בחודשים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, טרם תחילת ההתשה על קו המוצבים בתעלה, עשו המצרים ניסיונות תקיפה רבים מן האוויר לתוך סיני שנתקלו בחומה בצורה של מטוסי חיל האוויר ומערך הנ"מ. הפלות לא מעטות והברחות של מטוסי קרב מצריים, נרשמו אז ליחידות הנ"מ הן בתותחים והן בטילי "הוק", בהן סוללת 40 מ"מ של גדוד 881 שפרסה בראס-סודר, והמשיכה את הפלותיה מן המלחמה בצפון כאשר הפילה מטוס "סוחוי 7" מצרי ביום ה-4/7/1967 תוך שהיא מבריחה את בן זוגו. הפלה חשובה ביותר גם מבחינה מדינית, שהושגה בידי סוללת 40 מ"מ בפיקודו של צביקה ארז (לימים קצין הדרכה במפקדת כוחות הנ"מ) ב-26/8/1967 ברפידים, שהפילה מטוס "סוחוי 7" שניסה לתקוף את הסוללה ופגע גם בבן זוגו שנעלם. הפלה זו שימשה בידי ישראל הוכחה מוחשית ופיזית לניסיונות הפרת הסכמי הפסקת האש שלאחר מלחמת ששת הימים בידי המצרים.
ההפלה הראשונה של ה-"הוק"
לאחר שהחלה גם ההתשה על קו התעלה, נוספה ההפלה ההיסטורית הראשונה בעולם של מטוס קרב ע"י טיל "הוק" מסוללה של יטנ"מ 138 שפרסה בבלוזה ביום 21/5/1969. כפי שתיאר זאת העיתונאי והפרשן הצבאי זאב שיף: "המצרים הגיעו בשני מבנים של מטוסי "מיג 21". נראה היה כי ברצונם לבלבל את מערך הבקרה הישראלי. תחילה שלחו ארבעה מטוסי "מיג 21" לגזרה הצפונית של התעלה. הם חדרו לסיני ליד 'פורט-סעיד'. כוונתם של אלה הייתה כנראה למשוך את מטוסי היירוט הישראליים, כדי שהמבנה השני יצליח לחדור ללא הפרעה באזור המרכזי של התעלה. אך התמרון המצרי נכשל, בזכות סוללת "הוק". בשעה 13:44 ננעל מכשיר המכ"ם על מטוס "מיג 21" שחצה את קו הפסקת האש לכיוון סיני. טיל "הוק" זינק ותוך מטרים ספורים, הצליח לאסוף את מהירותו המרבית. הוא טיפס עד לגובה של כ-22,000 רגל, ושם פגע במטוס "מיג 21" שהיה המוביל של המבנה המצרי.
אנשי הסוללה ראו הבזק זהוב, עשן שחור ולבן שהעיד על התפוצצות שהדיה לא נשמעו, ואחר כך שברים של המטוס, מתעופפים ונופלים בסחרור למטה, לעבר אזור 'פורט-פואד'.
אנשי הסוללה הריעו משמחה. היה להם על מה להתגאות. הייתה זו הפעם הראשונה שמטוס "מיג" הופל ע"י טיל "הוק". בווייטנאם הציבו האמריקאים סוללות טילי "הוק" רבות, אך לא שיגרו. לכן הצלחת הירי ב-21 במאי עוררה עניין רב לא רק בארצות הברית, אלא בכל המדינות שהכניסו טילים כאלה לשורות ההגנה האווירית שלהן".
ב-11/9/1969, הוסיפה סוללה א' מיטנ"מ 138 הפלה נוספת. הפעם מדובר ב"סוחוי 7" שהופל בבלוזה.
גם סוללה ב' של יטנ"מ 138, הוסיפה מאוחר יותר "מיג 17" משלה למאזן ההפלות המצטבר באמצעות טילי ה"הוק, ב-21/4/1970.
עם תחילת מלחמת ההתשה עצמה בקו המעוזים של צה"ל לאורך התעלה, קיבלה הלחימה את אופייה הטורדני והקשה שנמשך עד סופה. הפעילות המלחמתית המצרית התמקדה בשלושה מרכיבים עיקריים ומרכזיים: התקפות התשה ארטילריות, הפצצות מן האוויר ע"י גיחות קצרות בגובה נמוך של מטוסי קרב, ופשיטות של לוחמי קומנדו מצריים שחצו את התעלה בסירות גומי וטמנו מארבים במקומות שונים לאורך דרכי הפטרול ודרכי הקישור שבין המעוזים והמוצבים. בנוסף לכך, הפעילו המצרים אלמנט קטלני נוסף בדמותם של צלפים שהיוו מטרד כואב וסיכון משמעותי לכל חייל ששירת בקו המעוזים. מאוחר יותר זכו צלפים אלו לכינוי 'קופים' משום שנהגו לשבת על מגדלים גבוהים שהוקמו לשם כך ועל צמרות עצים גבוהים מעבר לתעלה. צלפים אלו הפכו חיש מהר למטרה לירי צלפים של צה"ל שהורדו לתעלה לשם כך ואף לירי טנקים.
ההתקפות הארטילריות על המוצבים היו הקשות מכל. הן הגיעו ללא כל דפוסי זמן קבועים ויכלו לנחות על מוצב אחד או על אחדים בעת ובעונה אחת בכל שעות היממה. התקפות אלו שיבשו באורח ניכר את כל שגרת החיים במוצבים וגרמו לנפגעים רבים. תצפיות מצריות אפשרו לדעת מתי מתקרבת תנועת כוח או אנשים אל מוצב כזה או אחר ומכינה מיד מענה ארטילרי שהיה מסכן את כל מי שהתקרב אל המוצב או נמצא בחצרו הפנימית.
פשיטות חיילי הקומנדו המצריים שמיקמו מארבים לאורך צירי התנועה שבין המוצבים, גרמו אף הן לפגיעות רבות בנפש אך בעיקר לפגיעה מוראלית קשה בקרב חיילי צה"ל שחשו שאינם מוגנים יותר בשום מקום, לא במעוזים ובמוצבים עצמם ולא בדרכים המובילות אליהם.
על שני אלה נוסף איום מטוסי הקרב המצריים שביצעו הן גיחות סיור וצילום והן גיחות הפצצה, בעיקר לכיוון המוצבים ובהמשך אף ניסיונות לחדור לעומק סיני ולפגוע בכוחות צה"ל גם שם. לאור תמונת הקרב הכוללת ועקב הצורך הגובר בנוכחות כוחות נ"מ לאורך הקו כדי להילחם במטוסי הקרב המצריים, הוחלט להוריד לתעלה סוללות נ"מ נוספות. אלא שלא ניתן היה למקם סוללות תותחי נ"מ או טילי "הוק" בחצרות המוצבים לשם הגנה עליהם מחשש לפגיעה בהם. לפיכך מוקמו סוללות תותחי הנ"מ במגמה אחורית, רחוק יותר, כדי שלא תהיינה חשופות מדי לתקיפות המצריות. סוללות אלו תגברו את סוללות הנ"מ שהגנו דרך קבע על בסיסים אסטרטגיים בסיני, כמו בסיס חיל האוויר הגדול ב'רפידים' שהכיל גם יחידות ומפקדות רבות נוספות, יחידת הבקרה ב'אום חשיבה' וכו'.
הבעיה הייתה שהמטוסים המצריים היו מגיחים בגבהים נמוכים מאד, לעיתים מתחת למעטפות ביצועי המכ”מים ואף בנתיבים נסתרים, תוך שימוש בתוואי הקרקע להסתרת תנועותיהם. הדבר מנע גילוי מוקדם וכתוצאה מכך גרם לעיכוב בהזנקת מטוסי קרב של חיל האוויר והגעתם, על אף שכל שהיו זקוקים לו היו מספר דקות מרגע ההתראה כדי להגיע לאזור התעלה מבסיס 'רפידים'.
מצב זה כאמור יצר צורך רב ביותר בנוכחותם של כוחות נ"מ זמינים באופן מידי ורצוף לאורך קו החזית. יש לזכור שבאותה תקופה היה מערך הנ"מ כולו, על מגוון מערכות הנשק שלו, נייח לחלוטין, מסורבל עד מאד בדילוגים ופריסות, כבד ציוד ותנועה ולמעשה אף לא נעשה כל ניסיון לניידו.
לאור כל האמור לעיל, הובן עד מהרה הצורך בהקמת יחידות נ"מ ניידות, קלות ומהירות תנועה, שתוכלנה לתת מענה מהיר וזמין בגזרות שונות עפ"י הצורך. הצורך להגן על עצמן ביתר יעילות תוך שימוש באפשרות התנועה והניידות הקלה, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לפגיעות האויב היה אף הוא זרז להקמתן.
משגר "הוק"
הסבות ל-20 מ"מ מתנייע: הקמת הגנמ"ם הראשון – גדוד 66
במלחמת ההתשה בסיני שלאחר מלחמת ששת הימים נחשפו המעוזים בשפת תעלת סואץ לתקיפות מטוסים מצריים, ובמיוחד סבלו המעוזים בגזרה הצפונית של התעלה. חיל האוויר הישראלי היה מוגבל ביכולתו לסכל את התקיפות של מטוסי האויב אשר טסו ליעדיהם בגובה נמוך ובשטח עם תכסית גבוהה, הגיעו בהפתעה ויצאו ללא נזקים, מעין "פגע וברח". צה"ל חיפש פתרון הולם להגנה נ"מ על חיילי המעוזים. טילי ההוק פרסו הרחק מהתעלה ולא התאימו לאופן מסלול ההתקרבות של המטוסים ותקיפתם, תותחי 20 מ"מ ו/או 30 מ"מ לא התאימו מכיוון שהיו נגררים ולא נתנו הגנה על הצוותות, ותותחי 40 מ"מ היו נגררים, חשופים להגנה על מפעיליהם החיילים, כבדים ומסורבלים (חשמל וכבלים).
ק.תמ"ח סא"ל משה תמיר, הציע למפקדת חיל האוויר להסב את צריחי 0.5 מ"מ 4 קנים (148 צריחים שנקנו מהאמריקאים פוזרו -אחד בכל סוללת 40 ממ – כנשק נוסף ), לצריחי 20 מ"מ מסוג "אורליקון" דו קני, ולהתקינם על נגמ"ש מסוג B.T.R. שפעלו בחיל האוויר במסגרת גדודי הק"ח (הגנת קרקע חילית).האנקדוטה היתה שהצריחים הוסרו מהם בעבר ,ההצעה אושרה. ההסבה של הצריחים לתותחים בוצעה בתעשייה האווירית וההתקנה על הנגמ"שים בוצעה במסגריית קיבוץ כפר בלום. עם הקמת ינמ"מ 66 הותקנו הצריחים שוב על זחל"מים תקניים בצה"ל במש"א, (בסיס שיקום אזורי) של חיל החימוש בחיפה, והתותחים שופצו והותאמו לצריחים במפעלי התעשיה האווירית בלוד.
גדוד נ"מ 882 שייעודו היה הגנת נ"מ על כנף 4, בסיס ח"א חצור, באמצעות סוללות 40 מ"מ היה הגדוד הראשון שחייליו הוכשרו להפעיל צריחי תותחים 20 מ"מ דו קני ניידים על נגמ"ש ה- B.T.R. לאחריו, כל גדודי הנ"מ הסדירים היו כשירים לעשות כן. 11 כלים הובלו על גבי סמי טריילרים המיועדים להוביל טנקים לבלוזה שבצפון סיני, ומשם נסעו על גלגליהם והתמקמו במעוזים הצפוניים שלאורך תעלת סואץ עם חיילי גולני. ביום 28 בפברואר 1970 חצו שני מטוסי מיג 17 מצריים את התעלה בזמן השקיעה כשהלוחמים מסונוורים מהשמש השוקעת. מטוס אחד ירה רקטות והמטוס השני הפציץ בגובה של 20 מטר בלבד. שני צוותי הצריחים ירו והמיג שריקט נפגע קשות והשני הופל. יוסף אלחדד שהיה הטען של צריח נפגע ע"י המטוס שהפציץ, אבל המשיך בטעינת התותחים; על כך צויין לשבח וזכה בעיטור המופת. היו הפלות מטוסי אויב נוספים.
הפתרון להפעלת גדודי הנ"מ בשפת התעלה היה זמני, שכן בא על חשבון הפעלת גדודי הנ"מ 40 מ"מ להגנת סוללות הוק, כוחות היבשה ושדות התעופה בסיני. לפיכך, המטכ"ל אישר הקמת יחידת נ"מ מתנייעת שייעודה העיקרי יהיה הגנת נ"מ על המעוזים בתעלת סואץ. רס"נ אלי ברוך שירת כקצין אג"מ במפקדת קהנ"מ במהלך מלחמת ההתשה, ובאביב 1970 הוצע לו להתמנות למג"ד 881 בדרגת תקן סא"ל. בחירתו הייתה להקים את יחידת הנ"מ המתנייעת בדרגת תקן של רס"נ. כקצין אג"מ הוא טיפל בכל עבודת המטה להקמת יחידת הנ"מ המתנייעת ובכללה אישור מבנה היחידה, תקני כוח אדם וציוד, וכיו"ב. בחודש אפריל 1971 היחידה הוכרה כגנמ"מ, בתקן סא"ל למפקד הגדוד, וביום 3.10.1972 אושרה לאלי ברוך דרגת סא"ל.
ביום 1.7.1970 מונה אלי ברוך למפקד ינמ"מ 66. את מספר היחידה בחר אלי ברוך ממספר הצעות שהתקבלו ממחלקת אג"מ תוא"ר (תכנון וארגון) במטכ"ל, מכיוון שמספר 66 היה מספר גדוד הצנחנים שלחם על "גבעת התחמושת" בירושלים במלחמת "ששת הימים". כמו כן, רצו במספר דו-ספרתי ליחידה, לראשונה ביחידות נ"מ, לשם הנוחיות. סגן מפקד היחידה, סרן דב רביד (דובי) ולימים סא"ל כמפקד גנמ"מ 5729, ואלי ברוך בחרו את הרעיון לשלד של סמל היחידה מתוך חוברת של צבא ארה"ב, וזאת לאחר שמפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי (מוטי) הוד, לא אישר את הצעתנו שהורכבה מהמספר 66 (קצוות המספרים כדו קני וזחל"מ סביב עיגולי המספרים) מטעמי ביטחון שדה..
רבים מחיילי הנ"מ נענו לקריאה להתנדב לשרת ביחידה, אבל חלקם לא התאים למשימות היחידה. הקצינים, החיילים, הזחל"מים עם צריחי 20 מ"מ דו-קני, הרכבים והציוד רוכזו במחנה סירקין. החיילים הוכשרו בבית הספר לנ"מ 883 בהרצליה להפעלה הבסיסית של הצריחים והתותחים. שהתקבלו מצה"ל, בפעילות נמרצת של מצ"ד 6, ענף האפסנאות הכללית בח"א, ציוד חדש לחלוטין, כמו רכבים מכל הסוגים, מכשירי קשר וציוד אישי. היחידה מנתה אז כמאה חיילים וקצינים סדירים, בשתי סוללות תותחים וסוללת מפקדה. כל סוללה כללה שתי פלגות כאשר כל פלגה מנתה ארבעה זחל"מים. מבנה ארגוני שהיה מקובל בסוללות נ"מ 30 מ"מ.
היחידה היתה עדיין בהתכנסות במחנה נ"מ בסירקין, בהיכרות הדדית, בהכשרה ובהתכוננות, וכבר בחודש ספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור" שבו ירדן פעלה נגד אש"ף בשטחה וסוריה איימה לפלוש לירדן) פרסה היחידה עם שתי הסוללות להגנת שדה התעופה ברמת דוד, והיתה מוכנה לכוננות בתוך דקות אחדות במקום שעות ספורות עם סוללות 40 מ"מ. לאחר שעות אחדות פרסה היחידה להגנת מסוקי תקיפה שפרסו למשימתם בגליל התחתון סמוך למושב מולדת/כוכב הירדן. בתום הכוננות, הוקפצה היחידה, בפקודת פתע, לפרוס לירי נ"מ במטווח אש לנ"מ. לאחר מכן, היחידה התאמנה לתנועה ולמסלולי אש בתנועה ברמת הצוות, הפלגה והסוללה בשטח אימונים שהיה אז באזור חירבת מאחז, דרומית לקרית גת. בתום האימונים עברה היחידה על הזחל"מים לבסיס הקבע שלה בבח"א 5, בסיס ח"א בשדה תעופה אל עריש ששימש גם לאימוני קורס טייס. כל היחידה שוכנה באוהלים בחורף גשום, קר וקשה, פרט למפקדת היחידה שהוקצה לה מבנה מצרי ישן. היחידה לא היתה כפופה לבסיס.
היחידה פרסה להגנה נ"מ של המעוזים, למעוז הוקצו שני זחל"מים בפיקוד קצין, שבראש מעיינם הכוננות, כשירות הכלים והטיפול האישי בחיילי ביחידה. מפקדת היחידה התמקמה בבלוזה בסיני, במחנה החטיבה. הוקדשה תשומת לב לצורכי כל חייל וקצין, לתשלום "שכרם" במזומן במעוזים (ע"י סגן גיתית, שלישת היחידה) ולהקדים את שאר החיילים ששירתו בקו באותה עת, לאספקת קרח ועיתונים יום-יום, להקצאת מכשירי רדיו ומזרונים דקים, ועוד, לאחזקה מיטבית של הכלים טוב יותר משל "הירוקים", והכל כדי להיטיב את תנאי חיי החיילים במעוזים ומתן תחושה של אחריות רבה להגנה נ"מ בשטח.
אלי ברוך מספר "אכן, השתדלנו להיות הטובים ביותר בקו ובכל מקום שהוצבנו בו, וגם לזכות בהישגים ולהיות המצוינים בתחרויות ספורט חייליות וצה"ליות". בהמשך, היחידה פרסה להגנה נ"מ על מוצב החרמון ועל מוצבים ברמת הגולן לרבות בתל אבו נידה ובתל פארס. רכב מסוג "כרמל" שעמד לשירות מפקד היחידה הוחלף פעמיים לפי הוראות חיל החימוש כי גמא מאה אלף ק"מ בכל פעם, וזאת בגלל פיזור היחידה. המשימה היתה קשה ליחידה בשל פיזורה, לחיילים בשל הבידוד ולקצינים עקב ההתחככות המתמדת עם מספר קטן של חיילים לתקופה ממושכת, אבל הייעוד העיקרי של היחידה להגנת המעוזים כבר לא היה רלוונטי יותר אז בשל הפסקת מלחמת ההתשה. בינתיים, פעלה היחידה להכשיר את כל מפקדי הצוותים בקורס מכ"ים בכרמיאל, להכשיר את מרב חיילי היחידה כנהגים ולהשיג מקומות לצניחה, לקצינים לפחות."
ביום 12.7.1970, בתום הצניחה האחרונה , אחדים מקציני הגדוד ובהם קמב"צ היחידה, סגן יעקב קורן ומפקד היחידה, בקורס הצניחה בתל-נוף נמסר להם ע"י מפקדת קהנ"מ כי עליהם להתייצב במפקדת פיקוד מרכז ששכנה אז סמוך לרמלה, וכי על היחידה להגן נ"מ על אוגדה בתרגיל טקטי ללא גייסות בפיקודו של ראש מה"ד, האלוף יצחק (חקה) חופי. מפקד היחידה התייצב בפני קצין אג"מ פיקודי שהורה להתייצב למחרת, בריכוז הכוחות דרומית לסדום.
מספר אלי ברוך "דומה היה שנחתנו בכוכב אחר; אינני מגזים. השטח היה מוצף באוהלים, ברשתות הסוואה, באנטנות וברכבים עם אותות ומספרים שלא אמרו לנו דבר. בתרגיל עצמו לא השתלבנו כי שני הצדדים, האוגדה והיחידה, לא ידעו כיצד לפעול ולכן השתחלנו בין השיירות של האוגדה שנעו לכיוון הרי ירושלים ולשפלה. הבנתי שעד עתה לא היינו לכאורה בצה"ל, ויש להתחיל ללמוד מבראשית להשתלב עם כוחות היבשה. עשינו ימים ולילות לפיתוח תורת לחימה לרמת הצוות, הסוללה והגדוד בשילוב עם האוגדה, וליישומם בשטחי אימונים ואש בסיני (ג'בל לבני)."
מפקדת היחידה השתלבה, לראשונה, בנוהל קרב אוגדתי בתרגיל ללא גייסות בפיקודו של מפקד גייסות שריון, האלוף אברהם אדן (ברן), וקצין האג"מ האוגדתי, אל"מ אמנון רשף (כדרגתו אז ולימים האלוף, מפקד גייסות שריון) שהיה קשוב ועזר רבות. הפעם, הגדוד הגיע מוכן עם אותות קריאה, אותות ומספרים תואמים על גבי שלטי הרכבים ובפתחי האוהלים, וכיו"ב. בד בבד, סוללה שלישית הוקמה ביחידה למטרות הדרכה, והיחידה גדלה ומנתה קרוב ל-150 חיילים סדירים. היחידה החלה להכשיר קציני נ"מ מתנייע ולהסמיך קציני נ"מ מתנייע וביניהם סגן בנימין (בני) כהן ולימים אל"מ מפקד ביהס לנ"מ, להסב קצינים סדירים לקציני נ"מ מתנייע, להסב ולאמן את גדודי הנ"מ הנגררים, שהיו בעבר בפיקודים המרחביים ונתנו הגנה נ"מ בעיקר על אגדי תחזוקה, לגדודי נ"מ מתנייעים. האימונים היו באל עריש, ובשטחי אש בג'בל לבני ובג'בל הילל בסיני. בשטח האש בג'בל לבני הוקמו מסלולי אש לצוות, לפלגה ולסוללה למטרות קרקע, וכל הסוללות עברו את המסלולים כולל ירי נ"מ למטרה נגררת ובכוננות אור ראשון על פצצות תאורה במפתיע, וגם אימון גדודי להגנת אתרים ושיירות בתנועה.
גנמ"מ 66 היה פורץ דרך במערך הנ"מ בהכשרת החיילים לפעולה כלוחמים בתנאי קרב, נחשב כחוד החנית של מערך הנ"מ והשפיע רבות על כל יחידות הנ"מ בהכשרה ובהתנהגות חיילית בשדה הקרב. קצינים עברו קורס צניחה, מש"קים וקצינים אומנו לנווט בתנאים קשים (תרגיל "צקלג" בנגב שימש במשך שנים לאימון בקורסי קצינים בבית הספר לנ"מ 883), ומפקדי הצוותים הוכשרו בקורס מכ"ים חי"ר בכרמיאל. חיילי היחידה המשיכו כל העת בפעילות הרגילה, המגוונת והפרוסה בעת ובעונה אחת ברמת הגולן ובסיני, ופעלו בתנאים קשים בשגרה, בתרגילים, ובאימונים ובתעסוקה מבצעית. יחד עם זאת, מפקדים השתדלו, כל אימת שהיה אפשר, לקיים שיחות עם הסוללות שבהן סוכמה הפעילות השבועית של הגדוד ותודרכו לגבי התכניות של הגדוד לשבוע הקרוב וגם לתקופה הקרובה.
בעת ההשתתפות בתרגילים האוגדתיים ובביצוע האימונים של היחידה וההסבה של גדודי הנ"מ היתה תחושה של החמצה במבנה הארגוני/מבצעי של הגדוד. המסקנה הייתה שעל הסוללה להיות במבנה של שלוש פלגות כאשר כל פלגה תהיה בת שלושה זחל"מים/צריחים. זה היה נכון מבחינת כוח האש, בטיחות החיילים לאש בפלגה בפריסה, ולא פחות חשוב במבנה הפלוגתי המקובל בכוחות השריון. ההצעה לשינוי המבנה הוצגה לקהנ"מ, אל"מ משה תמיר, שהשתכנע ופעל לאישור מפקדת ח"א והמטכ"ל להקצאת תקנים וציוד בהתאם.
גנמ"מ 66 השתתף בתרגילים אוגדתיים גם עם גייסות ובהם תרגיל בצפון הארץ בפיקודו של האלוף שמואל גונן (גורדיש). לאחר התדריך האוגדתי למפקדים דרש האלוף ממפקד הגדוד הסבר על היכולות של הגדוד והתותחים. כיוון שכך, האלוף דרש שהגדוד יבצע ירי חי ע"י סוללות הגדוד על פצצות תאורה של מרגמות 81 מ"מ בעת דימוי של צליחת התעלה (הירדן) בלילה. אכן, מסלולי הירי של תחמושת תאורה לעבר פצצות התאורה היו מחזה מרהיב עין בלילה, ולמחרת התמונות הופיעו בעיתונים רבים. הגדוד השתתף גם בתטל"ג (תרגיל טקטי ללא גייסות) בפיקודו של האלוף אריאל שרון, אבל השיא היה השתתפות גנמ"מ 66 כולו בתרגיל אוגדתי עם גייסות היה בתרגיל "עוז" בפיקודו של האלוף אברהם אדן (ברן) בחודש פברואר 1972. התרגיל דימה צליחת תעלת מים בסכר הרואייפה (ע"י אבו עגילה בסיני) ועל הגדוד הוטל לתת הגנה נ"מ לכוחותינו באזור הצליחה, ובהמשך ליווי הכוחות בתנועה ובעיקר הגנה נ"מ על אגד התחזוקה, וכך היה.
מח"א, האלוף מרדכי (מוטי) הוד, ביקר בגדוד, ובאחת הפעמים באימון גדודי בשטח האש בג'בל ליבני. לעת הביקור של מפקד החייל תואמה תקיפת מטוסים על הגדוד, אבל היא לא יצאה לפועל בשל ההסוואה המעולה של הגדוד. מח"א שאל כמה זמן נדרש להניע את הגדוד והתשובה הייתה "שתי דקות", וכך היה. לאחר מכן, הודגם למח"א סוללה במסלול לחימה עם ירי חי. בתום הביקור שאל קהנ"מ, אל"מ משה תמיר, את מח"א "מה סיכום התרשמותך?" ומח"א ענה: "משה, אני בשוק, צריך לפתח את העניין". אחד הרעיונות שהעלה מח"א היה הנחתת הזחל"מים ממטוסי תובלה בשדה לחימה כדי לתת הגנה נ"מ לכוחות היבשה, ואכן הגדוד תרגל הנחתה ממטוסי תובלה מסוג "הרקולס" וממסוקי הסער מסוג "סופר פרלון". נערכו ניסויים, אבל הרעיון לא יצא לפועל.
לעומת זאת, הגדוד נדרש לתת הגנה נ"מ לכוחות שתוכננו לפעול בלבנון תוך כדי תנועה, וכל זאת לפני מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1972 . מספר מפקד הגדוד סא"ל אלי ברוך " נדרשתי להתייצב במפקדת פיקוד צפון, אז בנצרת, ושם קיבלתי תדריך מקצין אג"מ פיקודי, אל"מ אורי שמחוני ולימים אלוף. על הגדוד הוטלה המשימה להגן נ"מ וגם להפעיל את התותחים למטרות קרקע לשני טורים של כוחות יבשה שייכנסו לדרום לבנון. קמב"צ הגדוד, סרן יעקב קורן, השתתף בקבוצת פקודות של חטיבת הצנחנים, ואני בקבוצת בקבוצות פקודות חטיבתית שהתקיימה במחנה "פילון" ע"י ראש פינה בגליל העליון ולשם כך ח"א הקצה לי מטוס קל לשדה מחניים. התכנון היה שסרן יעקב קורן יפקד על כוח נ"מ מהגדוד שיתלווה לצנחנים, ואני אפקד על הכוח שיתלווה לחטיבת השריון. הגדוד רוכז באזור "חורשת טל" בגליל העליון, אבל המבצע בוטל והגדוד חזר למשימותיו הרגילות."
האתגרים של הגדוד היו רבים, מגוונים וקשים, אבל הגדוד ביצע אותם במלואם. בסוף שנת 1972 החליף הסמג"ד, רס"ן אילן קלצ'קו את סא"ל אלי ברוך כמפקד הגדוד והועלה לאחר מכן לדרגת סא"ל, ולימים אל"מ במפקדת חיל האוויר. רס"ן אילן קלצ'קו שירת במפקדת ח"א והתנדב לעבור הסבה לנ"מ מתנייע ולמלא תפקיד של סמג"ד בגדוד.
לאחר סיום תפקיד מפקד הגדוד ולאור הנסיון שצבר נתבקש סא"ל אלי ברוך לכתוב את תורת הלחימה של יחידות נ"מ מתניעות. אלי ברוך התמקם בבית הספר לנ"מ 883 בהרצליה וכתב את תורת הלחימה של צוות נ"מ מתנייע, פלגת נ"מ מתנייעת, סוללת נ"מ מתנייעת, והכל במצבי לחימה שונים. כמו כן, כתב את החוברת "ארגון גנמ"מ בקרב" שכלל לוחות תחזוקה של תחמושת ציוד, דלקים וכיו"ב לרמת הצוות, הפלגה, הסוללה והגדוד.
חובה להדגיש כי היוזם של נ"מ מתנייע היה קהנ"מ, אל"מ משה תמיר ז"ל. לא בכדי כתב אל"מ משה תמיר לסא"ל אלי ברוך עם סיום תפקידו במכתב מיום 6 ביולי 1972, "שמור על נושא הזחלמים הוא יקר לכולנו ולי במיוחד" (ההדגשה הוספה – א.ב.). אכן, אם ב"מלחמת ששת הימים" גדודי הנ"מ הפיקודיים הובלו במשאיות ופיגרו אחר הכוחות, הרי שבמלחמת יום הכיפורים הגנמ"מים הגנו תוך כדי תנועה על הכוחות והשיא היה ההגנה על הצליחה של כוחות צה"ל על תעלת סואץ במתחם "מצמד" ע"י גנמ"מ 208 בפיקודו של סא"ל ניסן גלעד וע"י גנמ"מ 207 בפיקודו של סא"ל עמוס ארד ז"ל.
תותח 20 מ"מ על גבי זחל"מ B.T.R
רציונל הקמת האגדים
שורשיה של המסגרת הארגונית הקרויה "אגד", משתרגים לתקופת המנ"מים (מרכזי נ.מ.) אשר ריכזו את רשתות הגיוס של גדודי המילואים של מערך הנ.מ., והיו אחראים לאספקת שירותי ימ"חים, שלישות ואפסנאות לאותם גדודים.
לאחר מלחמת ההתשה הוקמו ארבעה מנ"מים אזורים: צפון (168), מרכז (167), נגב (169), וסיני (170). הניסיון שנרכש במהלך מלחמת יום הכיפורים הוביל למסקנה, כי לא ניתן לרכז במטה חיל האוויר בת"א את הפיקוד על גדודי תותחי הנ"מ ויחידות הטילים (עד זמן לא רב לפני אותה תקופה, עבר הנ"מ תהפוכות ארגוניות לא מעטות ומשך שנים סבל מבעיות זהות כתוצאה מן הפיצול בין חיל התותחנים לחיל האוויר). לפיכך, חולקו הגדודים ויחידות הטילים לאזורי פיקוד, אשר כל אחד מהם היה נתון לפיקודה של מפקדת כוחות אזורית, האגד. האגדים החדשים קיבלו אחריות שלישותית, הדרכתית ומבצעית לכל הכוחות הסדירים הכפופים להם לבין מפקדת כוחות הנ.מ. ומפקדת הפיקוד הצה"לי של אותו אזור.
ב – 10 בינואר 1950 הוקם פיקוד הנ"מ, שנקרא פיקוד א"א (אנטי אווירי) שהיה גוף עצמאי במטכ"ל בפיקודו של בוריס סניור, אחד מטייסי חיל האוויר הראשונים, שקודם לדרגת אלוף משנה.
פיקוד הנ"מ העצמאי היה כפוף ישירות לסגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף, והיה מעין חיל בפני עצמו. קמו בו מספר גדודים שכללו גם תותחים שנרכשו וגם תותחי שלל שונים.
המערך כלל גם את רשת המצפים הארצית (צופי אויר לגילוי מטוסים), תחנות מכ"ם ואת אנשי ההגנה האזרחית (הג"א). בחודש מאי אותה שנה, הוכפף אליו מבצעית גם גף הבקרה שהיה אחראי על עיבוד נתוני הגילוי, ולימים היה ליב"מ (יחידת הבקרה המרכזית), כאשר חילית היה שייך לחיל האוויר.
פיקוד הנ"מ העצמאי הנ"ל החזיק בפועל מעמד רק זמן קצר בלבד, פחות משנה, כשמערך הבקרה עבר לפיקודו של חיל האוויר. במקביל, המשיכו חיילי הנ"מ להשתייך חילית לחיל התותחנים ומבצעית למקום אליו הוכפפו ובו שרתו. היחידות שהגנו על בסיסי חיל האוויר שויכו לחיל האוויר ואלו ששרתו במסגרת הפיקודים האזוריים הצה"ליים, שויכו לחטיבות עליהן הגנו בפועל.
בשנת 1953 התמנה קצין תותחני נ"מ בדרגת סא"ל (יואל פראנק-פארן), שישב במפקדת חיל האוויר במחלקת אויר, ונקרא קצין תמ"ח (קצין תותחנים חילי) שתפקידו היה לייעץ לחיל האוויר בענייני הנ"מ.
כתוצאה מכך פיקד חיל האוויר על הנ"מ שהגן על בסיסיו, מבחינה מבצעית, כיוון שהיה אחראי על ההגנה האווירית, היה האחראי על הבקרה, והיה זקוק לאנשי נ"מ שיגנו עליו גם מפני תקיפות אוויריות וגם מפני תקיפות קרקעיות.
חיל התותחנים היה מופקד על גיוסם של לוחמי הנ"מ, אימונם, הדרכתם, הכשרתם וארגונם, כמו גם על שיבוצם של המפקדים וגיבושה והטמעתה של תורת הלחימה.
במקביל היו יחידות נ"מ במילואים שאורגנו במסגרת פיקודי צה"ל האזוריים והוכפפו להם.
השייכות החיילית של אנשי הנ"מ הייתה לחיל התותחנים. הם לבשו את המדים הירוקים וחבשו את כומתת החיל השחורה בעלת סמל התותחנים עם הרקע האדום, וענדו את תג העטלף, שהוא סמל הנ"מ. איש הנ"מ הבכיר ביותר, קצין התמ"ח, היה לבוש באותו אופן אך עם תג מפקדת חיל האוויר… הוא שנאמר, בעיות זהות…
לאחר בחינת אינספור רעיונות, וניהול דיונים ומאבקים מתישים, שנמשכו יותר מ- 20 שנים, הגיעו סוף סוף, לקראת סוף שנות השישים, כל הנוגעים בדבר למסקנה כי יש צורך בשליטה מרכזית אחת על יחידות הבקרה האוויריות, טילי ה"הוק" (שלקראת קליטתם היו אחד הזרזים המשמעותיים בקבלת ההחלטה בדבר העברת מערך הנ"מ לידי חיל האוויר), תותחי הנ"מ והמטוסים.
הוחלט להעביר את כל האחריות על תותחי הנ"מ מידי חיל התותחנים אל חיל האוויר, כך שכל טילי הנ"מ ותותחי הנ"מ יהיו, ללא יוצא מן הכלל, תחת אותו מערך פיקודי.
החל מדצמבר 1970 יושם תהליך העברת יחידות תותחי הנ"מ לידי חיל האוויר, תהליך שהסתיים עד לחודש פברואר 1971. במקביל הוקמה מפקדה חדשה בראשותו של קהנ"ם (קצין הגנת נ"מ) בדרגת אל"ם (משה תמיר) ושנחלקה לשלושה ענפים: טילנות, תותחנות וסד"כ. בכך הגיעה לקיצה תקופת חוסר השייכות החד משמעית של הנ"מ, והוא הפך להיות זרוע מבצעית מאורגנת ומאוחדת נוספת בשורות חיל האוויר.
כמובן, במשך כל אותה התקופה עד להעברתו הסופית של מערך הנ"מ לידי חיל האוויר, המשיכו חיילי הנ"מ ומפקדיהם לרשום דפים מפוארים בתולדות מערך ההגנה האנטי אווירית של מדינת ישראל ובשילוב עם שאר זרועות הצבא לאורך מלחמות ישראל וביניהן, לעסוק בבניין מתמיד של הכוח וביסוסו.
וכך, בבוקר היום השני למלחמת יום הכיפורים 1973, בסביבות השעה 5 בבוקר, מוצא עצמו אברהם אורן, אז סא"ל ומפקד בית הספר לנ"מ (ביסנ"מ) מהרצליה, בבסיס רפידים המופצץ, וזאת לאחר פגישתו עם הקהנ"ם מאיר שריב שעות ספורות קודם לכן, בה הוצע לו לרדת לסיני ולשמש כמפקד כוחות הנ"מ בסיני. בימים הבאים הוריד אורן לסיני את כל סגל ביסנ"מ ובעצם את כל המערך שלו, דבר שאפשר לו לארגן ללא בעיה את הגוף הראשוני שהיווה את מפקדת כוחות הנ"מ בסיני. במהלך המלחמה החלה להתגבש ההבנה בדבר הצורך בהקמת אגדי הנ"מ, כלומר יצירת המצב בו קיימת מפקדה בשטח ולא המצב הקודם בו השליטה בנ"מ נעשתה דרך המפקדה הראשית של הנ"מ במטכ"ל. כך הפך הגוף בפיקודו של אברהם אורן למפקדת האגד הראשון בפועל – אגד 170. לאחר המלחמה הוקמו בעצם האגדים שהפכו להיות אגדים מרחביים ובהם חוץ מ-170 בסיני, גם 169 בנגב, 167 במרכז ו – 168 הצפוני, שהפך להיות האגד המרחבי הראשון בפיקודו של אברהם אורן.
מכלולי הנ"מ בפיקודים ובגיסות
מכלול נ.מ בגיסות ובפיקודים יצרה היררכיה ברורה בתחום המקצועי משום שקודם לכן הכפיפות של יחידות ה נ.מ. המיועדות להגנה ושילוב עם כוחות הקרקע הייתה לעוצבות היבשה והצד המקצועי בידי האגד המרחבי . ומכאן חסר היה שלב התכנון עם כוחות הקרקע .
כבר במלחמת לבנון הראשונה (1982) הוקם המכלול הראשון בגיס הצפוני כצורך מבצעי לתאם בין כוחות ה נ.מ. בשטח . המסקנה לאחר המלחמה הייתה ביסוס מכלולים בפיקודים ובגיסות תוך כתיבת תורת לחימה וגיבוש נוהלי תכנון וכל זאת תוך כדי שילוב בתרגילים של כוחות הקרקע .
למעשה מפקד אגד מרחבי צריך לפקד ישירות על כוחות ה נ.מ. במרחבו והוא אשר היה צריך להיות היועץ המקצועי בגיס ובפיקוד , אך מגוון הנשק ה נ.מ. והמשימות המוכתבות לא אפשרו למפקד האגד לשמש היועץ המקצועי של גופים אלה ולכן קצין ה נ.מ. בפיקוד ובגיס היה הגורם היעוצי – תכנוני בשם מפקד האגד.
בעבודת ההכנה והגיבוש של המכלול בידי גבי פרץ הוגדרו תפקידי המכלול ופורטו נושאים כמו ריכוז נתונים,תכנון,תאום,פיקוח ובעת מלחמה למעשה הגוף הפוקד על הכוחות בתחום הפיקוד או הגיס אשר משולבים עם כוחות הקרקע .
כל המבנה הזה והארגון הפיזי של המכלול מהווים תורת לחימה אשר קיבלה ביטוי מעשי בתקופות של טרום לחימה ומפקדים של כוחות ה נ.מ. בסדיר ובמילואים שולבו במכלולים האלה
הכתוב על סמך מסמך מפורט בכיתובו של גבי פרץ " מכלול נ.מ. בפד"מ (פיקוד דרום)"