וביצעה ירי. היה חשש להפעיל אותנו כי דובר על פגיעה נקודתית  ממרחק של שני ק"מ ואני הבטחתי שממרחק כזה ה"וולקן" מדייק ופוגע גם בחלון. ואכן נהרגו שם שני מחבלים וארבעה או חמישה נוספים נפגעו ובכך הסתיימה אותה תקרית. האירוע השלישי היה בפלגה של יניב ציטרין כאשר סגרו על בית שבתוכו מבוקש בכיר ושני צנחנים נפגעו. ה"וולקן" הוכוון אל הבית ע"י קצין והחל לירות. במקביל הוכוון גם מסק"ר "קוברה" מלמעלה ע"י המפ"ל, שירה טילים אל הבית. אחד הדברים שאהבתי אח"כ להראות בסרטים, זה איך ה"קוברה" יורה ויורה ולא משיג כלום לעומת הירי המדויק והיעיל של ה"וולקנים" שלנו. אחרי שתי דקות של ירי שלנו, כולם יצאו החוצה עם ידיים מורמות. שניים נוספים שלא רצו לצאת, חוסלו בפנים".

ניר המסו"ל היה נכנס ויוצא כל הזמן ב-"סופה" ממוגנת לבקר את הפלגות ולוודא שחייליו, שעומדים לראשונה תחת אש, אכן בסדר ומתפקדים כראוי. לעיתים היה נכנס עם הסמח"ט בשני נגמ"שים. בנגמ"שי הנ"מ היו בעיות מיגון משמעותיות כי בנ"מ כוונים תמיד יושבים חשופים בחוץ. היו פגיעות רבות בכלים ועל אחד אף הופעל מטען, והיה חשש רב אצל חלק מהחיילים. "חשבנו שיהיה הרבה יותר גרוע, שיהיו הרבה יותר מטענים וכלים יפגעו. אני זוכר עוד את הפסימיות של מג"ד 82 שהיה בטוח שטנקים שלו יפגעו, ולי כמסו"ל צעיר זה היה מסר לא טוב ממג"ד בדרגת סא"ל. במקום להעניק לי ביטחון ושלווה הוא הלחיץ אותי. אחרי הקרב הזה הופעלה גם סוללה א' לג'נין, ושם הם חטפו בצורה מאד מסיבית. אירוע עם הרוגים לצנחנים. "וולקנים" נתקעו בלי תחמושת בכל מיני מקומות בעיר, ולא היה לנו איך להכניס תחמושת ותספוקת לכוחות בפנים. אני הגעתי יחד עם חטיבה 500 לתגבר את גולני, שעברו מרמאללה לשם. חברתי אלי גם את הפלגה מרמאללה והייתי אז עם ארבע פלגות. נכנסנו והתחלנו לירות. היה גם לצערי הרבה ירי של כוחותינו על כוחותינו, הרבה בעיות עם עיתונאים, הפגנות של שלום עכשיו, ערבים, חברי כנסת ומי לא. המשכנו לבצע מעצרים רבים. באותה עת היה לנו כבר קשר ישירות עם קציני האג"ם שידעו לדרוש אותנו. צרפתי את הפלגה של גיל למבצע בקבטיה, כי בג'נין הוא היה פחות אפקטיבי, כבר היו יותר מידי כוחות בתא שטח אחד והעדפתי להוציא קצת כוחות. השארתי שתי פלגות בג'נין עם חטיבה 500 שאיתם הייתה לנו עבודה מצוינת. הם הקרינו שקט כזה, אולי שקט של אנשי מילואים בצורה מאד מקצועית. גדוד אחד של חטיבה 500 הלך לטובאס ועימו פלגה אחת שלי עם סמסו"ל א', ופלגה שנייה של גיל, הצטרפה לגדוד צנחנים לקבטיה עם סמסו"ל ב', כאשר אני נשארתי בג'נין עם שתי פלגות".

הפעילות בקבטיה הייתה קצרה והופסקה די מהר, ובטובאס הייתה כניסה פנימה, פעילות ענפה למעצר מבוקשים, כאשר בחלק מן המקרים גם הייתה פריקה רגלית מן ה"וולקנים".

לאחר מכן עברה הסוללה לעוד מבצע באזור מחנה הפליטים בלטה בשכם. "מגלן" קיבלה משימה להוציא מבוקשים משם כאשר בתחילה, הנטייה הייתה לא להיכנס לקן הצרעות הזה מחשש לריבוי נפגעים משני הצדדים. ניר הקצה לשם פלגה אחת לליווי לוחמי "מגלן", להם סייעו בירי למבנים. בזאת הסתיימה הפעילות במבצע "חומת מגן" מבחינת הסוללה, כאשר קיבל המסו"ל גזרה כמ"פ חי"ר בשינוי יעוד בגזרת בקה א-שרקייה ובקה אל-ע'רביה, ותחת פיקודו שתי פלגות נ"מ וחצי פלוגת צנחנים בליווי מספר טנקים, לפעילות חי"ר למעצר מבוקשים וכו'. בנוסף הקצה המסו"ל גם פלגות למ"פים נוספים למטרות דומות. "לסיכום", סיפר ניר, "כמו שסיפרו לנו שהיה בשל"ג, ה"וולקנים" שבו וקנו את מקומם, החיילים שלנו הסתובבו גאים כטווסים והייתי צריך להרגיע אותם מעט. שוב קיבלנו הכרה ביכולות שלנו ומג"די החי"ר התחילו לבקש אותנו גם לתעסוקות אחרות ולמשימות מגוונות בהמשך גם בגבול הצפון".

66 לפקע"ר

(מבוסס על מאמר מתוך אתר צה"ל: "כוחות מגדוד 'סטינגר' יוסבו לעורף", וכן מתוך ראיון שנערך עם רן כוכב – 16 מרץ 2016)

מעבר גדוד 66 לפיקוד העורף באוגוסט 2012, נולד בעקבות החלטת הרמטכ"ל לתגבור פיקוד העורף בגדוד רביעי. החלטה זו נועדה לאפשר בחירום סד"כ גדול וזמין שיתמודד עם אירועים בלתי קונבנציונליים, אירועי חילוץ ותרחישי קיצון נוספים. "יש הבנה שהעורף הוא חזית שנייה, על כן הוא מתעצם", הסבירה רע"ן תכנון כוח אדם בפקע"ר, סא"ל שרון חורב.

במסגרת סגירת מערך הברקן הוחלט שגדוד "רם", המפעיל את טילי הסטינגר בחיל האוויר יפורק בהדרגה. שתי סוללות ומפקדת הגדוד יעברו לפיקוד העורף, ויהוו את הבסיס להקמת גדוד החילוץ וההצלה הרביעי. מהלך זה התרחש במקביל לבניית הגדוד השלישי של פיקוד העורף, שפלוגתו הראשונה גויסה באותו זמן. "התקבלה החלטה שיוקמו ארבעה גדודים, אבל לא תיארנו לעצמנו שזה יקרה כל כך מהר", הסבירה רע"ן תכנון וארגון (תוא"ר) בפקע"ר, סא"ל אלנה שמשון. "הוחלט להסב שתי סוללות לפיקוד העורף".

סוללות גדוד 66 הצטרפו לפקע"ר באוגוסט, ותחת הפיקוד הכתום המשיכו את התעסוקה המבצעית שהלוחמים מבצעים בשגרה. בתחילת שנת 2013 עברו הלוחמים הסבת עורף מקצועית ליכולות חילוץ והצלה, כדי שיוכלו לבצע את משימות הגדוד גם בחירום. "אנחנו עושים פה מעין קוקטייל שגם יחסוך לפקע"ר הכשרת לוחמים מאפס, וגם ייצור תקנים נוספים לחיזוק מערך ההגנה האקטיבית. נוצר שילוב מנצח בין הצרכים", הסביר מפקד גדוד "רם", סא"ל ריצ'רד הכט. "בקיץ הקרוב נחליף את צבע הדרגות שלנו, ונמשיך באותה המשימה בשגרה. מה שישתנה זה הייעוד – כעת בחירום נפעל להצלת חיים". כזכור, גדוד "ברקן" נוסף שהיה קיים בעבר נסגר ב־2009 לטובת הסבת כוח אדם שהיווה תשתית ליחידת "כיפת ברזל". בהמשך, לאחר סגירת גדוד "רם" ופירוק המערך הסדיר של ה"ברקן", גם המילואימניקים הוסבו לטובת יחידות אחרות במערך ההגנה האווירית.

תהליך המעבר של גדוד 66 לפיקוד העורף אשר נקרא "רם וברור" היה מורכב למדי. "ההבנה הייתה שמדובר במעבר זמני, עד שיוקם גדוד שרביט קסמים" מציין רן כוכב, מפקד כנף 168 באותה התקופה. "אנו התנגדנו מאוד לתהליך הזה. חשבנו שמדובר במהלך מוטעה עם משמעויות לא פשוטות מהיבטים רבים, מכיוון שמדובר במעבר בין פיקודים, עם השלכות על המשפחות השכולות, אתוס, מורשת וכו'. הסכמנו לעשות את זה רק אחרי שהובטחו לי שלושה דברים: האחד, שהגדוד יחזור ויוקם מחדש כשרביט קסמים ואכן בימים אלה ממש זה קורה. שתים, ששם הגדוד יישמר, גם תחת פיקוד העורף וגם במערך הנ"מ. שלוש, שהטיפול במשפחות השכולות וכל הקשור במורשת הגדוד יישאר בחיל האוויר".

תהליך המעבר בוצע בניצוחם של רן כוכב כמפקד כנף אשר פעל מול מח"ט פיקוד העורף, וריצ'רד הכט במוקד המעבר. "מעבר הגדוד לפיקוד העורף נמשך חודשים ארוכים", מספר רן כוכב, "תוך כדי פעילות מבצעית החלטנו מתי סוגרים את מערכת הנשק הנ"מ, מתי הם עוברים ואיך הם עוברים, מי עובר, כולל תפירת חליפה אישית לכל לוחם, לכל חייל ולכל קצין. כמו כן ערכנו הן טקס רב רושם צבאי והן ערב מורשת בבית חיל האוויר.

"את הגדוד המשכנו ללוות חודשים ארוכים לאחר מעברו לפיקוד העורף" ממשיך ומספר רן כוכב. "הגדוד בפיקוד העורף נקרא רם 668, ואילו כאן מוקם בימים אלה גדוד שנקרא רם 66 על בסיס אותה מורשת, עם אותו דגל, ואותו סמל".

המאפיין את הגדוד הוא רוח מפקדיו ולוחמיו אשר תמיד ראו בו גדוד קרבי לכל דבר גם בפעילות מבצעית טהורה במלחמות ותעסוקות מבצעיות ייעודיות וגם בתעסוקות לא ייעודיות בתקופות השליטה בעזה וביהודה ושומרון כלוחמים מן השורה .

גדוד "קלע דוד" ( "שרביט קסמים )

הספירה לאחור הסתיימה: מערכת "קלע דוד" והגדוד המפעיל אותה הוכרזו ב -2/4/2017 כמבצעיים. לאחר שהושלמו סדרות ניסויים מוצלחות, נבנה הגדוד ונעשתה עבודה רבה, כעת מחכים אנשיה לטבילת האש הראשונה. "הקליטה מהווה נדבך חדש לחומת ביטחון מדינת ישראל"

—————————————————————————————————-

הכתוב על פי חומר כתוב מאת המפקדים :אלי ברוך,צביקה כהן,גבי פרץ,אבי רוזנבלט ,יעקב גורן,יצחק בן משה , יעקב ברוש,אמנון בן דוד,נחמיה אדמוני,צביקה וולק,שמעון לסרי ,גלעד בירן  מפגשים עם  בני כהן,מתי סמימי גולן,ציון שי רן כוכב   וחוברות ומסמכים שונים כלליים ואישיים   מפגשים מעניינים וחשובים עם אלי ברוך