(מבוסס על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 199 27/06/11, "יהלומים לנצח")
"הדו-הקרב הגדול, אם כל המלחמות, התחיל". במילים אלו פתח סדאם חוסיין את ששת השבועות של מלחמת המפרץ הראשונה. 34 מדינות מחמש יבשות התאחדו במסגרת כוחות הקואליציה בראשות ארה"ב, על-מנת לאלץ את הרודן העיראקי לסגת מכווית אליה פלש. גם בישראל התכוננו עד הרגע האחרון לאפשרות של תקיפה בעיראק. חיל-האוויר היה ערוך לקראת מתקפה אווירית, הטייסים תודרכו, המטוסים חומשו ועל לוחות התדריכים בטייסות הופיעו מטרות תקיפה ברחבי עיראק. הכול היה מוכן, אבל הלחץ האמריקאי עשה את שלו ולמרות 39 הסקאדים ששוגרו אל עבר ישראל, הפקודה להמריא לא הגיעה. ממש באותם ימים מתוחים של ינואר 1991 שהתה בארה"ב משלחת מיוחדת של חיל-האוויר הישראלי. רק שבועות ספורים לפני כן, יצאה המשלחת לבסיס הדרכת הנ"מ בפורט-בליס על-מנת ללמוד ולהתאמן בהפעלת מערכת הפטריוט (MIM-104 Patriot), או בשמו העברי "יהלום". בתחילה זו הייתה אמורה להיות מערכת למטרה אחת: יירוט מטוסי אויב. אבל המציאות באותה מלחמה הועידה לפטריוט מטרה אחרת.
תובנה ראשונה
לוחמי היחידה הבינו אט אט שלפעולותיהם יש הד לאומי, שאת גודלו הם לא שיערו. "בשביל חבר'ה שהם בסך הכול סגנים או סרנים, זה לא פשוט. כל אותו זמן, רבץ עלינו המטען שהטיל לא פגע", אומר אל"ם (מיל') מוריה.
אבל אותה פעם ראשונה, לא מוצלחת, לא ריפתה את ידיהם. "לא הייתה עוד מערכת. גם לא ידענו מה קרה בפעם הראשונה, אם זה היה מקרי. ידענו שאנחנו חייבים להמשיך ולנסות להגן. לא נשברנו, אלא רצינו לראות מה אנחנו מסוגלים להפיק למרות המגבלות. לא הייתה כאן סוגיית מוטיבציה".
בעקבות הבעיה, בוצעו במערכת שיפורים חוזרים ונשנים, והוכרז נוהל קבוע: בלילה יורים, בבוקר מתחקרים. המצב האוטומטי שונה למצב ידני והתוכנה שודרגה כל 24 שעות בשיתוף פעולה עם האמריקאים, אבל גם כיום קשה לקבוע בבירור מה בעצם הייתה הבעיה.
"היינו באי-וודאות, לא הכרנו את המערכת באמת והמציאות לעולם לא תתנהג כמו שמצפים ממנה", מסביר אל"ם (מיל') מוריה.
הלקחים מאותם לילות קדחתניים אפשרו אחר כך לחברת ריית'און, יצרנית הפטריוט, לערוך סדרה שלמה של שיפורים: שינויים משמעותיים בתוכנה כמו גם טיל חדש, שנועדו לשפר את התמודדות המערכת עם טילים בליסטיים.
גם מערך ההגנה האווירית הפיק לקחים, שינה את תורות הלחימה וערך ביהלום שיפורים משל עצמו. היום, 20 שנה אחרי מלחמת המפרץ, הפטריוט הוא מערכת נשק ברמה אחרת לגמרי.
העברת ביסנ"מ דרומה
ההחלטה על העברת הביסנ"מ מהרצליה למשאבי שדה, התקבלה במהלך חודש דצמבר 1992.
המכהנ"מ דאז, תא"ל יצחק בירן, היה אבי הרעיון להעביר את הביסנ"מ ממקומו הנוכחי בהרצליה למשכנו החדש באזור משאבי שדה בדרום. אמנם רעיון זה עלה מספר פעמים בעבר, ואולם לתא"ל בירן, שעשה בין היתר עבודה על נושא שטחי האש של צה"ל במסגרת המכללה לביטחון לאומי, היה ברור שאין מה לחפש עוד בלב ליבו של המרכז המתפתח בקצב מואץ. "געש איננו מקום הגיוני עוד לשטח אש", אמר בירן, "איך אפשר שבאמצע מדינה מודרנית עומדים תותחים ויורים".
הלקח של בירן היה למצוא מקום הולם יותר, ולאחר שגם אזור ניצנים ירד מהפרק ("גם שם עתידה להיות התפתחות אזרחית גדולה") נפל הפור על אזור משאבי שדה.
הרעיון היה לעבור לקומפלקס אחד גדול, אשר יכלול גם את בית הספר, שטחי האש, וכן את אגד דרום.
לדברי תא"ל ב, ראש מנהלת פר"ח ג' (גוף המטה שטיפל באיחוד בין הבסיסים), אחת משתי הסיבות העיקריות למעבר הבסיס היא ההיערכות המבצעית. סיבה נוספת היא הרצון לחסוך ולהתייעל. שני הדברים הללו יחדיו הביאו למסקנה כי יש להעביר את הבסיס. בשני אלה משתלבת המדיניות לפנות בסיסים מאזור מרכז הארץ.
סגירתו של בית הספר לנ"מ בהרצליה והעברתו למשאבי שדה, תביא לשינוי קיצוני ברמתו של הבסיס וברמת תשתית ההדרכה הקיימת, כך משוכנע ראש המנהלת. השינוי יבוא לידי ביטוי הן ברמתם הפיסית של הכיתות ומתקני הלימוד, ויותר מכך בעובדה שהתרגול של החניכים יבוצע בו זמנית. בניגוד למצב הנוכחי, בו מבוצע הפרק התיאורטי בביסנ"מ ובהמשך הקורס יורדים החניכים לפרקי שדה, יוכלו החניכים בבסיס המאוחד ללמוד בבוקר את הפרק התיאורטי, ובצהריים לצאת לשטח ולתרגל את החומר "על חם". זה שינוי קיצוני שיביא לחיסכון כספי גדול, שיתבטא בביטול הצורך בפריסות ממרכז הארץ לדרום הרחוק.
עם קבלת ההחלטה על העברת בית הספר, הוכרז העניין כפרויקט חיילי. הצורך בפרויקט חיילי היה הכרחי עקב היקף ההעברה מההיבט הכלכלי מחד גיסא, ומההיבט הטכני מאידך.
תוך חודש וחצי, פחות או יותר, פשט כוח של מאות משאיות על בית הספר והחל בהעברה. ראשונים עברו המסלולים, אחריהם המשיכה טייסת תחזוקה על גפיה, ואחרונים נשארו גפי טייסת מנהלה.
"העיתוי של מעבר הטייסת לא היה מקרי", מסביר קצין הפרויקט הטייסתי רס"ן י.ס., "הכוונה הייתה שאוכלוסיית הבסיס לא תפגע מהעובדה שהבסיס מועבר. אנו שמנו לנו למטרה להמשיך ולשמור על רמת שירותים גבוהה לכלל הצרכנים. טייסת מנהלה תמשיך באותה רמת שירות מוכרת, למרות הפגיעה בתשתיות וירידת מצבת כוח אדם".
(מתוך ראיון עם המפקד האחרון של הביסנ"מ מאת גיא שמואלי)
כשקיבל אלוף משנה גלעד רמות את הפיקוד על בית הספר לנ"מ, הוא לא שיער כי תקופתו תירשם בדפי ההיסטוריה כתקופה בה נעשה הצעד המשמעותי ביותר בתולדות בית הספר: סגירתו בהרצליה ואיחודו עם בסיס הנ"מ במשאבי שדה.
תהליך העברת בית הספר החל למעשה ב-15 בדצמבר 1992, בדיון במפקד חיל האוויר. שם הוחלט על ביצוע המעבר. "עם קבלת ההחלטה הבנתי כי עומדת בפני משימה מאוד קשה ומורכבת", מספר אל"מ גלעד. "לשמחתי הייתי שלם מאוד עם ההחלטה, כי הייתי שותף לכל התהליך שהביא את מפקדת חיל האוויר אליה. בתהליך הזה השתכנעתי שההחלטה טובה, נכונה, תעשה בסופו של דבר טוב למערך הנ"מ, ויש בה פוטנציאל מצוין לשפר את רמת ההכשרה והאימון.
בחנתי את התהליך להיבטיו השונים וקבלתי מספר החלטות עקרוניות שליוו אותי לאורך כל התהליך: להמשיך בפעילות הדרכה המתוכננת ברצף ללא פגיעה באיכות ההכשרה והאימון ובסטנדרטים הרגילים, לטפל ברגישות וסבלנות באנשים ולהמשיך במתן שירותים ותמיכה בגופי ההדרכה ברמה גבוהה עד הרגע האחרון".
ה"מחבט" נכנס לשירות מבצעי
המחבט, מערכת נ"מ מתנייעת, שילוב של תותח הוולקן, טיל הסטינגר ומכ"ם "רמית", נמסר כאב-טיפוס ראשון למערך הנ"מ בשלהי שנת 1995. בינואר 1998 הושלם תהליך הקליטה המבצעית של המחבט ע"י גנמ"מ 66 בהצלחה רבה. ייעודו של המחבט היה השמדת מסוקים ומטוסים מנמיכי טוס בלחימה, ועצירת גלשונים וכדורים פורחים, שאיימו לחדור לשטח ישראל – בשגרה.
המחבט בשעתו היה נשק הנ"מ מהיחידים בעולם המשלב טיל ותותח בצריח אחד, ונחשב לאחד ממערכות הנ"מ קצרות הטווח הטובות בעולם.
המחבט, שתוכנן ויוצר במפעלי מב"ת של התעשייה האווירית, מבוסס על שיפור של נגמ"ש הוולקן, שהוסר ממנו המכ"ם והורכב במקומו פוד מיוחד הנושא ארבעה טילי סטינגר. מכ"ם הוולקן, שמשמש רק למדידת מהירות ומרחק המטרה לקראת ירי, הוחלף במערכת ממוחשבת, המסוגלת לקבל תמונה אווירית ממכ"ם אזורי, החולש על רדיוס נרחב. באופן זה היו יכולים חיילי המחבט לגלות מטוסים באוויר מטווח גדול, ולא להסתמך על גילוי בעין בלבד.
במחבט הותקנו גם אמצעים אלקטרו-אופטיים משוכללים, שכללו כוונת חדישה ומצלמת וידאו המותקנת על הצריח. במחבט הותקנה גם מערכת GPS לניווט וערכת תחקור צמודה. ערכת התחקור הקליטה אוטומטית את המתרחש על מסך המכ"ם ואת פעילות הצוות, בכל פעם שהמחבט עבר לכוננות ירי.
גדוד 66 היה גדוד המתנייע הראשון לעשות את ההסבה לכלים החדשים אשר החלה ב-1997 כאשר כשנה לאחר מכן הוסב גם גדוד 947.
בפברואר 1999 עבר ה"מחבט" את טבילת האש הראשונה שלו בקו לבנון, אמנם באמצעות התותח, אך כמערכת חדשה. בחשכת הליל, זוהו בוודאות שני מחבלים בטווח של כשני ק"מ, כאשר הם מניחים מטעני חבלה כבדים. מח"ט הגזרה הגיע למוצב הנ"מ, ראה באמצעי הראייה של הנ"מ את המתרחש ונתן אישור פתיחה באש. מפקד יחידת האש ב"מחבט" הורה לכוון לירות בצרורות של עשרה פגזים. בסך הכול נורו כ-200 פגזי "וולקן", ולפחות אחד מן המחבלים נפגע. בכך נמנע פיגוע כבד.
ירי "מחבט"
הקמת חרב מגן
(מבוסס על מאמר מתוך אתר חיל האוויר, 05.10.2010, "היינו חלוצים"; כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 205 28/06/12, "חץ וחרב")
ינואר 1991. לראשונה בהיסטוריה משוגרים עשרות טילים ממדינת אויב אל עבר ריכוזי האוכלוסייה האזרחית בישראל. צה"ל עומד אל מול אתגר חדש עמו לא התמודד בעבר והמענה הראשוני בצורת סוללות "פטריוט" שהובאו בחופזה לארץ ממחסני הצבא האמריקאי, אינו מספק מעטפת הגנה שלמה. ניתן להניח כי אם הייתה אז ברשותו של צה"ל מערכת יירוט ייעודית, הייתה שנתם של מנהיגי ואזרחי ישראל טובה יותר.
הדי הפיצוצים של הסקאדים העיראקיים המשיכו להדהד עוד זמן רב לאחר סיומה של המלחמה, בעיקר בתודעה הצה"לית, מה שהביא לתחושת הדחיפות שריחפה מאז מעל תכנית הפיתוח של מערכת ישראלית ליירוט טילים. התוצאה: מערכת היירוט "חץ", אשר נועדה ליירט טילים בליסטיים ארוכי טווח.
היחידה הצה"לית המפעילה את מערכת החץ היא יחידת "חרב מגן" של מערך ההגנה האווירית. על כתפיה מוטלת האחריות הכבדה להגן על ישראל במקרה בו תותקף המדינה באמצעות טילים ארוכי טווח. "חרב מגן" הוקמה בשנת 2000 לאחר ההכרה בצורך המבצעי ובעקבות המלחמות בהן השתתפה ישראל ופיתוח תחום הטילים ותפוצתם במזרח התיכון.
ליחידת "חרב מגן" שלוש משימות עיקריות: יירוט טילי קרקע-קרקע, מתן התרעה מפני שיגורי טילים לטווח ארוך ותמיכה גם במרכיבים התקפיים עליהם לא ניתן להרחיב.
