הקמת אגד 167 (מרכז)
היחידה החלה את דרכה לאחר מלחמת ששת הימים כמנ"מ (מרכז נ"מ ) 167 שתפקידה היה לטפל בגדודי המילואים בכל הקשור בטיפול הלוגיסטי והתחזוקה הייעודית וכן כמרכז גיוס. על פיקוד המנ"מ היה מופקד מפקד ברמת סא"ל . לימים ,כשהוקם האגד הפכה היחידה למרכז ימחי"ם 5630 שתפקידה היה לטפל בכלל הימחי"ם של גדודי המילואים .בתחילת הדרך , הימחי"ם היו בפריסה רחבה מאוד עם מגוון מערכות נשק .בין השנים 1982-87 פעל באגד מרכז ימחי"ם נוסף 5627 שלאחר מכן מוזג למרכז ימחי"ם 5630 ,
ימ"ח בסירקין : גנמ"מ 206, 208 , 5962 (3 סוללות תומ"ת 20 מ"מ+ סוללת טילים אישיים ).
גנ"מ 935 (2 סוללות 20 מ"מ דו קני).
גנ"מ 662, 664 (5 סוללות 57 מ"מ כל אחד ).
ימ"ח בחצור: גנ"מ 470 , 913 (7 סוללות 37 מ"מ כל אחד ) גנמ"מ 5728 (3 סוללות תומ"ת 20 מ"מ + סוללת טילים אישיים ) גנ"מ 882 – 40 מ"מ
ימ"ח בשארם : גנ"מ 885 (3 סוללות 40 מ"מ ושתי 20 מ"מ דו קני נייח).עבר ב 1982 לסירקין
ימ"ח בבחא 8 – גנ"מ 945 סדיר + מילואים – 40 מ"מ ואח"כ גנ"מ 949 – 8 סוללות 40 מ"מ מילואים
גנ"מ 946 – גדוד דרקון סדיר בבח"א 8
יטנ"מ 136 – סדיר + מילואים בסירקין
ימ"ח בבחא 27 – גדוד 5723 – 8 סוללות 40מ"מ
אגד 167 הוקם רשמית ב-1 במרץ 1977 ולמפקדו מונה אל"מ אלי ברוך, שכיהן גם כמפקד הביסנ"מ בהרצליה. נוכח כפילות תפקידים זו, שימש סא"ל מנשה גונן כמפקד בפועל של האגד. מפקדו הבא של האגד, אריה לרר-לביא ז"ל, אשר נכנס לתפקידו בספטמבר 1979, היה כבר בדרגת אל"מ.
מפקדתו של האגד נקבעה בבסיס חיל האוויר בכפר סירקין. בשנת 1979 הוקם באזור שארם-א-שייח' שבסיני אגד 173, אשר כלל יחידות שונות של אגד 167 (סוללת טילי "הוק" של יטנ"מ 136, סוללת טילי "צ'פארל" של 946 וסוללות תותחי 40 מ"מ ו-20 מ"מ).
הצורך בהקמתו של האגד החדש נבע מעובדת ריחוקו של האזור ממפקדת אגד 167 שבסירקין ומפקדת אגד סיני שמוקמה ברפידים.
בעקבות הסכם השלום עם מצרים ופינוי סיני, התאחדו האגדים שבסיני עם אגד נגב ויצרו יחדיו את אגד דרום 170.
יחידות אגד 167 במלחמת יום הכיפורים
בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים התעמתו יחידות רבות של מערך הנ.מ. עם כוחות האויב. סוללות אחדות ספגו פגיעות מן האוויר, חלקן, כמו זו שספגה סוללה 136 ב' בשארם-א-שייח', חמורות במיוחד. אך היחידות השונות, אשר ספגו הפצצות וחוו פגיעות בנפש ובציוד, הצליחו להמשיך וללחום.
שתי מערכות הנ.מ. הפעילות ביותר במלחמה זו היו טילי ה"הוק" ותותחי ה-20 מ"מ המתנייעים. יטנ"מ 136 סיימה את המלחמה כשהיא רושמת לזכותה יחס מרשים בין מספר הטילים ששוגרו, ובין מספר המטוסים שהופלו. בסוללה 136 א', למשל, היחס עמד על 10:27. סוללה 136 א', בפיקודו של משה רומם, לימים מפקד אגד דרום, הפילה עשרה מטוסים. 11 מטוסים הופלו על ידי גנמ"מ 208, בפיקודו של ניסן גלעד. חיילים מגדוד זה צוינו לשבח בזכות מעשי גבורה שעשו במהלך המלחמה.
גדודי תותחים נוספים שהפילו מטוסים במלחמה והשתייכו לאחר מכן לאגד 167, היו גנ"מ 935 – גדוד 20 מ"מ נייח, שחייליו הפילו שלושה מטוסים והיו שותפים להפלתם של שלושה טילי "קלט" מצריים (מטוסים ללא טייס, הממולאים בחומר נפץ), וגנ"מ 882 – גדוד ה-40 מ"מ L70, בעל מערכת הכינון הישנה, שלוחמיו הפילו שני מטוסים.
מלחמת "שלום הגליל "
במהלך מלחמת שלום הגליל לחמו יחידות של אגד 167 בלבנון, תחת פיקודו של אגד צפון. בתקופת שהיית צה"ל בלבנון, שלאחר המלחמה, מינה מכהנ"מ דאז, איתן יריב, את מפקד אגד 167 (מרכז), יעקב פלד ז"ל, למפקד כוחות הנ.מ. בלבנון. יריב נימק את המינוי בעובדה, כי אנשי אגד 167, אשר היו רגילים פחות לפעילות באזורים מסוכנים, נמצאו כמאורגנים וזהירים יותר ולכן גם מקפידים יותר בתחומים השונים.
יחידות אגד 167 במלחמת לבנון – של"ג
גנמ"מ 206
בתקופת מלחמת לבנון נטל גנ"מ 206 חלק במלחמה וסייע לאוגדה שפעלה בגזרה המרכזית. הגדוד, בפיקודו של סא"ל אבנר גרליץ, שכל סוללה שלו לחמה בנפרד מסוללות הגדוד האחרות, לא ביקש, ולא קיבל במלחמה זו אותות הצטיינות. אולם אנשיו לחמו במהלכה באופן מעורר כבוד והערכה, וזאת לא רק בגלל שני המטוסים שהפילו, אחיד מהם על ידי צוות מפעלי טיל-כתף אישיים מסוג "רד-איי" ("בזק"), אשר ציינו בכך את הפלת הבכורה העולמית של טיל זה, ואת ההפלה הראשונה בצה"ל באמצעות טיל אישי. הכבוד וההערכה הגיעו להם בעיקר בזכות היותם כוח לוחם הפורץ קדימה, אשר נאלץ ללחום במטוסי ומסוקי הקרב הסוריים של שנות ה-80' בעזרת הטכנולוגיה של סוף שנות ה-60' (התותחים שהפעילו היו תותחי אוראגן ישנים, אשר הותקנו על צריחים ותיקים של מקלעי 0.5 מ"מ והורכבו על רכבים מיושנים בעלי רמת שריון נמוכה).
במהלך המלחמה, חבר הגדוד לאוגדה 162, אשר פעלה בגזרה המרכזית במטרה "לנקות" את השטח מנוכחותם של כוחות האויב, ולהגיע, דרך ג'זין, לכביש ביירות-דמשק.
גנמ"מ 946
כאשר החלה המלחמה, היה גדוד 946 פרוס בשגרה. סוללה ב"מתכים", סוללה ברמת דוד וסוללה בתל-נוף. לגדוד לא הייתה כל משימה מוגדרת לפני המלחמה, בניגוד ל-66 ו-947 שידעו בדיוק לאיזה כוחות הם אמורים לחבור ובאלו צירים ינועו. המג"ד לא היה שותף לקבוצת פקודות כלשהי לפני המלחמה, בנוגע לכניסה ללבנון, אף כי הועלתה האפשרות של צירוף פלגות או סוללות מן הגדוד לגדודים הנ"ל, אך לא סוכם כל נוהל ממשי. בפועל גויסו שתי סוללות המילואים. הסוללה הסדירה מתל-נוף הגֵנָה על אזור הגיוס של אוגדה 49 בפילון ואיתה מפקדת הגדוד של מנחם עם הסמג"ד יוסי הורוביץ (לימים מ.ביסנ"מ). בסופו של דבר, עלתה הסוללה הסדירה להגנה על יב"א 506 עד כשבוע מתחילת המלחמה, ושתי סוללות המילואים נכנסו ללבנון כשהן מצורפות לגדוד 66 של אבי בוקק. דילוג הסוללה הנוספת שהגנה על היב"א, לתוך לבנון, התאפשר בעקבות השמדת כמות המטוסים הסוריים העצומה בקרבות האוויר שהתרחשו מעל בקעת הלבנון כאשר הותקפו סוללות הטק"א הסוריות. עקב כך ועקב הערכת המצב בדבר היכולת ההתקפית שנותרה בידי מטוסי סוריה, ניתן היה לדלל את ההגנה על היב"א ולהעלות את סוללת ה"דרקון" שתגברה את המערך שם, ללבנון. מאוחר יותר התקבלה פקודת התראה לגדוד להתארגנות להגנה על מפקדות האוגדה בציר "מיכה", שהיה ציר התחזוקה המרכזי בגזרה. מתחילת המלחמה ולמשך חודש ימים, מיקם מנחם עקיבא את מפקדת גדודו בבסיס הנטוש בשער ה"עגל" בתאום עם הפיקוד, כאשר במהלך כל התקופה הזו, הסתובב המג"ד בשטח בין יחידותיו שהיו מסופחות לגדוד 66. כמג"ד, לא הייתה לו כל שליטה פיקודית עליהן והוא יכול היה להתפנות לטיפול בבעיות פרטניות יותר של חייליו. סוללות הגדוד הגיעו בסופו של דבר עד ל"ארזים" בג'בל-ברוך, במקומות הצפוניים ביותר, לעיתים ממש לבד. במהלך המלחמה הקים הגדוד סוללה נוספת של קצינים ולוחמים סדירים, שנאספו מיחידות אחרות וכאלה שסיימו קורסים, על בסיס הכלים של אחת מסוללות המילואים שאת חייליה שחרר הגדוד הביתה בשלב מסוים. אז עבר הגדוד להרכב של ארבע סוללות סדירות. בשוך הקרבות, ישבה מפקדת הגדוד ב"מיכה 34", לא רחוק ממפקדת הגייס. כאשר נחנך המנחת המאולתר סמוך לכפר אנצאר, בגזרה המרכזית, התבקש מג"ד 946, מנחם עקיבא, לארגן את הגנת הנ"מ סביב השדה. ההגנה התבססה על סוללות 20 מ"מ ע"ג זחל"דים, מאחד מגדודי המילואים שהיו שם בסביבה והיו ללא פיקוד. במקביל, המשיך המג"ד בביקוריו בסוללות שהיו פרוסות, בעיקר בשני המוקדים, שהיו בג'בל-ברוך ובמפקדת הגייס ב"מיכה". הסוללה לאורך ציר "מיכה" הייתה פרוסה בכלים בודדים בהגנה על יחידות ומפקדות. למרות שאין זה מקובל, ולמרות שבגדודים האחרים דוגמת 947 לא אפשרו המג"דים פיצול כלים מעבר לרמת הפלגה, כלומר שתיים או שלוש יחידות אש, פעלו רוב כלי ה"דרקון" של 946 כיחידות אש בודדות. לדברי המג"ד, היה בגדוד 946 קצין מפקד על כל יחידת אש, ומצב זה איפשר הצבת כלים בודדים במשימות אבטחה וכל יחידת אש תפקדה בעצם כפלגה. היו מצבים בהם כלי בודד היה מוצב במרחק רב מכלי אחר של הסוללה, ללא קשר ביניהם. העצמאות של כל יחידת אש כזו הייתה רבה, היא ניווטה לבד אל עמדותיה וביצעה משימות בצורה עצמאית. כל מי"א – מפקד יחידת אש, היה חובר מול מג"ד ועולה אליו לבד להגנה. בלילות היו חוברות יחידות האש לריכוז ולקראת אור ראשון היו יוצאות שוב אל יעדי האבטחה שלהן.
גדוד 66, אליו היו מסופחות סוללות ה"דרקון", התקשה במתן מענה תחזוקתי לסוללות של 946 משום שלא היו לו כלל מערכות נשק כאלה ולפיכך גם הדרגים לא היו מאורגנים לתת מענה שכזה. לפיכך, נטל מנחם עקיבא על עצמו את המטלה הזו ודאג גם לתדרך כל צוות טכני שיצא לשטח לטפל בתקלות שהיו בסוללות ה"דרקון" באשר הן, כמו גם לכל מחסורם.
אחת הסוללות נשארה ת"פ גדוד 66 כל הזמן וירדה מלבנון יחד עימם. סוללה זו גם הייתה עימם בביירות במספר פעילויות, כולל בפעילויות אבטחה והגנה במסגרת שינוי יעוד.
המפג"ד עזב את לבנון לקראת ספטמבר וחזר לתל-נוף, ומשם המשיך המג"ד לעבוד "על הקו" ללבנון לביקור יחידותיו שנותרו שם.
בשנת 1982 קיבל את הפיקוד על האגד אלי קינן ולפיקודו היו 4 גדודי נ.מ.מתנייעים , 3 גדודי 40 מ"מ ,יטנ"מ (3סוללות) ו-3 גדודי נ.מ מילואים לאבטחת מערכות כלכליות במרכז הארץ .
בתקופת פיקודו של יצחק (צקי) בירן על האגד, הוכנסה לאגדי הנ.מ. מערכת הארגון החיל אווירית, המבוססת על חלוקה לטייסות ולגפים. במסגרת האגדים הוקמו אפוא טייסות תעופה, תחזוקה ומנהלה.
כך נוצר מצב, שעם כוחות היבשה ("הירוקים"), המשיכו אנשי הנ.מ. לדבר במושגים של קש"ל (קצין שלישות) או קת"ח (קצין תחזוקה), בעוד שעם אנשי חיל האוויר ("הכחולים") דברו על מפקד גף כוח אדם ומפקד הגף הטכני. "בהתחלה", מעיד בירן, "זה נשמע לנו מוזר – טייסות בנ.מ.? אבל אחר כך התרגלנו, והשיטה אכן הוכיחה את עצמה".
בשנת 1988 קיבל את הפיקוד אלחנן משי ולפיקודו היו 4 יחידות סדירות – יטנ"מ, גנמ"מ סדיר "דרקון",יחידת אגרופן ויחידת הדרכה להגנה קרקעית וכן גדודי המילואים להגנה על כנפות חיל האוויר ואתרים כלכליים במרכז הארץ . במהלך כל התקופה בוצעו אימונים , תעסוקות ושלל תיאומים עם הכוחות המוגנים בחיל האוויר וכוחות הקרקע .
אינתיפאדה ראשונה
הנציג הבולט ביותר של אגד 167 בתעסוקה המבצעית במהלך האינתיפאדה היה גדוד 946.
כניסתו לרצועת עזה בשנת 1988, באה ללוחמיו בהפתעה, אך בתוך זמן קצר כבר נכנסו לעניינים. בחודשים הראשונים של האינתיפאדה נאלצו הלוחמים להתמודד עם תחלופה גבוהה של נהלי פתיחה באש ועם מצבים שונים של עימות עם האוכלוסייה המקומית, כאשר בין כלי הנשק שבשימושם – אלות וכדורי גומי. הייתה זו מעין מלחמת התשה, אשר חייבה שמירה קפדנית וקשוחה על בטחונם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל ותושביה מצד אחד, ודרשה יחס הוגן לאוכלוסייה המקומית שלא עסקה באלימות, מצד שני.
גנמ"מ 946 וגדודים אחרים של אגד 167, ממש כמו חיילי צה"ל האחרים – שריונים ותותחנים – שפעלו באזור, עזבו את כליהם הרגילים, ה"וולקנים", ה"אלפות" ושאר כליהם הייעודיים, ועברו מעין הסבה למשימות הביטחון השוטף בשטחים. בשנת 1989 קיבל גנמ"מ 946 משימת תפעול אמל"ח מיוחד, שכלל רכבים ואמצעי ירי מגוונים לפינוי מחסומי דרכים ופיזור הפגנות. אנשי ה"צ'פארל" קיבלו את הכלים שהוכיחו את עצמם כבעלי הבנה טכנית וכושר ארגון ובצוע טובים.
רוב יחידות הנ"מ פעלו במרכז רצועת עזה, גזרה שנחשבה לאחת הקשות ביותר. תחילה נכנס גנמ"מ 946 לאזור מחנה הפליטים דיר-אל-בלאח שבמרכז הרצועה ולאחר מכן עסק בהגנת כפר דרום וקיבל גזרה גדודית בסג'עיה – אזור במזרח העיר עזה. מג"ד 946 בשנים 88'-90', חגי איתן, מעיד ש"בכל פעם שראו שאנו פועלים טוב במקום בו היינו, העבירו אותנו לגזרה קשה יותר".
בין הפעולות בהן עסקו הגדודים השונים, ובמיוחד 946, היו ההתמודדויות עם יידויי אבנים ובקבוקי תבערה ולכידת המיידים. בנוסף לכך עסקו בלכידת רעולי הפנים, שהיוו את הגרעין הקשה של מבצעי הפעולות המסוכנות, תפיסת מציירי הסיסמאות, פיזור הפגנות, פינוי דרכים, שמירות על ישובים, ביצוע מעצרים, במיוחד בלילות, ביחד עם השב"כ ותפיסת חוליות מחבלים חמושות מארגונים שונים במבצעים מתוכננים ובאופן אקראי.
בשנת 1990 קיבל את הפיקוד על האגד שלמה נגרי כשלרשותו היחידות הסדירות – יטנ"מ,גנמ"מ "דרקון ",יחידת "אגרופן "יחידת הדרכה להגנה קרקעית ויחידת סטינגר מיוחדת וגדודי המילואים אשר ייעודם היה להגן על כנפות חיל האוויר והאתרים הכלכליים החשובים במרכז הארץ
מלחמת המפרץ וקליטת ה "פטריוט"
קליטת פטריוט
(מבוסס חלקית על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 255 30/10/15, "יירוט משותף")
בחלקו של אגד מרכז (167) נפל להיות האגד הראשון במערך הנ.מ. אשר קלט, תוך כדי המלחמה, מערכת נשק חדשה – טילי הפטריוט, אשר הייתה אמורה לתת תשובה לאיום החדש שהופנה כנגד ישראל בדמות הטט"ק. בלוח זמנים קצר ואינטנסיבי קלט אגד 167 שש סוללות פטריוט (2 ישראליות, 3 אמריקאיות ואחת הולנדית), תוך שהוא מסתייע לשם כך במפקדת כוחות הנ.מ. ובמפקדת חיל הווי.
עוד לפני פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 כבר הגיעו במערך הנ.מ. למסקנה שמערכת הטק"א מסוג "פטריוט" צריכה להיכנס לשירות בצה"ל.
הפטריוט היה אז מערכת הנ.מ. הטובה ביותר לטווחים רחוקים, שאמורה הייתה להקפיץ את מערך הנ.מ. של ישראל שני דורות של אמל"ח. יחד עם בדיקת המערכת על ידי קציני הנ.מ. בשנות ה-80', בדקו הם גם את אפשרות יירוט הטק"ק של המערכת, שיצרניה כה התגאו בה.
בתחילת 1990 הוגשה לארה"ב בקשה להצטיידות בשתי סוללות פטריוט לפחות, אך באותה עת טרם נמצא לכך המימון. בעקבות פלישת עיראק לכווית, החליטה ארה"ב להשתמש בחוק סיוע החירום למדינות חוץ, ולספק לישראל שתי סוללות פטריוט במחיר זול יחסית…
ב-25 בנובמבר 1990 יצאה משלחת של מערך הנ.מ., שהתבססה בעיקר על אנשי סוללות ה"הוק" לבסיס פורט-בליס שבטקסס, ארה"ב, כדי ללמוד את מערכת הפטריוט. בשל השוני בין השיטה האמריקנית, הגורסת כי הטכנאים הינם גם מפעיליה של המערכת, לבין זו הישראלית, לפיה קיים מערך טכני נפרד, נערך קורס מיוחד עבור הטכנאים הישראליים. קורס הטכנאים אמור היה לסיים את הכשרתו באפריל 91', בעוד ששאר בעלי התפקידים אמורים היו לקבל את הסמכתם כבר בסוף פברואר.
מדינות הברית הציבו לסדאם חוסיין אולטימטום לנסיגה מלאה מכווית, שאמור היה לפוג ביום שלישי, ה-15 בינואר 1991. שליט עיראק לא נענה לאולטימטום – והמלחמה פרצה.
כבר ביום הראשון למלחמה, ה-17 בינואר, שיגר סדאם חוסיין טילי "סקאד B" משופרים מדגם "אל-חוסיין" שפגעו במקומות ישוב בישראל. קציני משלחת הנ.מ. בארה"ב היו בעיצומו של אחד השיעורים, כשאחד האמריקנים הודיע להם, שמשגרים טילים על ישראל. הם מיהרו לצפות בשידורים החיים ברשת הטלוויזיה CNN ונתקפו בזעם למראה התמונות הקשות שגלו לעיניהם. עד אז היו שרויים במתח ובחששות, עכשיו הם כבר היו על קוצים.
נוכח המצב, החליטו ארה"ב וישראל על פריסה מידית של שתי סוללות פטריוט אמריקניות, שהיו מוצבות בגרמניה, וזאת במטרה להגן על גוש דן ועל אזור חיפה מהטילים העיראקיים, עד שהסוללות הישראליות, שכבר הגיעו ארצה ליטנ"מ בסירקין, יהיו מאוישות על ידי חיילים ישראליים. בנוסף, הוחלט על שיגורו של צוות מפעילים מצומצם מאנשי המשלחת בפורט-בליס, כדי שישתלב עם האמריקנים בסוללות.
אנשי משלחת "נשלפו" מן הקורס בתחילת החלק השלישי והאחרון שלו, שבו אמורים היו החניכים לעסוק בסימולציה ופריסות. כבר כשבוע ימים לפני ה-15 בינואר הוחלט על האצת תהליך ההכשרה על ידי הוספת שעות לימודים והורדת נושאי לימוד חשובים פחות.
ביום שישי בערב, ה-18 בינואר, וביום שבת, ה-19, בסביבות השעה 7:15, שוגרו טילי סקאד נוספים לאזורים א' (גוש דן) ו-ב' (חיפה). היו נפגעים. כחצי שעה קודם לכן, נחתו המפקדים האמריקנים של מבצע ה"פטריוט" בארץ ואחרי שקיימו שיחות עם המפקדים הישראליים, טס צוות משותף מעל אתרים אפשריים לפריסה.
החל משעה 13:15 לערך, נחתו בנמל התעופה בן-גוריון 44 מטוסי תובלה אמריקניים מסוג "גלאקסי" ו"סטארליפטר" בהפרשי זמן מזעריים. כל מטוס נפרק במהירות מציוד הפטריוט שלו, תודלק בעוד מנועיו פועלים, וחזר לגרמניה כדי להביא עוד חלקי מערכת – עד שהגיעו כל הסוללות. כבר באותו לילה היו שתי סוללות אמריקניות בחולון ובחיפה מוכנות לירי.
במוצ"ש נחתו בארץ אנשי "פטריוט" אמריקניים, אשר הגיעו כדי להפעיל את הסוללות החדשות ביחד עם הצוות הישראלי המצומצם, שחזר ארצה למחרת הצהריים. "בלי ידע קודם, תכנון קודם או תורת לחימה מסודרת ניסינו ליירט את טילי הסקאד לצד כוח ההגנה האמריקאי", משחזר אל"ם (מיל') חיים מוריה, מפקד סוללת "יהלום" (פטריוט) הראשונה בישראל. "אנחנו והאמריקאים התמודדנו לראשונה עם משימה חדשה. נשתל גרעין מוצלח של שילוב ושותפות אמתית בינינו לבין הצבא האמריקאי, שבמבט לאחור ובלי ששמנו לב, התחיל קשר בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל בכלל ולמערך בפרט".
מלחמת המפרץ
החלה בינואר 1991 אותה שנה האיצה את התפעול של הפטריוט בראשית ע"י הסוללות האמריקאיות אשר פרסו בארץ והופעלו ע"י האמריקאים ואחר כך בשילוב של אנשי ה נ.מ. הישראלים אשר שבו מההכשרה וההשתלמות בארה"ב .בהמשך הלחימה פרסו סוללות זרות נוספות במרכז הארץ כולל ירושליים .
הסוללות אשר פרסו במרכז ובצפון הוכיחו את כוחם ויכולתם בהשמדת טילים אשר שוגרו מעיראק .
היוזמה , המחשבה והפקת הלקחים של אנשי ה נ.מ. הישראלים מהפעילות במלחמת המפרץ הביאה לשכלולים ושיפורים אשר נתקבלו אף ע"י האמריקאים .
"זו הייתה תקופה סהרורית אך מרתקת", מתאר אל"ם (מיל') מוריה. "בימים הבאים עשינו משמרות כל הלילה. ביקרו אותנו בלי סוף, טכנאים, עיתונאים, פוליטיקאים. העדליידע של תל-אביב יצאה באותה שנה מהש"ג של הסוללה. קיבלנו משלוחים מכל המסעדות בסביבה, בשלב כלשהו אפילו לחיילים כבר נמאס והם רצו לחזור לביצת עין הצה"לית וכל זה תוך כדי מלחמה".
הלקחים מאותה תקופה אפשרו אחר כך לחברת ריית'און, יצרנית הפטריוט, לערוך סדרה שלמה של שיפורים: שינויים משמעותיים בתוכנה כמו גם טיל חדש, שנועדו לשפר את התמודדות המערכת עם טילים בליסטיים.
גם מערך ההגנה האווירית הפיק לקחים, שינה את תורות הלחימה וערך ביהלום שיפורים משל עצמו. היום, 20 שנה אחרי מלחמת המפרץ, הפטריוט הוא מערכת נשק ברמה אחרת לגמרי.
עם תום מלחמת המפרץ והקליטה הפיזית של סוללות הפטריוט החל התהליך של כתיבת התו"ל וההכשרה של כוחות הסדיר והמילואים ונושא השילוב הטקטי של הפטריוט עם ההוק .
כמו כן היתה הערכות של סוללות ההוק בגב ההר והגנה על בסיסי חיל האוויר במרכז .
יחידת הינמ"מ
יחידת הינמ"מ נוסדה בשנת 1992 ופעלה עד לסגירתה בשנת 2014. משימת היחידה שלשמה היא הוקמה הייתה לספק שירותי הגנה אווירית, באמצעות טילי סטינגר, לכוחות מיוחדים הפועלים בשטח אויב. חרף כשירותה הרבה ומיומנותם המקצועית של אנשיה, מעולם לא הופעלה יחידה מיוחדת זו באופן מבצעי לביצוע המשימות שלשמן היא הוקמה. עם זאת, בנקודות זמן מסוימות, היא העלתה כוננות והייתה על סף הפעלה של ממש שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל.
השייכות הארגונית של היחידה הייתה לחיל האוויר, אבל הכפיפות הפיקודית והמקצועית הייתה נתונה לאוגדה 98. הכוח שלטובתו נבנתה היחידה והוכשרה הייתה אוגדה 98 והותאמה על פי הצרכים המיוחדים שלה, כשמפעם לפעם נדרשה היחידה לבצע את ההתאמות הדרושות על פי דרישות האוגדה.
היחידה הועברה לאגד 168 בשנת 2010 .
בשנת 1993 קיבל את הפיקוד על האגד יעקב ברוש כאשר האגד מורכב מגדודי המילואים והיחידות הסדירות – "דרקון ",הוק, אגרופן,יחידת הסטינגר המיוחדת ויחידת ההדרכה להגנה קרקעית של חיל האוויר.
בתקופה זאת הוטמעו החבירות של הגדודים המתנייעים לאוגדות צה"ל , גדודי ה40 מ"מ הגנו על בסיסי חיל האוויר במרכז, בוצעו תעסוקות , אימונים והשתתפות בתרגילים והכשרות לקליטת נשק נ"מ.
פעילות ייחודית הייתה בבניית כוח איכותי על בסיס חיילי צנחנים בני ישיבות שסיימו מסלול צנחנים והצטרפו לסד"כ יחידת הסטינגר המיוחדת והכשרתם כלוחמי נ.מ. .
בוצעו תעסוקות של שינוי ייעוד ע"י סוללות הסדיר והמילואים ולמעשה היה האגד בפעילות מלאה ותובענית .
כנף הגנה אקטיבית
כנף ההגנה האקטיבית 167 הייתה כנף שפעלה במסגרת מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר הישראלי, והפעילה את מערכות הטילים נגד טילים של החיל: "חץ 2", "כיפת ברזל" ו"קלע דוד" ("שרביט קסמים").
הכנף הוקמה באפריל 2011 על בסיס אגד 167 מרכז.
מפקדת הכנף שכנה בבסיס פלמחים, ופעילות הכנף כללה:
ביטחון שוטף: כוננות מתמדת למקרה של ירי טילים ורקטות על ישראל.
יירוט טילים ורקטות שנורו על ישראל.
בניין הכוח: פיתוח תורת לחימה, קליטת שדרוגים לאמצעי הלחימה של הכנף ושיתוף פעולה עם מפתחי אמצעים אלה.
הכנף כללה גדוד "כיפת ברזל", גדוד "חץ", גדוד "קלע דוד" וגף גילוי להתרעה.
חרב מגן
היחידה הצה"לית המפעילה את מערכת החץ היא יחידת "חרב מגן" של מערך ההגנה האווירית. על כתפיה מוטלת האחריות הכבדה להגן על ישראל במקרה בו תותקף המדינה באמצעות טילים ארוכי טווח. "חרב מגן" הוקמה בשנת 2000 לאחר ההכרה בצורך המבצעי ובעקבות המלחמות בהן השתתפה ישראל ופיתוח תחום הטילים ותפוצתם במזרח התיכון.
יחידת "חרב מגן" המפעילה את מערכת ה"חץ" נשארה מאחורי הקלעים בכל מה שקשור בפרסום ותקשורת בשנים שעברו מאז הקמתה. על אף שפועלה לא עולה הרבה בשיח הציבורי, ואולי זו הסיבה לכך, היא אחת מהיחידות המבצעיות החשובות ביותר בחיל-האוויר. תפקידה הרשמי הוא להפעיל את טילי ה"חץ", טילים ארוכי טווח כנגד נשק אסטרטגי. יחד עם זאת, היחידה ואנשיה מרכזים את התפיסה הרב-שכבתית של מערך ההגנה האווירית שכוללת הפעלה רחבה של מערכות ההגנה השונות באזור כמו "כיפת ברזל" ו"יהלום" שמתמודדת עם האיומים בטווחים השונים.
עמוד ענן
ב-28 במרס 2011 נפרסה סוללה ראשונה באזור באר-שבע, ושבוע לאחר מכן נפרסה סוללה שנייה להגנת אשקלון. ב-7 באפריל 2011 יורטה הרקטה הראשונה על ידי "כיפת ברזל" – רקטה שנורתה מרצועת עזה לכיוון אשקלון.
ירי מבצעי
כאמור לעיל, יירוט מבצעי ראשון על ידי "כיפת ברזל" התקיים באפריל 2011. כעבור שנה, באפריל 2012, כבר הגיעה המערכת ל-93 יירוטים באירועים שונים.
שני סבבי ההסלמה החמורים ביותר היו בחודש אוגוסט 2011 בעקבות פיגוע הירי ליד אילת, עת שוגרו לעבר ישראל במשך שישה ימים 145 רקטות ו-46 פצצות מרגמה, ובחודש מרס 2012, כאשר במשך שלושה ימים נורו על ישראל 173 רקטות "גראד" ו"קסאם" ו-37 פצצות מרגמה, בעקבות חיסולו של פעיל ועדת ההתנגדות, זוהיר אל-קייסי.
בסבב ההסלמה באוגוסט 2011 נגרמו, על אף הצלחות היירוט של "כיפת ברזל", לא מעט נזקים לרכוש ונפגעים בנפש, כולל 19 פצועים והרוג אחד (בבאר-שבע). בחודש מרס 2012 נפצעו ארבעה בני-אדם כתוצאה מירי הרקטות. לגבי סבב זה פורסמו גם נתונים המאפשרים להעריך את אפקטיביות "כיפת ברזל" בלחימה אמתית: המערכת יירטה בהצלחה 56 רקטות, מתוך 73 רקטות שהועסקו. (פירושו של דבר ש-100 מן הרקטות שנורו כוונו לעבר שטחים פתוחים, שם לא גרמו נזק). זהו שיעור הצלחה של 76.7% – שיעור מכובד לכל הדעות.
הצלחתה הבולטת ביותר של "כיפת ברזל" הייתה במהלך מבצע "עמוד ענן" – בין ה-14 ל-22 בנובמבר 2012. המבצע החל בשעות אחר הצהרים של ה-14 בנובמבר, בחיסולו של בכיר חמאס, אחמד ג'עברי. עד הפסקת האש בשעות הערב של ה-21 בנובמבר נורו על ישראל 1506 רקטות. מתוכן נפלו 875 רקטות בשטחים פתוחים, ועל כן לא הועסקו על ידי "כיפת ברזל". עוד 152 שיגורים הוגדרו כשיגורים כושלים (והכוונה כנראה לרקטות שנפלו בשטח רצועת עזה עצמה). "כיפת ברזל" יירטה 421 רקטות, ו-58 רקטות נפלו בשטחים בנויים וגרמו נזקים. משיגורי הרקטות נהרגו חמישה ישראלים ונפצעו 240. על פי הודעת דובר צה"ל, השיגה "כיפת ברזל" שיעור הצלחה של 84%.
מבצע "עמוד ענן" הוכיח את יכולתה של המערכת, שזכתה בצדק רב לשבחים, אך הלקחים מן המבצע מורכבים יותר. במבצע הוכחה גם חשיבותה העצומה של ההגנה הפסיבית: ההתרעה המוקדמת לתושבים באמצעות אזעקות והמיגון הפסיבי. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה מקרה הפגיעה בבניין מגורים בראשון-לציון, כאשר רקטה הרסה דירה, אך הדיירים שישבו במרחב המוגן יצאו ללא פגע. תוצאות המבצע הוכיחו גם שלא תיתכן הגנה של מאה אחוזים.
צוק איתן
במהלך הסלמת יוני-יולי 2014 יירטו סוללות כיפת ברזל בדרום הארץ עשרות רקטות שירו הפלסטינים, כולל 12 רקטות שנורו במטח אחד ב-7 ביולי. בעקבות הירי הכבד פתח צה"ל במבצע צוק איתן ושבע סוללות כיפת ברזל נפרשו ברחבי הדרום והמרכז. הסוללות יירטו למעלה ממאה רקטות שירו הפלסטינים, כולל רקטות ארוכות-טווח מדגמי M-75 ופג'ר 5. היירוטים התבצעו מעל ירושלים, גוש דן, השפלה, השרון, חוף הכרמל, אשדוד, באר שבע, קריית גת, אשקלון, דימונה, שדרות ויישובים רבים נוספים. במהלך כל המבצע יירטו 9 סוללות כיפת ברזל 578 רקטות לטווחים שונים שירו הפלסטינים מרצועת עזה. לפי נתוני מנהלת "חומה" עמד שיעור ההצלחה של המערכת בצוק איתן על 89.6% (נתון הכולל 65 יירוטים ידניים שהופעלו בניגוד לתכנות היירוט האוטומטי של המערכת).
קיימת הסכמה רחבה כי במהלך מבצע צוק איתן המערכת שמשה כרכיב מרכזי במערך הגנת העורף הישראלי מפני מתקפת רקטות וטילים. פעילותה מנעה פגיעות רבות בנפש וברכוש של אזרחים בכל רחבי מדינת ישראל ואפשרה למנהיגים לקבל החלטות הנוגעות להפעלת צה"ל בלי שהם נתונים בלחץ ציבורי עקב נפגעים.
ב-17 בספטמבר 2016 רשמה מערכת כיפת ברזל יירוט ראשון בגזרת רמת הגולן כאשר יירטה שתי פצצות מרגמה שנורו מסוריה.
.
המנת"ב עבר מטייסת תעופה 168 ונקלט בגדוד כיפת ברזל 947 בכנף 167 וזאת מתוך זיקה מקצועית/מבצעית לעולם התוכן וכן בשל הקרבה הפיזית בבסיס חצור כמענה מנהלתי טוב יותר לאנשי המנת"ב, במסגרת שינוי זה נקלטה סוללת עין הסערה אשר ייעודה משימת גילוי להתרעה ממקום מושבה במחנה נחל עוז והוקם גף גילוי להתרעה. באותה תקופה הושלם תכנון למתחם מבצעי בקרבת מבנה המנת"ב אשר יאפשר אורחות חיים ורציפות תפקודית משופרים.
קלע דוד
ביוני 2016 הוקם רשמית הגדוד אשר יפעיל את מערכת היירוט המתקדמת "קלע דוד" (בעבר: שרביט קסמים). המערכת הוכרזה כמבצעית במרץ 2017 ותפקידה לספק הגנה מפני רקטות, טילים בטווח בינוני-ארוך וטילי שיוט.
"הגדוד מהווה אבן דרך נוספת בהתעצמות חיל-האוויר בכלל ומערך ההגנה האווירית בפרט", אמר מפקד כנף ההגנה האקטיבית, אל"ם יוני סיידה מרום. " לגדוד תפקיד מרכזי בהגנה על שמי המדינה וביחד מצטרף הגדוד לשאר גדודי המערך הפרוסים ברחבי המדינה וערוכים למתן מענה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע".
במהלך הטקס שנערך אמש חשף מערך ההגנה האווירית גם את סמל הגדוד החדש. "סמל הגדוד המחודש מבטא את השילוב המיוחד שבין ישן וחדש, והמורשת ההיסטורית של הגדוד מהווה את הבסיס לעשייה הרבה שנעשית כיום וצופה פני עתיד", אמר מג"ד "קלע דוד", סא"ל קובי רגב.
מערכת "קלע דוד": כוח הגנה אקטיבית חדשני
המערכת רב-שימושית ומפיקה התייעלות משמעותית, והיא בלעדית לצה"ל. בעתיד היא תספק מענה לאיומים בעולם הגנת השמים, בצורת יירוט כלי-טיס בלתי מאוישים ממדינות אויב, נוסף ליכולתה מול טילים.
"טקס הקמת הגדוד מביא לידי ביטוי עשייה פורצת דרך במגוון רחב של תחומים", אמר מג"ד "קלע דוד", "לעשייה זו, של קליטת מערכת 'קלע דוד', מערכת הגנה אווירית חדשנית וטכנולוגית מהטובות בעולם יש שותפים רבים מאוד – בחיל האוויר ומחוצה לו".
"קלע דוד" פותחה על-ידי חברת "רפאל" הישראלית בשיתוף עם חברת "ריית'און" (Raytheon) האמריקנית, כאשר העוסקים במלאכה החלו בשורה של בדיקות למערכת כבר בשנת 2012. בסוף שנת 2015 נחתמו הבדיקות בסדרת ניסויים מסכמת של משרד הביטחון, בהם הצליחה המערכת ליירט את כל האיומים ששוגרו לעברה בהצלחה מלאה.
"מערכת 'קלע דוד' מביאה ערך מוסף עצום לעולם ההגנה האווירית, ותהליך הפיכתה למבצעית מורכב ואיננו מסתכם בקליטת אמצעי הלחימה אלא נוגע גם בצבירת ידע מבצעי ומקצועי, בעיסוק בתשתיות ובחשוב מכל- באנשים", הבהיר תא"ל צביקה חיימוביץ', מפקד מערך ההגנה האווירית
סוף דבר
בנובמבר 2016 במסגרת תכנית "מעצבים את העתיד " שונה מבנה המערך. הכנף נסגרה ויחידותיה המבצעיות הוכפפו ישירות למפקד המערך וטייסות התומכות אורגנו מחדש תחת כנף 168 ככנף הערכות.
הכתוב על סמך ראיונות עם אלי ברוך ,אלי קינן,אלחנן משי,שלמה נגרי,ויעקב ברוש וכיתוב שלהם וראיון עם מנשה גונן