מלחמת העצמאות

ראשית הצטיידות: תותח "הס" נכנס לפעולה

הבסיס לכוחות הנ"מ של המדינה שבדרך היו לוחמי הנ"מ היהודים, ששרתו בצבא הבריטי, והגנו במסגרתו גם על מטרות בקפריסין ובכרתים. אליהם נוספו עשרות חיילים חדשים, רובם צעירים בני 17, וגם נשים שפעלו בצוותים משלהן (מפקדת, כוונת וחמשת).

בערב פסח תש"ח, 23 באפריל 1948, כונסו 300 איש, ברובם חיילי נ"מ לשעבר בצבא הוד מלכותו, בבסיס צבאי בריטי במרכז הארץ. הדלתות נסגרו, ואחרי כמה נאומים חוצבי להבות, הודיעו להם בחיוך שהם מגויסים לצבא היהודי. רוב המכונסים נשארו באותו בסיס להמשך חיולם. רק מעטים קיבלו "פאסים" עד למוצאי החג.

בערבו של אותו יום, בעוד היישוב ספון בביתו ועורך את סדר הפסח, החליקה אנייה ישנה בשם "רסורקציה" אל תוך נמל תל-אביב. דניאל קמחי ופנחס ואזה, מראשי אנשי הרכש של ארגון "ההגנה", הצליחו לרכוש 25  תותחי 20 מ"מ מבית החרושת השוויצרי "היספאנו-סוויזה", בתואנה, כי הם רוכשים אותם עבור מדינה בדרום-אמריקה. לצורך הסוואה, כוסו התותחים בשקים גדושים בתפוחי-אדמה.

עובדי הנמל, שהיו מסובים לסדר הפסח, דאגו להשקות לשוכרה את השומרים הבריטים. בינתיים הועמסו התותחים על משאיות שהמתינו ליד הרציף, והועברו לבסיסים צבאיים. תוך ימים ספורים נכנסו התותחים לפעילות מבצעית. האצ"ל תקף את יפו, ונתקל בהתנגדות עזה מצד הערבים והבריטים. ארגון ההגנה בא לעזרתו, וסייע מדרום לעיר, כשעל פעולותיו מחפים תותחי ה"היספאנו-סוויזה" שזכו לשם הקיצור "הס". מפעיליהם היו לוחמים ארצישראליים שהוכשרו ולחמו ביחידות הנ"מ בצבא האנגלי.

באותה שנה, שנת תש"ח, הוקם ופעל, בתנאי מחתרת מלאים, בית הספר לנ"מ (ביסנ"מ) בשטח בית חרושת לספירט (לימים מלון אכדיה) בחולות הרצליה. מחנה זה שימש כמחנה האימונים וההכשרה הראשי לתותחנות נ"מ ומשך ההכשרה שהעביר, עמד על חמישה(!) ימים בלבד.

על הכשרת הלוחמים הופקד קומץ מדריכים ותיקי הצבא הבריטי. טיבו ומיקומו של המחנה שסווג כ"סודי בהחלט" הוסתר היטב מעיני הבריטים אשר שלטו עדיין בארץ. שיטת האימונים התבססה על טיווח שורת חביות אשר שמשו כמטרות והוצבו במרחק של 800 מטרים. ליד שטח האימונים הוצב מגדל ובו צופה שעל צווארו משרוקית. כשחיילים בריטים עברו ליד המחנה, נטל הצופה את המשרוקית ופתח בשריקות רמות, אות לאנשים לכסות במהירות את התותחים ולהיכנס לבית החרושת.

הקמת גדודי אנטי אווירי

בשבוע הראשון של מאי 1948, "התעשרו" התותחנים במחזור גדול שאנשיו אומנו בהרצליה במשך ארבעה ימים. מכיוון שרבים מהם היו עולים ממזרח אירופה, הוכתרו התותחנים בשם נוסף, הפעם רוסי: "דבצט מילימטרובה" (עשרים מ"מ). כך קראו להם, אגב, גם התימנים.

עם הגעתם של תותחי הנ"מ האוטומטיים 20 מ"מ שנרכשו על ידי "ההגנה" קם גדוד הנ"מ הראשון, גדוד א"א (אנטי אווירי). הפיקוד שלח ארבעה תותחים ללטרון, כמה תותחים לנגב ושישה – לצפון. 4  תותחים נותרו במרכז הארץ, ליד תחנת הכוח "רידינג" בתל-אביב.

הנ"מ השתתף בקרבות רבים ומילא תפקיד הרתעה חשוב. הוא אף עשה מלאכה טובה בשדה: תותחי ה"הס" סייעו בכיבוש צמח, במלכיה ובאילת. בשני המקרים האחרונים חנכו התותחנים את הנ"מ המתנייע: ליד מלכיה הוצבו תותחים על משאיות, ובאילת חיברו אותם לבסיסו של זחל"ם.

התותחים אף סייעו לחטיבת "גבעתי" בפריצה לנגב, כאשר חיסלו במשך דקות ספורות שיירת זחל"מים מצריים.

ב- 20 במאי 1948, הוצבו שלושה תותחי "הס" על הספינה הישראלית "צפונית". באחד הימים התנכלו לה שתי אניות קרב מצריות. סלמנוביץ', מפקד התותחנים, קיבל פקודת אש אך הפר אותה, משום שהיה ברור לו שספינתו תחוסל ברגע שיבחינו המצרים בטווח הקצר של תותחיו. הוא החליט להמר ולהפליג במנוע מלא אל מול האויב. הספינות המצריות נבהלו וברחו. עם תום ההתנגשות נקרא לבירור דחוף במטכ"ל, זוכה, ואף זכה לטפיחה על השכם.

לקראת סוף 1948, נוספו לנ"מ תותחים משני סוגים "איזוטה פרסקיני" – תותח 20 מ"מ איטלקי, ותותחים גרמניים.

        תותח 20 מ"מ  ע"ג חצובה                                                            תותח 30 מ"מ נגרר

הפלות ראשונות

כבר ביומה הראשון של המדינה החדשה, שזה עתה הוכרזה, בשבת ה- 15 במאי 1948, הופל מטוס ספיטפייר מצרי מעל שמי תל-אביב, על ידי תותח 20 מ"מ.

באותה שבת הותקפה העיר תל-אביב, כולל שדה התעופה דב, על ידי מטוסי ספיטפייר מצריים. מפקד שדה דב דאז, בוריס סניור, יצא יום קודם, יום שישי, 14 מאי 1948, לטיסת סיור באחד המטוסים הקלים של הבסיס אל מישור החוף ונחרד לגלות כדבריו טורי רכב "עצומים" של הצבא המצרי. טורי הרכב הללו של צבא מצרים היו הסנונית הראשונה שבשרה על ההתקפה הערבית שעמדה להיפתח תוך שעות ספורות. בחצות הלילה הוזעקו כמה מוותיקי הצבא הבריטי, והוצבו, עם שישה צוותים ותותחים, באזור הרגיש של שדה דב ותחנת הכוח "רידינג".

התקפת מטוסי ספיטפייר מצריים החלה ביום שבת. כוח הנ"מ הקטן שהוצב בשדה דב ונועד להגן עליו לא היה מאומן דיו כאשר רק הוותיקים המעטים ידעו לתפעל את התותחים שאף סבלו ממעצורים רבים. עם תחילת היעף נהרגו שני תותחנים, יצחק יום-טוב ורס"ל ז'ק דהאן. עם השתלטותם של הוותיקים על התותחים הצליח אחד התותחים, בפיקודו של שלמה רובינשטיין לירות ולפגוע במיכל הקירור של אחד משני ספיטפיירים שחלפו מעליהם. פגיעה זו נחשבת ליריית הנ"מ הראשונה של מלחמת העצמאות, והמטוס הערבי היחיד עליו ידוע ללא ספק שהופל באש נ"מ במלחמת העצמאות.

תותח 20 מ"מ דו קני ע"ג צריח

הקמת פיקוד הנ"מ

ראשיתו של פיקוד הנ"מ של צה"ל ב- 10 בינואר 1950. פיקוד זה, שנקרא אז פיקוד א"א (אנטי אווירי), היה גוף עצמאי במטכ"ל בפיקודו של בוריס סניור, מראשוני טייסי חיל האוויר, אשר נקרא אל יגאל ידין, אשר הטיל עליו להקים פיקוד נ"מ ואשר העניק לו דרגת אלוף משנה.

פיקוד הנ"מ העצמאי הוכפף ישירות לסגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף, והיה למעין חיל בפני עצמו. במסגרתו קמו מספר גדודים, שכללו גם תותחים שנרכשו לצד תותחי שלל שונים.

המשרד הראשון היה חדר ברמת-גן, במטכ"ל של אז. "מרכז העצבים" שכן ביפו, ואליו זרמו כל הדיווחים. סניור הקים גנ"מים, יחידות בקרה ונקודות תצפית, ואפילו יחידות בלוני נ"מ, שנשאו חומר נפץ, שהיו צריכים להתרומם באוויר ולהתפוצץ עם הפגיעה במטוסי האויב. "במשך שנה אחת הקמנו את הפיקוד מאפס" מספר בוריס סניור, "ויצרנו גם רוח יחידה מצוינת". עם תום השנה שולבו הגדודים בחיל התותחנים, תוך תיאום מבצעי מתמיד עם חיל האוויר.

כפיפות לתותחנים

(מבוסס חלקית על המאמר "לא תמיד לבשו כחול; קצת על חייו של מערך הנ"מ בתותחנים עוד לפני שעבר לחיל אוויר… ראיון עם אל"מ במיל' משה תמיר, מאת: יעקב כלפון וקובי חגי")

עם  ביטול  פיקוד הנ"מ פוזרו יחידותיו בחיל האוויר, אך הוכפפו לחיל התותחנים. ב-1951 הוקמו 4 גדדים 881 ו 882 שהיו גדודים

מעורבים – סדיר ומילואים ו 935 ו 945 שהיו גדודי מילואים.

תחת חיל התותחנים הוקמו גדודים שונים של נ"מ שתפקידם היה בעצם – הגנה מרחבית על שדות התעופה בארץ ויחידות בקרה שונות של חיל אוויר. כל המערך עבד ותופעל תחת פיקודו של התמ"ח (קצין תותחנים חלי) ששכן במטה חיל האוויר. תפקידו היה בראש ובראשונה הגנה על שדרת התעופה ובנוסף דאגה וטיפול בגדודים השונים של נ"מ. הרכב הגדודים היה משתנה בהתאם לנתוני השטח השונים. נוסף לגדודים אלו היה לכל פיקוד של צה"ל גונדה א.א (לאנטי אווירי), תפקידה היה לתת פתרונות הגנתיים ליחידות השדה במרחב הפיקודי (שזהו בעצם ייעודו העיקרי של הנ"מ באותה העת).

האחריות על גונדות אלו הייתה מופקדת בידי המתפי"ם השונים של חיל התותחנים. כל גונדה כללה בתוכה הרכב גדודי כולל מפקד יחידה, סוללות תותחים 20 מ"מ בעיקר ובתקופה מאוחרת יותר –  לאחר מלחמת ששת הימים –  גם שלל מלחמה תותחים 14.5 מ"מ

חד קני \ רב קני.

הגדודים כללו בעיקר תותחים 20 מ"מ שנרכשו בדרכים השונות. אלו השתתפו בקרבות השונים וביניהם בנגב בירי על המצרים והשיגו תוצאות בלתי רגילות בפגיעות השונות.

בקיץ 1955 הוקם גדוד 883  על בסיס   2 סוללות תותחים 92  מ"מ ( 3.7 אינטש)  שתפקידם היה הגנה אווירית מפני האויב על ת"א

וחיפה הגדוד – – הוקם  בהרצליה

בראשית שנות ה-60' היה מצב הנ"מ בצה"ל, לדעת כל, בכי רע. חרף ההכרה בדבר חשיבות הגדלת מצבת סוללות הנ"מ היה ברור כי הסיכוי להגדלת מצבת התותחים בנ"מ הינו קטן ביותר. על כך אמר רב אלוף צבי צור מפורשות: "…בעניין מה שלא נקנה: ברור שלא מתכוננים לקנות תותחי נ"מ אף שהתברר שיש מחסור בתותחי נ"מ ואין בכוחנו לקנות". על אף כל זאת, תמונת האיום המתעצם עקב השתכללות חילות האוויר הערביים מכאן, והתרחבות משימות הגנת נ"מ במדינה – הצורך להגנת שדה התעופה הדרומי, והופעת "מתכים" על המפה מכאן, המשיכו להטריד את המופקדים על נושא זה.

בתוכנית סד"כ הנ"מ לשנים 1962 ועד 1965 אשר הונחה באפריל 1961 על שולחנו של מפקד חיל האוויר, כתב סא"ל תירוש, קצין תותחנות הנ"מ החיילי, כי המצב הקיים בנושא הנ"מ אינו עונה על הצרכים: מספר הסוללות בשדות הקיימים מזערי. הקיים אינו עונה על צרכי הגנת המסלול החדש של השדה בלוד, לבטח לא יספיק למסלולים נוספים, ואין הדבר כולל את צרכי ההגנה לשדה דרומי חדש או למתכים.

דו"ח זה אשר הועבר אל מפקדת קתמ"ר אליו היה הנ"מ כפוף מבצעית, עורר מחלוקת עזה שהיה בה לסמל שוב את נקודות המחלוקת בין שני "אבות" הנ"מ: הרשמי – התותחנים, והבלתי רשמי – חיל האוויר.

בסופה של שנת 1961 ותחילת שנת 1962 היה ברור כי בכל הקשור למצב הנ"מ מדובר בתקופה של גישוש וחיפוש אחר הדרך לשפר את מצב המערכת הקיימת, תוך הוצאה מינימלית ומתוך סדר קדימויות שאין הנ"מ מוצב בו. נוסף לכך ניתן לראות כי התעניינות חיל האוויר בנ"מ הייתה מוגבלת למדי, שכן את מה שהיה בתוך חיל האוויר הובילו בדרך כלל קציני התותחנים החיליים. היו אלה קציני חיל התותחנים שהושאלו לחיל האוויר, ואשר מצאו את עצמם לא פעם פועלים נגד האינטרסים של מפקדיהם לשעבר בחיל התותחנים ומפקדיהם בהווה בחלי האוויר.

ההתעניינות הפחותה של חיל האוויר בנ"מ החלה משתנה עם כניסת מערכות נשק נ"מ מתקדמות כדוגמת טילי ההוק וה- L70.

בראשית 1965 כלל הנ"מ בחיל האוויר שבע סוללות L70: שתי סוללות בכנף 1, שתיים בכנף 4, אחת בבח"א 8 ושתיים בהרצליה. בדיווח מקיף בדיון מטכ"ל מסוף אוקטובר 1965 נמסר כי לקראת נובמבר תגמר בניית מערך נ"מ בן 36 סוללות: 32 בחיל האוויר וארבע בגדוד הארצי. הרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, הדגיש כי השיוך החיילי של ה-L70 הוא חיל התותחנים. ההדגשות החוזרות בדיוק כי הנ"מ נמצא בשיוך חיילי של חיל התותחנים, היו בגדר צעד אחורה בתהליך השתלבות הנ"מ בחיל האוויר, אולי כדי לרמז לחיל האוויר כי השותף השני, חיל התותחנים, לא הוציא עצמו מן התמונה.

בשנת 1966 הגיעו לשיא כמוהו לא נודע עד אז ההתחבטות המקצועית, המחלוקות המבניות, התורתיות וגם האישיות סביב הנ"מ בצה"ל. העובדה כי שתי מערכות הנשק החדישות, ההוק וה-L70 היו קשורות מבחינה משמעותית גם לחיל האוויר וגם לחיל התותחנים ו"הסכנה" כי הן "ישמטו" לצד זה או אחר, עמד ברקע הדיונים הרבים בקיץ-סתיו אותה שנה.

שאלות ארגון המערך נותרו שנויות במחלוקת ובאו על פתרונן ב-22 בנובמבר עם פסיקת הרמטכ"ל בסוגיית השיוך החיילי: "1. ארגון מערך הנ"מ ההנחיות הן: א. כפיפות פיקודית – חיל האוויר. ב. כפיפות מקצועית – קתמ"ר."

הקרב על המים

במהלך השנים 1962-1967, הופעלו תותחי נ"מ מסוגים שונים כנגד מטרות אויב סוריות באזור הצפון. צה"ל הפעיל את תותחני הנ"מ 30 מ"מ ו – 20 מ"מ "היספאנו סוויזה", כיוון שהאש שנורתה מהם הייתה בעלת דיוק רב וטווח ארוך, וכיוון שבניגוד לתותחי השדה בעלי האש תלולת המסלול, ירו תותחי הנ"מ בכינון ישיר. לתותחי ה"הס", כפי שכונו אלה, הייתה מהירות לוע גבוהה מתותחי השדה, הם היו קלים יותר ולכן קל היה יותר לניידם גם מתותחי ה- 40 מ"מ מונחי המכ"ם שהגיעו ב- 1963 והיו פגיעים יותר בשל משקלם וסרבולם. לוחמי הנ"מ פגעו במטרות אויב רבות ברמת דיוק גבוהה במיוחד, בעיקר כשהיה מדובר בחרכי הירי במוצבי הבטון הסוריים, שהיו חסינים כמעט לכל פגיעת נשק אחר כולל הפצצות מן האוויר, ותרמו בכך רבות להצלחת הקרבות ולהשגת הכרעה בהם. הם התמקמו בסמוך לגבול הסורי, בדרך כלל באותם אתרים בהם הייתה עתידה להיות פעילות חקלאית ישראלית או תנועת קרקעית של כוחות צבא ישראלים. במקרה של תקיפה סורית היו כוחות הנ"מ מגיבים מיד אל מקורות הירי ומשתקים אותם.

מטעי הבננות היו מחבוא מבוקש. בדי יוטה הסתירו את תותחי ה-30 מ"מ, שהאו"ם אסר את הצבתם (בניגוד לתותחי ה-20 מ"מ הקלים יותר שהותרו לפריסה). אתרי פריסה פעילים היו סמוך לקיבוצים תל קציר, האון, עין גב, מושב כורזים, יסוד המעלה, קלעת נמרוד ותל דן, שהיה מרוחק כ-900 מטר מתל- נוחילה הסורי, שהיה האתר המרכזי ובו התרחשה מירב הפעילות.

ב-13 בנובמבר 1964, בסביבות 13:30, התרחשו חילופי אש כבדים בין כוחות סוריים לבין תותחני 30 מ"מ ו-20 מ"מ "היספאנו סוויזה" בתל דן וטנקים ומרגמות ישראליים, בהם נפגעו טנקים סוריים ונהרגו ארבעה לוחמי נ"מ מפגיעת  פצצת מרגמה : המג"ד, רס"ן לואי (חיים) בורנשטיין, רב"ט ג'ורג' (דוד) לזר, טוראי יהודה פורת וסמל יוסף עזרתי שנפצע קשה ונפטר מאוחר יותר מפצעיו.

אלי ברוך (לימים מפקד בית הספר לנ"מ ואגד נ"מ מרכז), שהיה אז עוזר קצין האג"ם בנ"מ, נטל את הפיקוד על התותח המערבי, ובכינון ישיר, טיווח את אש האויב ושיתקה.

מפקד חיל האוויר דאז, האלוף עזר וייצמן, כתב לו: "שירותו של קצין הינו שורה ארוכה של מבחנים, קורסים, תפקידים ותרגילים, אך אין מבחן גדול, קשה וברור יותר מאשר קרב. התנהגותך תחת אש בתקרית דן ב-13 בנובמבר, בה הצלחת להשתלט הן על ליקוי טכני והן על חייליך, היה מבחן אשר בו עמדת ללא דופי, והיית מופת ללוחמים אחרים. קבל את הערכתי וגאוותי, שקצינים כמוך הינם פקודיי".

בפעמים אחרות, קיבלו שני לוחמי נ"מ ציונים לשבח: אלי שרב ופייבל ברג. פייבל ברג קיבל את צל"ש אלוף פיקוד הצפון, דוד (דדו) אלעזר, על פועלו בתקרית בנוטרה שבעמק החולה, סמוך לקיבוץ גונן.

באותה תקרית, פתחו הסורים באש לאורך קו הגבול, וברג, שהיה לבדו על התותח, קיבל הוראה בקשר לפתוח באש. לאחר שעשה זאת, נפתחה לעברו אש סורית אך הוא לא ויתר, העמיס פגזים, ירה ללא הפסק, ואף פגע בשלוש עמדות סוריות כשהוא מנותק משאר חבריו במשך חמש שעות רצופות.

בשנים האחרונות של הקרב על המים, הוחלט כי במקום לערוך סבבים של לוחמים בעמדות הירי, עדיף להקים יחידה מיוחדת שתפעל שם. היחידה נקראה 'סיירת נץ' והיא התמחתה בירי ארטילרי בעמדות בצפון, כך ששאר הגדודים חזרו לפעילות הגנה נגד מטוסים, הפעילות שלשמה הוקמו.

ב-15 בינואר 1966, בסביבות 08:45, זכה תותח נ"מ של חיל הים בקרב על המים תרתי משמע- בקרב שנערך בכינרת, הפיל תותח נ"מ שהוצב על ספינה, מיג 17 סורי.

בכל אותה עת, בה לחמו לוחמי הנ"מ את המלחמה על המים, התרחשה פעילות נכבדת נוספת בשורות הנ"מ. מערך טילי ה"הוק" קרם עור וגידים.

                 .

        תותח 30 מ"מ                                                                 מפת הקרב על המים                                                             תותח 20 מ"מ

קליטת ה"הוק"

סוללות טילי ה"הוק" היו מערכת הנשק המתקדמת, המורכבת והרצינית הראשונה, שרכשה ישראל מארצות-הברית. היא הייתה הכרחית כנגד האיום שהלך והתהווה בדמות מטוסי הקרב הסילוניים החדשים מתוצרת ברית המועצות, בהם הצטיידו חילות האוויר הערביים.

מערכת ה"הוק" שינתה את מדיניות אי מכירת מערכות נשק מתקדמות לישראל. היא היוותה את הסיבה המרכזית להעברתו, בסופו של יום, של כל מערך הנ"מ לידי חיל האוויר ולהקמתו של מערך נ"מ מודרני, מאורגן ומצויד היטב.

עד לביקורו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בשנת 1961 בארצות-הברית, היה שוק הרכש האמריקני סגור בפני מדינת ישראל. בן-גוריון השקיע מאמצים רבים כדי שהנשיא האמריקני, ג'ון קנדי, יבין את הסכנה הקיימת למדינת ישראל בשל התעצמותם המהירה של חילות האוויר של מדינות ערב, וימכור לה מטוסי קרב וסוללות טילי נ"מ. נקודה חשובה נוספת שעמדה בבסיס רצונו של בן-גוריון לזרז רכישת מערכות נ"מ מתקדמות, הייתה בנייתו ההולכת ומתקדמת של הכור הגרעיני בדימונה. בן-גוריון הבין את חשיבות ההגנה על המתקן, מתוך הנחת היסוד שזה עלול להפוך מן הסתם למטרה מועדפת לפגיעה בכל הזדמנות על ידי מדינות ערב, שעלולות לחוש מאוימות ביותר מעצם קיומו.

ב-27 בספטמבר 1962, אישר הממשל האמריקני, בראשותו של הנשיא קנדי, את מכירת סוללות ה"הוק", תוך שהוא מגדירן כנשק הגנתי. אך בעצם, בזכות מכירת סוללות ה"הוק" לישראל, נפרצה הדרך לקיומן של עסקאות רכש של מערכות נשק נוספות מסוגים רבים ומגוונים, התקפיות בעיקרן, שהשפיעו על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאותה נקודה ואילך, והפכה עם הזמן את צה"ל לצבא המבוסס נשק ומערכות אמריקאיות, עד לעצם ימים אלו. בראש עסקאות הרכש עמדו בזמנם מטוסי ה"סקייהוק" ובעקבותיהם מטוסי ה"פנטום", שהשפיעו רבות על מהלך העימותים הצבאיים הבאים של ישראל בזירות השונות.

שני החילות שהתמודדו על קליטת ה"הוק" בשורותיהם, היו חיל האוויר וחיל התותחנים. ההחלטה שעמדה בפני המטכ"ל לא הייתה פשוטה כלל ועיקר: חיל התותחנים, שגדודי תותחי הנ"מ היו נתונים במסגרתו החיילית, ראה בטילים החדשים עוד מערכת נ"מ, ובשל כך מקומה מן הסתם בחיל התותחנים. ובכדי לבסס טענתם זו, הסבירו בחיל התותחנים שגם בצבא האמריקאי שייכים טילי ה"הוק" לחיל היבשה, ה"Army".

חיל האוויר טען, בין השאר, שהשליטה והבקרה על שיגור הטילים תעשה בכל מקרה באמצעותו, דרך מערך יחידות הבקרה האוויריות האזוריות, ונימק עוד, כי חיל התותחנים יאלץ להקים מערך בקרה, תחזוקה ושליטה חדש לגמרי. לחיל האוויר, לעומת זה, כבר יש מערך טכני גדול, מבוסס ואיכותי, שיכול לספק מענה מידי לכל מערכת נשק חדשה שתיקלט, ובכללם את צורכי סוללות ה"הוק". נוסף על כך, היו תותחי הנ"מ 40 מ"מ החדשים, מונחי המכ"ם שהגיעו בשנת 1963, מצוותים זה מכבר לחיל האוויר, לא רק מבצעית, גיאוגרפית ופיקודית, אלא גם הדרכתית. על פי טיעוני חיל האוויר, אם תותחי נ"מ מונחי מכ"ם כבר שייכים אליו לחלוטין, אזי אין כל מניעה שגם מערך טילי ה"הוק" החדש, על אחת כמה וכמה, יצוות תחת פיקודו ואחריותו.

אמנם התקיימו דיונים רבים במטכ"ל בעניין שעל הפרק, אך התשובה כבר הייתה די ברורה (למגינת ליבם של אנשי חיל התותחנים). הוחלט לצרף את ה"הוק" למערך חיל האוויר, ובכך בעצם החל התהליך שהושלם בשנת 1971, בהעברתו הסופית של מערך הנ"מ כולו לידי חיל האוויר.

עם התקדמות התהליכים הפורמליים בין ארצות הברית לישראל בדבר רכישת מערכות ה"הוק", התארגן צה"ל להוצאת קצינים וחיילים לארצות הברית אל בסיסי ההדרכה האמריקאים באל-פאסו, טקסס, על מנת לעבור את כל מערך ההכשרות והלימודים, כמו גם האימונים המבצעיים לשם קליטת המערכות בצה"ל בבוא היום.

רס"ן אריה גור, לימים אל"ם ומפקד בית הספר הטכני של חיל האוויר, נבחר לפקד על מערך ה"הוק", ולזכות בתואר קצין טילי קרקע-אוויר (קטק"א) ובדרגת סא"ל. הוא היה מפקד גדוד נ"מ מונחה מכ"ם 3.7 אינץ', והיה בעל הכשרה טכנית גבוהה. שני החילות (אוויר ותותחנים) סמכו עליו והסכימו למינויו.

בנבחרים לצאת ללימודים בבסיס הנ"מ האמריקאי באל-פאסו, טקסס, נכללו קצינים ממגזרים שונים בחיל האוויר, כמו: בקרים מיחידות הבקרה, טכנאי מטוסי קרב וטייסים.

בתחילת 1963, יצאה לארצות הברית משלחת בראשותו של ראש מחלקת אוויר, אל"ם מוטי הוד. חברי המשלחת היו: רס"ן אריה גור, אל"ם אריה הלל (ראש מחלקת ציוד) וסא"ל יואש (צ'אטו) צידון, טייס ומפקד בכיר שהיה מינוי מיוחד של מפקד חיל האוויר עזר וייצמן. אליהם הצטרף יהודה (פופקו) ארבל, הנספח האווירי של צה"ל בארצות הברית.

המשלחת קיימה דיונים עם הגורמים האמריקאים על נחיצות הנשק, השימוש ההגנתי בו ומספר הסוללות שתירכשנה. את השיחות הקפידו לערוך בלילות, כיוון שאז, באווירה הרוגעת, קל היה להם יותר לשכנע את בני שיחם. כל חבר משלחת בחן את המערכת בתחומו והכין את התנאים המתאימים לקליטת תלמידי ה"הוק" הישראליים בקורסים המיועדים להם.

הבעיות התעוררו בעיקר לגבי תכנית ההדרכה. גור וצ'אטו נשארו כדי לשכנע את האמריקאים בהגיון הדרישות הישראליות. דרישה ראשונה ועיקרית הייתה, שהאמריקאים יסכימו להעביר קורסים מסוימים על פי בחירת המשלחת, על טהרת הישראלים בלבד, שכן האמריקאים נהגו לערוך השתלמויות בזרועות הצבא השונות שלהם, לחיילים וקצינים מצבאות רבים בעולם, (ביניהם גם ממדינות ערב שונות), וזאת כדי שהישראלים ילמדו ברמה גבוהה יותר ובקצב מהיר יותר. הדרישה השנייה הייתה, לדרג את מועדי פתיחת הקורסים בצורה שתאפשר לכל החיילים והקצינים להגיע אל נקודת מפגש אחידה באימון הסוללתי המסכם ובמטווחים, כיוון שקורסים שונים, אורכם שונה זה מזה והמגמה הייתה שכל ההכשרות תסתיימנה ביחד.

כל קבוצה אכן הגיעה בנפרד ובתאריך אחר, על פי דרישת חיל האוויר. לפני הגעת כל קבוצה אל בסיס ההדרכה שלה: פורט-בליס, טקסס, שהוא בסיס הדרכת הנ"מ האמריקאי, ושני הבסיסים הנוספים: באלבמה – הטכנאים ובווירג'יניה – אנשי ציוד הקרקע, למדה כל קבוצה אנגלית עם דגש על מושגים טכניים, במשך חודש, במתקנים של חיל האוויר האמריקאי בסן-אנטוניו, טקסס.

כשנה ומחצה חלפו מתחילת קורס הקצינים הטכניים (שהיה הארוך ביותר ובו השתתפו ארבעה קצינים ובהם גם אריה גור), ועד לאימון הסוללתי המסכם שנערך באוקטובר 1964. האימון כלל את כל החיילים והקצינים מן הקורסים האחרים שהחלו אותם במועדים שונים. האימון ארך כששה שבועות ובסיומו נערכו השיגורים החיים.

ימים ספורים לפני יום השיגורים הראשון, נתגלתה תקלה טכנית שהעיבה על האפשרות לבצע את הירי. תקלה זו טופלה ונפתרה על ידי אלתור בהוראתו של גור ובניגוד לדעת מפקד יחידת השיגורים האמריקאי. המחלוקת יושבה בסיכומו של דבר והירי בוצע בהצלחה רבה. תלמידים מצבאות אחרים הגיעו לברך והתפעל מן הצוות הישראלי שנוסף לכל גם הצליח לבצע את הירי בעצמו וללא סיוע החונכים האמריקאים… בסופו של דבר, נורו שבעה טילים כשכולם פוגעים במטרותיהם המתוכננות, כולל שיגור אחד משידת בקרה קדמית, הנחשב לירי קשה יותר המתבצע מחוץ לקרון הבקרה. בכבוד המקצועי להיות הראשון שפוגע בירי כזה, זכה עמרי יחיאל שלימים, כסא"ל, יפקד על שתי יחידות "הוק".

משגר "הוק "

טיל ה -"הוק"

HAWK: Homing All the Way Killer

מערכת טילי קרקע-אוויר ליירוט כלי טייס בטווחים בינוניים. כוללת מערכת בקרה ושליטה, מכ"ם איתור ועקיבה, מכ"ם טווח ומרכז ביות.

הנחיה הטיל היא חצי-אקטיבית: הטיל מתביית על המטרה, כאשר המכ"ם מאיר אותה באמצעות קרינה חוזרת. מנוע השיוט ומנוע התאוצה של הטיל מונעים בדלק מוצק, והראש הקרבי מורכב מחנ"ם (חומר נפץ מרסק) וממעטפת רסיסי פלדה. אורך הטיל: 5 מטרים. קוטר: 360 מ"מ. משקל: 600 ק"ג.

בסוללה שישה כני שיגור, שלושה טילים בכל כן, וכ-100 חיילים (בקרים, עוזרי בקרים, טכנאים ועוד). יכולת העסקה בו זמנית: שתי מטרות. זמן מגילוי עד שיגור: 30 שניות.

טילי "הוק"

הטילים מגיעים – היטנ”מים מוקמים

הטיל הראשון מגיע לנמל חיפה

סוללות הטילים הראשונות הגיעו בחודש מרץ 1965, כשבוע לפני הפסח, וכתוצאה מכך, נערך מרוץ נגד השעון על מנת להספיק ולפרוק את כל המערכות לפני ערב ליל הסדר. הלחץ הרב בקליטת המערכות יאפיין בעתיד גם קליטת מערכות נוספות ויהיה החוט המקשר ביניהן. כ "הוק" כך גם ה"יהלום", ה"חץ" ו"כיפת ברזל". מבצע ההגעה והפריקה בנמל חיפה היה סודי ביותר, מחשש לפגיעה במערכות הנשק היקרות והחשובות. לשם אבטחת התהליך, נשלחו צנחנים לנמל חיפה לשמור על החוף ולוחמים של הקומנדו הימי לשמור במי הנמל סמוך לאוניה.

יורם גולן, בקר ב"הוק" שהיה אחראי על פריקת הסוללות סיפר: "זה היה מעמד מרגש מאד. כל גדולי האומה הגיעו כדי לחזות בפלא החדש. נתנו לנו חשיבות רבה. כיוון שהפריקה נמשכה שלושה ימים ושלושה לילות, לא ישנו כמעט, גם בגלל ההתרגשות הרבה. היה בלגאן גדול אך מאורגן. הנאה צרופה להיות במעמד כזה".

הסוללות על כל ציודן, מועברות אחר כבוד למחנה סירקין, לבדיקות ולהכנות לקראת השתתפות במצעד יום העצמאות. הקהל התרשם מאד מטילי ה"הוק" שעוררו את התלהבותו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נראו טילים בארץ והמוראל נסק מעלה.

בנוסף, הייתה זו גם הפעם הראשונה שצריך היה להקים מערך מבצעי כל שהוא בצה"ל, ממש מן ההתחלה, ולא על בסיס מערכות קיימות וללא תהליך התפתחותי של שנים, כפי שהיה למשל עם תותחי הנ"מ או עם המטוסים. מערכת הנשק החדשה הייתה יוצאת דופן בנוף הצה"לי, מיוחדת במינה, ונדרשו לה אחזקה רבה וברמה גבוהה, כוח אדם רב ומיומן והבנת תפעול גבוהה מבחינת שליטה ובקרה.

וכך, במהלך אותה שנה, הוקמו שלוש יחידות טילי קרקע-אוויר (יטק"א), כשהראשונה בהן היא יטק"א 138 שתהפוך מאוחר יותר ליטנ"מ 138 ועוד יותר מאוחר לגדוד 138 באגד הנ"מ 168 הצפוני.

יטק"א 138 הוקמה ב-15 בפברואר 1965 בבית הספר הטכני של חיל האוויר והתבססה על סוללה אחת.

הפריסה המבצעית הראשונה של ה"הוק" נערכה בצפון באוקטובר 1965. אנשי הסוללה, לבושים כאזרחים, הגיעו עם רכב וציוד של חברת הנדסה אזרחית וכך בנו את העמדה. מטרת ההסוואה הייתה למנוע מהסורים לגלות עניין במתרחש. כאשר נכנסו כעבור מספר ימים לאייש את העמדות, עשו זאת במדים ובאור אחרון תחת רשתות הסוואה.

החל מ-1966 ועד לפרוץ מלחמת ששת הימים, בוצעו פריסות מבצעיות רבות כשרובן בצפון. באחת מהן, ב-15 בינואר 1967, בוצע הירי המבצעי הראשון של טיל "הוק" בעולם שהיה גם הירי הראשון של טיל בארץ.

באותו שיגור הוחטא מטוס המיג 21, אליו שוגר הטיל. זה התפרק מיד לאחר השיגור ונפל לקרקע כ-800 מטר ממקום שיגורו. התפרקות הטיל נבעה מסדק במנוע, וכתוצאה מן החום שנפלט ממנו, נפגעו המערכות האלקטרוניות של הטיל וזה כשל. בדיעבד התברר שהייתה תקלת ייצור בטיל, כפי שהתברר בבדיקות חוזרות במטווחים בארצות הברית.

הסוללה הייתה מוקפצת לפריסות מבצעיות רבות בעיקר באזור הצפון, אך גם במרכז ליד שדה התעופה לוד ובח"א 27.

בפברואר 1966, מוקמה הסוללה בבית הספר הטכני (ביס"ט 21) ונתנה שירותי הדרכה לטכנאים. בנוסף התבצעו פריסות באזורי מגידו, גבעת המורה ואתרים נוספים. בינואר 67 פרסה הסוללה בביריה, סמוך לצפת, בשטח בר ובתולי. חיילי הסוללה גרו בבית ההבראה כנען כאשר צוות הכוננות ישן במשאית בסוללה.

כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, פרסה הסוללה של 138 בבני עטרות, כדי לתת מענה נ"מ להגנת בח"א 27 ושדה התעופה לוד.

מערך ה"הוק" לא בא לידי ביטוי במלחמה עצמה, שכן מעט מטוסי האויב ששרדו את מבצע "מוקד", הקפידו להישאר במרחב האווירי "הביתי" שלהם. לאחר המלחמה, ועם התרחבות גבולות המדינה, ירדה הסוללה לסיני, שם פרסה ליד יב"א 511 ברפידים. לאחר כחודש וחצי עברה הסוללה ופרסה במעבר הג'ידי.

138 נחשבה ליחידה מובילה. היה לה הגיבוי של בסיס גדול בדמות ביס"ט 21 והשהות בבסיס הגדול בחיפה, הקלה גם על גיוס אנשי קבע ליחידה.

אל היחידה הגיעו בד"כ המפקדים הוותיקים יותר, אשר ידעו להוציא מן המטה הקצאות רבות בנושאי ציוד וכוח אדם. כל הגורמים הללו, הפכו את 138 ליחידה מובילה ומבוקשת כמקום שירות מועדף.

בפברואר 69 תוגבר מערך ה"הוק" בארבע סוללות חדשות שהגיעו מארה"ב ו-138 הכפילה את כוחה מסוללה אחת לשתיים.

סוללה א' נמצאה אז בבלוזה שבצפון-מערב סיני, בעוד סוללה ב' נמצאת בביס"ט ומבצעת מידי פעם פריסות מבצעיות ברמת הגולן עקב הגברת כוננויות. הפריסות התבצעו באזורי פוריה, תל יוסיפון ואתרים נוספים, לפרקי זמן של כשבועיים.

בינואר 1971 הגיעו ארבע סוללות "הוק" חדשות ו-138 התחדשה בסוללה שלישית, שהפכה לסוללת המילואים של הגדוד.

קליטת ה- L70

בעת קליטתו, נחשב ה"הוק" כנשק הנ"מ הטוב בעולם, אך לירי בטווחים קצרים להגנת בסיסי חיל האוויר, הכור בדימונה וגם כדי להגן על סוללות ה"הוק" עצמן, נדרש היה תותח מתקדם יותר מן המצאי שהיה אז ברשות כוחות הנ"מ. מדויק יותר, בעל טווח גדול יותר ובעל יכולת פעולה בתנאי אל-ראות. לאור הצורך המבצעי, נערכה עסקה סיבובית, שבמסגרתה נשלחו סוללות טילי "הוק" אמריקניות לגרמניה המערבית, ובתמורה קיבלה ישראל סוללות תותחי 40 מ"מ L70 מונחי מכ"ם. כתוצאה מכך, התקדם מערך הנ"מ הישראלי משמעותית, הן מבחינה איכותית והן כמותית מרחק רב קדימה. המערך, שהתבסס עד אז על תותחי 40 מ"מ L60  שהגיעו בשנת 1953, ואף על תותחי 3.7 אינץ' מונחי המכ"ם אך המיושנים, היה מוגבל ביכולות ההתמודדות שלו עם איום מטוסי הסילון החדשים שהחלו להגיע למדינות ערב מברית המועצות בתחילת שנות השישים.

כיוון שנושא היחסים עם גרמניה היה בעייתי ביותר ורגיש במיוחד באותה תקופה, וגם על מנת להסתיר את ביצוע העסקה ממדינות ערב, התנהל כל תהליך הרכישה, הלמידה והקליטה של מערכות הנשק בחשאי. למשפחות אנשי המשלחת הצבאית שיצאה ללמוד את המערכת בגרמניה, נאמר שהם יוצאים ללימודים בשווייץ.

ב-6 בינואר 1963 יצאה המשלחת בראשותו של משה תמיר (לימים מפקד כוחות הנ"מ) לבסיס בית הספר לנ"מ של צבא גרמניה המערבית שברנצבורג ליד המבורג, כדי ללמוד את תותח ה-40 מ"מ מונחה המכ"ם. מטוס תובלה מדגם "נורד" של חיל האוויר הטיסם במשך שעות ארוכות לאירופה ועוד שעות רבות של נסיעה ברכבת הביאום לאחר יומיים בדרכים, אל בסיס הנ"מ שם הוצגו כחיילים מ'תורכיה' החברה ב'נאטו', וזאת לשם שמירת חשאיות המהלך.

קבוצה אחת למדה את המעכ"ן (מערכת הכינון) ושנייה את התותח. מאוחר יותר הצטרף צוות נוסף כדי ללמוד מערכת מכ"ם נוספת, אלא שזו לא הגיעה ארצה, בסופו של דבר.

קשה מאד הייתה התמודדותם של חברי המשלחת הצבאית עם עברם הנאצי של חלק מהקצינים הגרמנים שרובם התבייש בעברו וניסה להתחמק ממנו. אנשי הנ"מ הישראלים השתדלו שלא להתארח בבתיהם של נאצים לשעבר ולא להתקרב לכל דבר שסימל או הזכיר את הנאציזם. היו שניתקו את העניין הנאצי מעניין הלימודים והיו שהרחיבו את התעניינותם בשואה. אין ספק שהשהייה שם הייתה חוויה קשה מאד ומשמעותית לקצינים ולחיילים הישראלים.

לאחר כחצי שנה של לימודים, חזרה המשלחת הישראלית, שהייתה המשלחת הזרה היחידה שם, ארצה בטיסה מיוחדת של מטוס "סטרטוקרוזר" של חיל האוויר הישראלי. מערך הנ"מ שהתחיל לקלוט עוד ועוד סוללות תותחי 40 מ"מ מונחי מכ"ם, גדל והלך בשנים הבאות בגדודים סדירים ומילואים נוספים.

במשך שנים רבות היוו גדודי ה-40 מ"מ את עמוד השדרה של כוחות הנ"מ ויחידות רבות חדשות צמחו מתוכן והמשיכו קדימה. וכך, ביחד עם קליטת סוללות ה"הוק", נולד בעצם מערך הנ"מ המודרני והתפתחותו קיבלה תאוצה חשובה.

לימים יהיה זה התותח הזה שיזכה להפלת בכורה במלחמת ששת הימים בגדנ"ם 881 שהגן על בסיס כנף 1 ברמת דוד כפי שיתואר בהמשך.

 תותח 40 מ"מ L70 עם מעכ"נ ( מערכת כינון)

העברת מערך הנ"מ לחיל האוויר

(מבוסס על המאמר "השמים של הנ"מ גבוהים יותר", מאת אמנון ברזילי)

נקודת הציון החשובה, אשר ציינה למעשה את המהלך הראשון והמכריע שהוביל לידי העברת מערך הנ"מ לחיל האוויר, היה רכישת סוללות טילי ההוק. שני החילות, התותחנים והאוויר, דרשו להעביר את סוללות ההוק לשליטתן. חיל התותחנים, שגדודי הנ"מ היו במסגרתו, ראה בטילי ההוק עוד מערכת נ"מ. גם בצבאות אחרים, טענו בתותחנים, שייך ההוק לצבא היבשה. חיל האוויר טען מצדו, שהשליטה על שיגור הטילים צריכה להיעשות באמצעותו ביחידות הבקרה האוויריות. לצד טיעון זה העלה חיל האוויר טיעון נוסף. חיל התותחנים יצטרך להקים מערך תחזוקה חדש שכבר קיים בחיל האוויר, מערך שיכול לספק את צרכי סוללות ההוק. ועוד טיעון שהיה לחיל האוויר: ההוק היה אז נשק הנ"מ הטוב בעולם – אבל לירי בטווחים קצרים להגנת בסיסי חיל האוויר, להגנת הכור בדימונה וכדי להגן על סוללות ההוק עצמן היה דרוש תותח טוב יותר, מדויק בהרבה, בעל טווח אש גבוה יחסית ובעל אפשרות פעולה בחשיכה. בחיפוש אחר מענה יעיל, מצא חיל האוויר את תותחי ה-40 מ"מ החדשים מונחי מכ"ם L70.

המאבק על המעברת מערך הנ"מ מחיל התותחנים לחיל האוויר הוכרע ב-1970. בעיצומה של מלחמת ההתשה חשפו המצרים את נקודות התורפה בהגנת הנ"מ על המעוזים בקו בר-לב. מטוסי קרב מצריים הגיחו לטיסה קצרה אך יעילה, בשיטת פגע וברח, שגרמה לאבדות גדולות בקרב החיילים. טילי ההוק לא הספיקו ליירט את המטוסים, ואילו תותחי ה-40 מ"מ הוצבו במרחק רב מידי.

אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, דרש מענה מידי, אך תותחי הנ"מ של חיל התותחנים לא היו מענה נאות. חיל האוויר החליט לנקוט יוזמה. על גבי משוריינים רוסיים שהיו בבסיסי חיל האוויר, הורכבו צריחים של זחל"מים אמריקאים (אם-50) עליהם הותקנו תותחי נ"מ דו-קניים 20 מ"מ שהורדו ממטוסי אורגן מיושנים. בתוך שלושה חודשים הוכנסה לשימוש מבצעי הסוללה הראשונה של תותח הנ"מ 20 מ"מ המתנייע הראשון בצה"ל. בין מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, ובין מפקד חיל התותחנים, תא"ל ישראל בן-אמיתי, פרצה מחלוקת בעניין השליטה על כוח הנ"מ המתנייע. הרמטכ"ל חיים בר-לב הכריע. בפברואר 1971 פרסם הרמטכ"ל פקודת יום על העברת מערך הנ"מ לאחריות חיל האוויר.

מלחמת ששת הימים

גדנ”ם 881  "פורע את השטר"

תקופת המתנה מורטת עצבים, שבשיאה השבועיים האחרונים שלפני המלחמה, תקופה בה נתון היה הציבור בישראל בחרדות כבדים ביותר מפני הבאות, תחת איומי ההשמדה שהגיעו מתחנת "קול הרעם" מקהיר, נאומי השטנה חוצבי הלהבות שנשאו בכיכרות קהיר ודמשק, בהם הובטח לנו מרחץ דמים שלא היה כמותו. סופה של מדינת ישראל קרוב – כך זעקו כותרות עיתוני ערב. תקופה זו מגיעה לסיומה בשחר ה-5/6/67, עת תקפו מטוסי חיל האוויר במשך כשלוש שעות באופן מתוזמר היטב, במסגרת מבצע "מוקד", את מרבית שדות התעופה של מצרים וסוריה כאשר אינם פוסחים גם על חילות האוויר של ירדן ועיראק, ומותירים כ-400 מטוסי אויב מושמדים באוויר ובעיקר על הקרקע.

למרבה הפלא, נותרו עדיין מספר מטוסי קרב סוריים שמישים, למרות 52 מטוסי הקרב המושמדים מאותו בוקר, ובקרב טייסי חיל האוויר הסורי עדיין מפעמת רוח הקרב. עוד באותו היום, בצהרי ה-5/6/67, מגיחים שלושה מטוסי מיג 17 אל עבר בסיס רמת דוד שבעמק יזרעאל, ליד מגידו, בניסיון תקיפה ומאפשרים לגדנ”ם 881 "לעשות היסטוריה". שמונה תותחי 20 מ"מ מסוגים שונים: חד קני, "היספאנו סוויזה", דו קני ותלת קני, יחד עם עוד שני תותחי 30 מ"מ "היספאנו סוויזה", שהרכיבו ביחד סוללה, פתחו באש והפילו את אחד המיגים. הייתה זו הפלת בכורה במערך הנ"מ של מטוס קרב סילוני אי פעם, וכאמור נפל הכבוד בחלקם של לוחמי 881.

הפלה זו הייתה הסנונית שבשרה את תחילתו של "אביב ההפלות" של הגדוד, שהיה גם גדוד הנ"מ היחיד שרשם לזכותו הפלות כל שהן במהלך מלחמת ששת הימים. אחרי הכל-מטוסי חיל האוויר לא הותירו הרבה אפשרויות למטוסי האויב לנסות ולאתגר את יחידות הנ"מ בישראל…

כבר אז החלו להסתמן בגדוד השמות שימשיכו להוביל את מערך הנ"מ עוד שנים רבות לאחר מכן. כבר למחרת, בבוקר ה-6/6/67, באופן התמוה ביותר, הופיע מפציץ עיראקי ענק, מדגם "טופולב טו-16", בטיסת יחיד בשמי נתניה, כשהוא מטיל חלק ממטען החימוש שלו על העיר ופוגע במרחק של מאות מטרים ספורים מבית אימו של ישראל שראל, שהיה באותו הזמן מסו"ל 40 מ"מ בגדנ”ם 881. מבלי לדעת שהמפציץ הענק ביקר בעירו זמן קצר קודם לכן, ממתין בכוננות גבוהה ביותר, המסו"ל ישראל שראל (לימים יפקד על יחידות שונות באגד וכאל"ם יפקד על אגד דרום 170) ועימו הסמסו"ל איתן יריב (אף הוא יפקד ויתקדם במערך הנ"מ עד לתפקיד מכהנ”ם בדרגת תא"ל). יחד עם שאר לוחמי הסוללה, חזו כיצד מבעד לערפילי הבוקר שכיסו את העמק הפסטורלי, מגיח לפתע המטוס הכבד בגובה נמוך מאד, ממש מעל לצמרות העצים ובמהירות נמוכה יחסית, בקצה גבול מעטפת המכ"ם. מטוס עיראקי בודד, שאנן באופן בלתי ברור, וכפי שהתברר בדיעבד, היה מאויש על ידי מפקד בסיס עיראקי וקצינים נוספים, שהאמינו כנראה לשידורי התעמולה שדיווחו כי האויב הציוני מתמוטט, וחשבו שזו הזדמנות לצאת לטיול בישראל. וכך, בניגוד לכל תורות הלחימה המקובלות, בהן לעולם לא יוצא מטוס בודד לתקיפה מבצעית, מצא עצמו המפציץ הנ"ל פותח באש מצריחי תותחי ה-23 מ"מ שלו לעבר הבסיס ואל שראל וחייליו שהחלו להשיב באש תותחי ה-40 מ"מ שלהם. תוך כדי הדו-קרב המתפתח, הגיח לפתע מטוס "ווטור" ישראלי ונכנס להקפה לנחיתה מדרום לצפון מבלי לדעת על הקרב המתרחש, וחצה את קו האש של תותחני הנ"מ. האחרונים השהו את הירי ואפשרו ל"ווטור" לעבור. מיד אחר כי מעברו, המשיכו בהמטרת ברד הפגזים על המטוס העירקי שנפגע והחל מאבד גובה כאשר הוא מותיר שובל עשן שחור וכבד מאחוריו.

המטוס הפגוע המשיך בנתיב התרסקות מזרחה אל עבר מחנה עמוס, שם צלל דרך צמרות האקליפטוסים אל שטח הבסיס תוך שהוא מותיר אחריו נתיב ארוך ורחב של הרס ומוות. המטוס הענק פגע במצבורי דלק וציוד שהיו בבסיס ובנפילתו הייתה פגיעתו רבה שבעתיים מאשר במהלך טיסתו והפצצתו בנתניה ובדרך מזרחה. 14 חיילי צה"ל קיפחו את חייהם בעת ההתרסקות ושמונה נוספים נפצעו, ואם בכך לא די, הרי שעם הגעתם של חיילי סילוק פצצות לשם פינוי החימוש שהוטל מן המטוס ולא התפוצץ, נהרגו שניים מהם בעת ניסיון פירוק מרעומי הפצצות.

תותח 40 מ"מ בעמדה מבצעית

הקמת גדודי נ"מ נייחים על בסיס נשק שלל

שטחי הלחימה במלחמת ששת הימים מהגולן, יהודה ושומרון ועד הסואץ נגד צבאות מצרים,סוריה וירדן , חייבו את צהל להתמודד בעיקר עם נשק רוסי שהיה מצוי למכביר בידי מצרים וסוריה . מערכי ההגנה וההתקפה של המצרים בסיני והסורים בגולן היו בנויים מטנקים , תותחים וטילים וכמובן נשק קל . לכל המערכים הללו הוצבו תמיד כלי נשק נ.מ. בעמדות קבועות וכן תותחי נ.מ.צמודים לכוחות הקרקע

עם תום המלחמה וסריקת השטחים הענקיים בסיני ובגולן נמצאו כמויות אדירות של כלי נשק ובין היתר מאות תותחי נ.מ מסוגים שונים כמו 14.5 מ"מ ,23 מ"מ , 37 מ"מ , 57 מ"מ שבחלקם כלל לא פעלו במלחמה .

היה מי שראה בחזונו שני מרכיבים לקראת " המלחמה הבאה " מבלי להיכנס לאפוריה של תוצאות מלחמת ששת הימים . המרכיב הראשון – האויב עשוי ללמוד את לקחי המלחמה ולראות במערך האווירי התוקף את יסודות ההכרעה ולכן ראוי לתקוף ולהשמיד בנוסף לשדות התעופה ומתקני חיל האוויר כמו יחידות הבקרה מערכות כלכליות חשובות בארץ כמו נמלים ,ריכוזי אספקה,מרכזי דלק ועוד . המרכיב השני – כמויות כלי הנשק הדרושים כדי להגן על המטרות לעיל .

מערך תותחי ה נ.מ והטילים שהיו במצאי באותה עת ( 20 מ"מ ,30 מ"מ  40 מ"מ , טילי הוק) לא יכלו למלא את כל הפריסה המרחבית ועל כן ההזדמנות שניקרה באמצעות תותחי השלל אמורה הייתה לפתור במידת מה את הצרכים והדרישות

לצורך זה הוקם גוף ייעודי שמטרתו הייתה לאסוף את כלי הנשק מהשטחים הפזורים , לרכזם,ללמוד את יעילותם ובאמצעות גופי החימוש להכשירם לפעולה . משימה לגמרי לא קלה ולכך גויסו מיטב בעלי המקצוע ( מסגרי תותחים) בסדיר ובמילואים אשר עשו לילות כימים במשימה זאת .

במקביל החלו גופי הדרכה לבנות תורת לחימה והפעלה נכונה של הכלים אשר נעזרו אף בחוברות שנמצאו בשטח בשפות הרוסית והערבית לשם כך .כמו כן , הוקם בבית הספר לנ"מ מדור בפיקודו של רס"ן  אלי שרב ז"ל שהיה אמון על הכשרתם של הלוחמים והמפקדים מרמת הפרט עד רמת היחידה המבצעית.

גופי המבצעים החלו בהקמת היחידות במערך המילואים – גדודים למיניהם , קביעת אתרי הגנה , גיוס חיילים וקצינים לאיוש היחידות ,לאמן את כוח האדם לתפעול הכלים כולל מטווחים .כך נבנתה מערכת שלמה של כוחות נ.מ שמנתה  8 גדודים המבוססים על ציוד השלל וכל זאת במהלך השנים 1969-1972 .כל הגדודים האלה עם כל המערך גויסו ופרסו במלחמת יום הכיפורים וחלקם אף הועברו לאתרי פריסה שונים , על פי הצורך המבצעי .

נגמ"ש ה B.T.R הרוסי שעליו הורכב ה 20 מ"מ דו קני הפך לכלי הנשק ה נ.מ. הנייד הראשון

תותח 23 מ"מ נגרר                                                                       תותח 37 מ"מ 

מלחמת ההתשה שלאחר מלחמת ששת הימים

בחודשים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, טרם תחילת ההתשה על קו המוצבים בתעלה, עשו המצרים ניסיונות תקיפה רבים מן האוויר לתוך סיני שנתקלו בחומה בצורה של מטוסי חיל האוויר ומערך הנ"מ. הפלות לא מעטות והברחות של מטוסי קרב מצריים, נרשמו אז ליחידות הנ"מ הן בתותחים והן בטילי "הוק", בהן סוללת 40 מ"מ של גדוד 881 שפרסה בראס-סודר, והמשיכה את הפלותיה מן המלחמה בצפון כאשר הפילה מטוס "סוחוי 7" מצרי ביום ה-4/7/1967 תוך שהיא מבריחה את בן זוגו. הפלה חשובה ביותר גם מבחינה מדינית, שהושגה בידי סוללת 40 מ"מ בפיקודו של צביקה ארז (לימים קצין הדרכה במפקדת כוחות הנ"מ) ב-26/8/1967 ברפידים, שהפילה מטוס "סוחוי 7" שניסה לתקוף את הסוללה ופגע גם בבן זוגו שנעלם. הפלה זו שימשה בידי ישראל הוכחה מוחשית ופיזית לניסיונות הפרת הסכמי הפסקת האש שלאחר מלחמת ששת הימים בידי המצרים.

ההפלה הראשונה של ה-"הוק"

לאחר שהחלה גם ההתשה על קו התעלה, נוספה ההפלה ההיסטורית הראשונה בעולם של מטוס קרב ע"י טיל "הוק" מסוללה של יטנ"מ 138 שפרסה בבלוזה ביום 21/5/1969. כפי שתיאר זאת העיתונאי והפרשן הצבאי זאב שיף: "המצרים הגיעו בשני מבנים של מטוסי "מיג 21". נראה היה כי ברצונם לבלבל את מערך הבקרה הישראלי. תחילה שלחו ארבעה מטוסי "מיג 21" לגזרה הצפונית של התעלה. הם חדרו לסיני ליד 'פורט-סעיד'. כוונתם של אלה הייתה כנראה למשוך את מטוסי היירוט הישראליים, כדי שהמבנה השני יצליח לחדור ללא הפרעה באזור המרכזי של התעלה. אך התמרון המצרי נכשל, בזכות סוללת "הוק". בשעה 13:44 ננעל מכשיר המכ"ם על מטוס "מיג 21" שחצה את קו הפסקת האש לכיוון סיני. טיל "הוק" זינק ותוך מטרים ספורים, הצליח לאסוף את מהירותו המרבית. הוא טיפס עד לגובה של כ-22,000 רגל, ושם פגע במטוס "מיג 21" שהיה המוביל של המבנה המצרי.

אנשי הסוללה ראו הבזק זהוב, עשן שחור ולבן שהעיד על התפוצצות שהדיה לא נשמעו, ואחר כך שברים של המטוס, מתעופפים ונופלים בסחרור למטה, לעבר אזור 'פורט-פואד'.

אנשי הסוללה הריעו משמחה. היה להם על מה להתגאות. הייתה זו הפעם הראשונה שמטוס "מיג" הופל ע"י טיל "הוק". בווייטנאם הציבו האמריקאים סוללות טילי "הוק" רבות, אך לא שיגרו. לכן הצלחת הירי ב-21 במאי עוררה עניין רב לא רק בארצות הברית, אלא בכל המדינות שהכניסו טילים כאלה לשורות ההגנה האווירית שלהן".

ב-11/9/1969, הוסיפה סוללה א' מיטנ"מ 138 הפלה נוספת. הפעם מדובר ב"סוחוי 7" שהופל בבלוזה.

גם סוללה ב' של יטנ"מ 138, הוסיפה מאוחר יותר "מיג 17" משלה למאזן ההפלות המצטבר באמצעות טילי ה"הוק, ב-21/4/1970.

עם תחילת מלחמת ההתשה עצמה בקו המעוזים של צה"ל לאורך התעלה, קיבלה הלחימה את אופייה הטורדני והקשה שנמשך עד סופה. הפעילות המלחמתית המצרית התמקדה  בשלושה מרכיבים עיקריים ומרכזיים: התקפות התשה ארטילריות, הפצצות מן האוויר ע"י גיחות קצרות בגובה נמוך של מטוסי קרב, ופשיטות של לוחמי קומנדו מצריים שחצו את התעלה בסירות גומי וטמנו מארבים במקומות שונים לאורך דרכי הפטרול ודרכי הקישור שבין המעוזים והמוצבים. בנוסף לכך, הפעילו המצרים אלמנט קטלני נוסף בדמותם של צלפים שהיוו מטרד כואב וסיכון משמעותי לכל חייל ששירת בקו המעוזים. מאוחר יותר זכו צלפים אלו לכינוי 'קופים' משום שנהגו לשבת על מגדלים גבוהים שהוקמו לשם כך ועל צמרות עצים גבוהים מעבר לתעלה. צלפים אלו הפכו חיש מהר למטרה לירי צלפים של צה"ל שהורדו לתעלה לשם כך ואף לירי טנקים.

ההתקפות הארטילריות על המוצבים היו הקשות מכל. הן הגיעו ללא כל דפוסי זמן קבועים ויכלו לנחות על מוצב אחד או על אחדים בעת ובעונה אחת  בכל שעות היממה. התקפות אלו שיבשו באורח ניכר את כל שגרת החיים במוצבים וגרמו לנפגעים רבים. תצפיות מצריות אפשרו לדעת מתי מתקרבת תנועת כוח או אנשים אל מוצב כזה או אחר ומכינה מיד מענה ארטילרי שהיה מסכן את כל מי שהתקרב אל המוצב או נמצא בחצרו הפנימית.

פשיטות חיילי הקומנדו המצריים שמיקמו מארבים לאורך צירי התנועה שבין המוצבים, גרמו אף הן לפגיעות רבות בנפש אך בעיקר לפגיעה מוראלית קשה בקרב חיילי צה"ל שחשו שאינם מוגנים יותר בשום מקום, לא במעוזים ובמוצבים עצמם ולא בדרכים המובילות אליהם.

על שני אלה נוסף איום מטוסי הקרב המצריים שביצעו הן גיחות סיור וצילום והן גיחות הפצצה, בעיקר לכיוון המוצבים ובהמשך אף ניסיונות לחדור לעומק סיני ולפגוע בכוחות צה"ל גם שם. לאור תמונת הקרב הכוללת ועקב הצורך הגובר בנוכחות כוחות נ"מ לאורך הקו כדי להילחם במטוסי הקרב המצריים, הוחלט להוריד לתעלה סוללות נ"מ נוספות. אלא שלא ניתן היה למקם סוללות תותחי נ"מ או טילי "הוק" בחצרות המוצבים לשם הגנה עליהם מחשש לפגיעה בהם. לפיכך מוקמו סוללות תותחי הנ"מ במגמה אחורית, רחוק יותר, כדי שלא תהיינה חשופות מדי לתקיפות המצריות. סוללות אלו תגברו את סוללות  הנ"מ שהגנו דרך קבע על בסיסים אסטרטגיים בסיני, כמו בסיס חיל האוויר הגדול ב'רפידים' שהכיל גם יחידות ומפקדות רבות נוספות, יחידת הבקרה ב'אום חשיבה' וכו'.

הבעיה הייתה שהמטוסים המצריים היו מגיחים בגבהים נמוכים מאד, לעיתים מתחת למעטפות ביצועי המכ”מים ואף בנתיבים נסתרים, תוך שימוש בתוואי הקרקע להסתרת תנועותיהם. הדבר מנע גילוי מוקדם וכתוצאה מכך גרם לעיכוב בהזנקת מטוסי קרב של חיל האוויר והגעתם, על אף שכל שהיו זקוקים לו היו מספר דקות מרגע ההתראה כדי להגיע לאזור התעלה מבסיס 'רפידים'.

מצב זה כאמור יצר צורך רב ביותר בנוכחותם של כוחות נ"מ זמינים באופן מידי ורצוף לאורך קו החזית. יש לזכור שבאותה תקופה היה מערך הנ"מ כולו, על מגוון מערכות הנשק שלו, נייח לחלוטין, מסורבל עד מאד בדילוגים ופריסות, כבד ציוד ותנועה ולמעשה אף לא נעשה כל ניסיון לניידו.

לאור כל האמור לעיל, הובן עד מהרה הצורך בהקמת יחידות נ"מ ניידות, קלות ומהירות תנועה, שתוכלנה לתת מענה מהיר וזמין בגזרות שונות עפ"י הצורך. הצורך להגן על עצמן ביתר יעילות תוך שימוש באפשרות התנועה והניידות הקלה, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לפגיעות האויב היה אף הוא זרז להקמתן.

 משגר "הוק"

הסבות ל-20 מ"מ מתנייע: הקמת הגנמ"ם הראשון – גדוד 66

במלחמת ההתשה בסיני שלאחר מלחמת ששת הימים נחשפו המעוזים בשפת תעלת סואץ לתקיפות מטוסים מצריים, ובמיוחד סבלו המעוזים בגזרה הצפונית של התעלה. חיל האוויר הישראלי היה מוגבל ביכולתו לסכל את התקיפות של מטוסי האויב אשר טסו ליעדיהם בגובה נמוך ובשטח עם תכסית גבוהה, הגיעו בהפתעה ויצאו ללא נזקים, מעין "פגע וברח". צה"ל חיפש פתרון הולם להגנה נ"מ על חיילי המעוזים. טילי ההוק פרסו הרחק מהתעלה ולא התאימו לאופן מסלול ההתקרבות של המטוסים ותקיפתם, תותחי 20 מ"מ ו/או 30 מ"מ לא התאימו מכיוון שהיו נגררים ולא נתנו הגנה על הצוותות, ותותחי 40 מ"מ היו נגררים, חשופים להגנה על מפעיליהם החיילים, כבדים ומסורבלים (חשמל וכבלים).

ק.תמ"ח   סא"ל  משה תמיר, הציע למפקדת חיל האוויר להסב את צריחי 0.5 מ"מ 4 קנים (148 צריחים שנקנו מהאמריקאים פוזרו -אחד בכל סוללת 40 ממ – כנשק נוסף  ), לצריחי 20 מ"מ מסוג "אורליקון" דו קני, ולהתקינם על נגמ"ש מסוג B.T.R. שפעלו בחיל האוויר במסגרת גדודי הק"ח (הגנת קרקע חילית).האנקדוטה היתה שהצריחים הוסרו מהם בעבר ,ההצעה אושרה. ההסבה של הצריחים לתותחים בוצעה בתעשייה האווירית וההתקנה על הנגמ"שים בוצעה במסגריית קיבוץ כפר בלום. עם הקמת ינמ"מ 66 הותקנו הצריחים שוב על זחל"מים תקניים בצה"ל במש"א, (בסיס שיקום אזורי) של חיל החימוש בחיפה, והתותחים שופצו והותאמו לצריחים במפעלי התעשיה האווירית בלוד.

גדוד נ"מ 882 שייעודו היה הגנת נ"מ על כנף 4, בסיס ח"א חצור, באמצעות סוללות 40 מ"מ היה הגדוד הראשון שחייליו הוכשרו להפעיל צריחי תותחים 20 מ"מ דו קני ניידים על נגמ"ש ה- B.T.R. לאחריו, כל גדודי הנ"מ הסדירים היו כשירים לעשות כן. 11 כלים הובלו על גבי סמי טריילרים המיועדים להוביל טנקים לבלוזה שבצפון סיני, ומשם נסעו על גלגליהם והתמקמו במעוזים הצפוניים שלאורך תעלת סואץ עם חיילי גולני. ביום 28 בפברואר 1970 חצו שני מטוסי מיג 17 מצריים את התעלה בזמן השקיעה כשהלוחמים מסונוורים מהשמש השוקעת. מטוס אחד ירה רקטות והמטוס השני הפציץ בגובה של 20 מטר בלבד. שני צוותי הצריחים ירו והמיג שריקט נפגע קשות והשני הופל. יוסף אלחדד שהיה הטען של צריח נפגע ע"י המטוס שהפציץ, אבל המשיך בטעינת התותחים; על כך צויין לשבח וזכה בעיטור המופת. היו הפלות מטוסי אויב נוספים.

הפתרון להפעלת גדודי הנ"מ בשפת התעלה היה זמני, שכן בא על חשבון הפעלת גדודי הנ"מ 40 מ"מ להגנת סוללות הוק, כוחות היבשה ושדות התעופה בסיני. לפיכך, המטכ"ל אישר הקמת יחידת נ"מ מתנייעת שייעודה העיקרי יהיה הגנת נ"מ על המעוזים בתעלת סואץ. רס"נ אלי ברוך שירת כקצין אג"מ במפקדת קהנ"מ במהלך מלחמת ההתשה, ובאביב 1970 הוצע לו להתמנות למג"ד 881 בדרגת תקן סא"ל. בחירתו הייתה להקים את יחידת הנ"מ המתנייעת בדרגת תקן של רס"נ. כקצין אג"מ הוא טיפל בכל עבודת המטה להקמת יחידת הנ"מ המתנייעת ובכללה אישור מבנה היחידה, תקני כוח אדם וציוד, וכיו"ב. בחודש אפריל 1971 היחידה הוכרה כגנמ"מ, בתקן סא"ל למפקד הגדוד, וביום 3.10.1972 אושרה לאלי ברוך דרגת סא"ל.

ביום 1.7.1970 מונה אלי ברוך למפקד ינמ"מ 66. את מספר היחידה בחר אלי ברוך ממספר הצעות  שהתקבלו ממחלקת אג"מ תוא"ר (תכנון וארגון) במטכ"ל, מכיוון שמספר 66 היה מספר גדוד הצנחנים שלחם על "גבעת התחמושת" בירושלים במלחמת "ששת הימים". כמו כן, רצו במספר דו-ספרתי ליחידה, לראשונה ביחידות נ"מ, לשם הנוחיות. סגן מפקד היחידה, סרן דב רביד (דובי) ולימים סא"ל כמפקד גנמ"מ 5729, ואלי ברוך בחרו את הרעיון לשלד של סמל היחידה מתוך חוברת של צבא ארה"ב, וזאת לאחר שמפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי (מוטי) הוד, לא אישר את הצעתנו שהורכבה מהמספר 66 (קצוות המספרים כדו קני וזחל"מ סביב עיגולי המספרים) מטעמי ביטחון שדה..

רבים מחיילי הנ"מ נענו לקריאה להתנדב לשרת ביחידה, אבל חלקם לא התאים למשימות היחידה.  הקצינים, החיילים, הזחל"מים עם צריחי 20 מ"מ דו-קני, הרכבים והציוד רוכזו במחנה סירקין. החיילים הוכשרו בבית הספר לנ"מ 883 בהרצליה להפעלה הבסיסית של הצריחים והתותחים. שהתקבלו מצה"ל, בפעילות נמרצת של מצ"ד 6, ענף האפסנאות הכללית בח"א, ציוד חדש לחלוטין, כמו רכבים מכל הסוגים, מכשירי קשר וציוד אישי. היחידה מנתה אז כמאה חיילים וקצינים סדירים, בשתי סוללות תותחים וסוללת מפקדה. כל סוללה כללה שתי פלגות כאשר כל פלגה מנתה ארבעה זחל"מים. מבנה ארגוני שהיה מקובל בסוללות נ"מ 30 מ"מ.

היחידה היתה עדיין בהתכנסות במחנה נ"מ בסירקין, בהיכרות הדדית, בהכשרה ובהתכוננות, וכבר בחודש ספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור" שבו ירדן פעלה נגד אש"ף בשטחה וסוריה איימה לפלוש לירדן) פרסה היחידה עם שתי הסוללות להגנת שדה התעופה ברמת דוד, והיתה מוכנה לכוננות בתוך דקות אחדות במקום שעות ספורות עם סוללות 40 מ"מ. לאחר שעות אחדות פרסה היחידה להגנת מסוקי תקיפה שפרסו למשימתם בגליל התחתון סמוך למושב מולדת/כוכב הירדן. בתום הכוננות, הוקפצה היחידה, בפקודת פתע, לפרוס לירי נ"מ במטווח אש לנ"מ. לאחר מכן, היחידה התאמנה לתנועה ולמסלולי אש בתנועה ברמת הצוות, הפלגה והסוללה בשטח אימונים שהיה אז באזור חירבת מאחז, דרומית לקרית גת. בתום האימונים עברה היחידה על הזחל"מים לבסיס הקבע שלה בבח"א 5, בסיס ח"א בשדה תעופה אל עריש ששימש גם לאימוני קורס טייס. כל היחידה שוכנה באוהלים בחורף גשום, קר וקשה, פרט למפקדת היחידה שהוקצה לה מבנה מצרי ישן. היחידה לא היתה כפופה לבסיס.

היחידה פרסה להגנה נ"מ של המעוזים, למעוז הוקצו שני זחל"מים בפיקוד קצין, שבראש מעיינם הכוננות, כשירות הכלים והטיפול האישי בחיילי ביחידה. מפקדת היחידה התמקמה בבלוזה בסיני, במחנה החטיבה. הוקדשה תשומת לב לצורכי כל חייל וקצין, לתשלום "שכרם" במזומן במעוזים (ע"י סגן גיתית, שלישת היחידה) ולהקדים את שאר החיילים ששירתו בקו באותה עת, לאספקת קרח ועיתונים יום-יום, להקצאת מכשירי רדיו ומזרונים דקים, ועוד, לאחזקה מיטבית של הכלים טוב יותר משל "הירוקים", והכל כדי להיטיב את תנאי חיי החיילים במעוזים ומתן תחושה של אחריות רבה להגנה נ"מ בשטח.

אלי ברוך מספר "אכן, השתדלנו להיות הטובים ביותר בקו ובכל מקום שהוצבנו בו, וגם לזכות בהישגים ולהיות המצוינים בתחרויות ספורט חייליות וצה"ליות". בהמשך, היחידה פרסה להגנה נ"מ על מוצב החרמון ועל מוצבים ברמת הגולן לרבות בתל אבו נידה ובתל פארס. רכב מסוג "כרמל" שעמד לשירות מפקד היחידה הוחלף פעמיים לפי הוראות חיל החימוש כי גמא מאה אלף ק"מ בכל פעם, וזאת בגלל פיזור היחידה. המשימה היתה קשה ליחידה בשל פיזורה, לחיילים בשל הבידוד ולקצינים עקב ההתחככות המתמדת עם מספר קטן של חיילים לתקופה ממושכת, אבל הייעוד העיקרי של היחידה להגנת המעוזים כבר לא היה רלוונטי יותר אז בשל הפסקת מלחמת ההתשה. בינתיים, פעלה היחידה להכשיר את כל מפקדי הצוותים בקורס מכ"ים בכרמיאל, להכשיר את מרב חיילי היחידה כנהגים ולהשיג מקומות לצניחה, לקצינים לפחות."

ביום 12.7.1970, בתום הצניחה האחרונה , אחדים מקציני הגדוד ובהם קמב"צ היחידה, סגן יעקב קורן ומפקד היחידה, בקורס הצניחה בתל-נוף נמסר להם ע"י מפקדת קהנ"מ כי עליהם להתייצב במפקדת פיקוד מרכז ששכנה אז סמוך לרמלה, וכי על היחידה להגן נ"מ על אוגדה בתרגיל טקטי ללא גייסות בפיקודו של ראש מה"ד, האלוף יצחק (חקה) חופי. מפקד היחידה התייצב בפני קצין אג"מ פיקודי שהורה להתייצב למחרת, בריכוז הכוחות דרומית לסדום.

מספר אלי ברוך "דומה היה שנחתנו בכוכב אחר; אינני מגזים. השטח היה מוצף באוהלים, ברשתות הסוואה, באנטנות וברכבים עם אותות ומספרים שלא אמרו לנו דבר. בתרגיל עצמו לא השתלבנו כי שני הצדדים, האוגדה והיחידה, לא ידעו כיצד לפעול ולכן השתחלנו בין השיירות של האוגדה שנעו לכיוון הרי ירושלים ולשפלה. הבנתי שעד עתה לא היינו לכאורה בצה"ל, ויש להתחיל ללמוד מבראשית להשתלב עם כוחות היבשה. עשינו ימים ולילות לפיתוח תורת לחימה לרמת הצוות, הסוללה והגדוד בשילוב עם האוגדה, וליישומם בשטחי אימונים ואש בסיני (ג'בל לבני)."

מפקדת היחידה השתלבה, לראשונה, בנוהל קרב אוגדתי בתרגיל ללא גייסות בפיקודו של מפקד גייסות שריון, האלוף אברהם אדן (ברן), וקצין האג"מ האוגדתי, אל"מ אמנון רשף (כדרגתו אז ולימים האלוף, מפקד גייסות שריון) שהיה קשוב  ועזר רבות. הפעם, הגדוד הגיע  מוכן עם אותות קריאה, אותות ומספרים תואמים על גבי שלטי הרכבים ובפתחי האוהלים, וכיו"ב. בד בבד, סוללה שלישית הוקמה ביחידה למטרות הדרכה, והיחידה גדלה ומנתה קרוב ל-150 חיילים סדירים. היחידה החלה להכשיר קציני נ"מ מתנייע ולהסמיך קציני נ"מ מתנייע וביניהם סגן בנימין (בני) כהן ולימים אל"מ מפקד ביהס לנ"מ, להסב קצינים סדירים לקציני נ"מ מתנייע, להסב ולאמן את גדודי הנ"מ הנגררים, שהיו בעבר בפיקודים המרחביים ונתנו הגנה נ"מ בעיקר על אגדי תחזוקה, לגדודי נ"מ מתנייעים. האימונים היו באל עריש, ובשטחי אש בג'בל לבני ובג'בל הילל בסיני. בשטח האש בג'בל לבני הוקמו מסלולי אש לצוות, לפלגה ולסוללה למטרות קרקע, וכל הסוללות עברו את המסלולים כולל ירי נ"מ למטרה נגררת ובכוננות אור ראשון על פצצות תאורה במפתיע, וגם אימון גדודי להגנת אתרים ושיירות בתנועה.

גנמ"מ 66 היה פורץ דרך במערך הנ"מ בהכשרת החיילים לפעולה כלוחמים בתנאי קרב, נחשב כחוד החנית של מערך הנ"מ והשפיע רבות על כל יחידות הנ"מ בהכשרה ובהתנהגות חיילית בשדה הקרב. קצינים עברו קורס צניחה, מש"קים וקצינים אומנו לנווט בתנאים קשים (תרגיל "צקלג" בנגב שימש במשך שנים לאימון בקורסי קצינים בבית הספר לנ"מ 883), ומפקדי הצוותים הוכשרו בקורס מכ"ים חי"ר בכרמיאל. חיילי היחידה המשיכו כל העת בפעילות הרגילה, המגוונת והפרוסה בעת ובעונה אחת ברמת הגולן ובסיני, ופעלו בתנאים קשים בשגרה, בתרגילים, ובאימונים ובתעסוקה מבצעית. יחד עם זאת, מפקדים השתדלו, כל אימת שהיה אפשר, לקיים שיחות עם הסוללות שבהן סוכמה הפעילות השבועית של הגדוד ותודרכו לגבי התכניות של הגדוד לשבוע הקרוב וגם לתקופה הקרובה.

בעת ההשתתפות בתרגילים האוגדתיים ובביצוע האימונים של היחידה וההסבה של גדודי הנ"מ היתה  תחושה של החמצה במבנה הארגוני/מבצעי של הגדוד. המסקנה הייתה שעל הסוללה להיות במבנה של שלוש פלגות כאשר כל פלגה תהיה בת שלושה זחל"מים/צריחים. זה היה נכון מבחינת כוח האש, בטיחות החיילים לאש בפלגה בפריסה, ולא פחות חשוב במבנה הפלוגתי המקובל בכוחות השריון.  ההצעה לשינוי המבנה הוצגה לקהנ"מ, אל"מ משה תמיר, שהשתכנע ופעל לאישור מפקדת ח"א והמטכ"ל להקצאת תקנים וציוד בהתאם.

גנמ"מ 66 השתתף בתרגילים אוגדתיים גם עם גייסות ובהם תרגיל בצפון הארץ בפיקודו של האלוף שמואל גונן (גורדיש). לאחר התדריך האוגדתי למפקדים דרש האלוף ממפקד הגדוד הסבר על היכולות של הגדוד והתותחים. כיוון שכך, האלוף דרש  שהגדוד יבצע ירי חי ע"י סוללות הגדוד על פצצות תאורה של מרגמות 81 מ"מ בעת דימוי של צליחת התעלה (הירדן) בלילה. אכן, מסלולי הירי של תחמושת תאורה לעבר פצצות התאורה היו מחזה מרהיב עין בלילה, ולמחרת התמונות הופיעו בעיתונים רבים. הגדוד השתתף גם בתטל"ג (תרגיל טקטי ללא גייסות) בפיקודו של האלוף אריאל שרון, אבל השיא היה השתתפות גנמ"מ 66 כולו בתרגיל אוגדתי עם גייסות היה בתרגיל "עוז" בפיקודו של האלוף אברהם אדן (ברן) בחודש פברואר 1972. התרגיל דימה צליחת תעלת מים בסכר הרואייפה (ע"י אבו עגילה בסיני) ועל הגדוד הוטל לתת הגנה נ"מ לכוחותינו באזור הצליחה, ובהמשך ליווי הכוחות בתנועה ובעיקר הגנה נ"מ על אגד התחזוקה, וכך היה.

מח"א, האלוף מרדכי (מוטי) הוד, ביקר בגדוד, ובאחת הפעמים באימון גדודי בשטח האש בג'בל ליבני. לעת הביקור של מפקד החייל תואמה תקיפת מטוסים על הגדוד, אבל היא לא יצאה לפועל בשל ההסוואה המעולה של הגדוד. מח"א שאל  כמה זמן נדרש להניע את הגדוד והתשובה הייתה "שתי דקות", וכך היה. לאחר מכן, הודגם למח"א סוללה במסלול לחימה עם ירי חי. בתום הביקור שאל קהנ"מ, אל"מ משה תמיר, את מח"א "מה סיכום התרשמותך?" ומח"א ענה: "משה, אני בשוק, צריך לפתח את העניין". אחד הרעיונות שהעלה מח"א היה הנחתת הזחל"מים ממטוסי תובלה בשדה לחימה כדי לתת הגנה נ"מ לכוחות היבשה, ואכן הגדוד תרגל הנחתה ממטוסי תובלה מסוג "הרקולס" וממסוקי הסער מסוג "סופר פרלון". נערכו ניסויים, אבל הרעיון לא יצא לפועל.

לעומת זאת, הגדוד נדרש לתת הגנה נ"מ לכוחות שתוכננו לפעול בלבנון תוך כדי תנועה, וכל זאת לפני מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1972 . מספר מפקד הגדוד סא"ל אלי ברוך " נדרשתי להתייצב במפקדת פיקוד צפון, אז בנצרת, ושם קיבלתי תדריך מקצין אג"מ פיקודי, אל"מ אורי שמחוני ולימים אלוף. על הגדוד הוטלה המשימה להגן נ"מ וגם להפעיל את התותחים למטרות קרקע לשני טורים של כוחות יבשה שייכנסו לדרום לבנון. קמב"צ הגדוד, סרן יעקב קורן, השתתף בקבוצת פקודות של חטיבת הצנחנים, ואני בקבוצת בקבוצות פקודות חטיבתית שהתקיימה במחנה "פילון" ע"י ראש פינה בגליל העליון ולשם כך ח"א הקצה לי מטוס קל לשדה מחניים. התכנון היה שסרן יעקב קורן יפקד על כוח נ"מ מהגדוד שיתלווה לצנחנים, ואני אפקד על הכוח שיתלווה לחטיבת השריון. הגדוד רוכז באזור "חורשת טל" בגליל העליון, אבל המבצע בוטל והגדוד חזר למשימותיו הרגילות."

האתגרים של הגדוד היו רבים, מגוונים וקשים, אבל הגדוד ביצע אותם במלואם. בסוף שנת 1972 החליף  הסמג"ד, רס"ן אילן קלצ'קו את סא"ל אלי ברוך כמפקד הגדוד והועלה לאחר מכן לדרגת סא"ל, ולימים אל"מ במפקדת חיל האוויר. רס"ן אילן קלצ'קו שירת במפקדת ח"א והתנדב לעבור הסבה לנ"מ מתנייע ולמלא תפקיד של סמג"ד בגדוד.

לאחר סיום תפקיד מפקד הגדוד ולאור הנסיון שצבר נתבקש סא"ל אלי ברוך לכתוב את תורת הלחימה של יחידות נ"מ מתניעות.  אלי ברוך התמקם בבית הספר לנ"מ 883 בהרצליה וכתב את תורת הלחימה של צוות נ"מ מתנייע, פלגת נ"מ מתנייעת, סוללת נ"מ מתנייעת, והכל במצבי לחימה שונים. כמו כן, כתב את החוברת "ארגון גנמ"מ בקרב" שכלל לוחות תחזוקה של תחמושת ציוד, דלקים וכיו"ב לרמת הצוות, הפלגה, הסוללה והגדוד.

חובה להדגיש כי היוזם של נ"מ מתנייע היה קהנ"מ, אל"מ משה תמיר ז"ל. לא בכדי כתב  אל"מ משה תמיר לסא"ל אלי ברוך עם סיום תפקידו במכתב מיום 6 ביולי 1972, "שמור על נושא הזחלמים הוא יקר לכולנו ולי במיוחד" (ההדגשה הוספה – א.ב.). אכן, אם ב"מלחמת ששת הימים" גדודי הנ"מ הפיקודיים הובלו במשאיות ופיגרו אחר הכוחות, הרי שבמלחמת יום הכיפורים הגנמ"מים הגנו תוך כדי תנועה על הכוחות והשיא היה ההגנה על הצליחה של כוחות צה"ל על תעלת סואץ במתחם "מצמד" ע"י גנמ"מ 208 בפיקודו של סא"ל ניסן גלעד וע"י גנמ"מ 207 בפיקודו של סא"ל עמוס ארד  ז"ל.

תותח 20 מ"מ על גבי זחל"מ B.T.R

רציונל הקמת האגדים

שורשיה של המסגרת הארגונית הקרויה "אגד", משתרגים לתקופת המנ"מים (מרכזי נ.מ.) אשר ריכזו את רשתות הגיוס של גדודי המילואים של מערך הנ.מ., והיו אחראים לאספקת שירותי ימ"חים, שלישות ואפסנאות לאותם גדודים.

לאחר מלחמת ההתשה הוקמו ארבעה מנ"מים אזורים: צפון (168), מרכז (167), נגב (169), וסיני (170). הניסיון שנרכש במהלך מלחמת יום הכיפורים הוביל למסקנה, כי לא ניתן לרכז במטה חיל האוויר בת"א את הפיקוד על גדודי תותחי הנ"מ ויחידות הטילים (עד זמן לא רב לפני אותה תקופה, עבר הנ"מ תהפוכות ארגוניות לא מעטות ומשך שנים סבל מבעיות זהות כתוצאה מן הפיצול בין חיל התותחנים לחיל האוויר). לפיכך, חולקו הגדודים ויחידות הטילים לאזורי פיקוד, אשר כל אחד מהם היה נתון לפיקודה של מפקדת כוחות אזורית, האגד. האגדים החדשים קיבלו אחריות שלישותית, הדרכתית ומבצעית לכל הכוחות הסדירים הכפופים להם לבין מפקדת כוחות הנ.מ. ומפקדת הפיקוד הצה"לי של אותו אזור.

ב – 10 בינואר 1950 הוקם פיקוד הנ"מ, שנקרא פיקוד א"א (אנטי אווירי) שהיה גוף עצמאי במטכ"ל בפיקודו של בוריס סניור, אחד מטייסי חיל האוויר הראשונים, שקודם לדרגת אלוף משנה.

פיקוד הנ"מ העצמאי היה כפוף ישירות לסגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף, והיה מעין חיל בפני עצמו. קמו בו מספר גדודים שכללו גם תותחים שנרכשו וגם תותחי שלל שונים.

המערך כלל גם את רשת המצפים הארצית (צופי אויר לגילוי מטוסים), תחנות מכ"ם ואת אנשי ההגנה האזרחית (הג"א). בחודש מאי אותה שנה, הוכפף אליו מבצעית גם גף הבקרה שהיה אחראי על עיבוד נתוני הגילוי, ולימים היה ליב"מ (יחידת הבקרה המרכזית), כאשר חילית היה שייך לחיל האוויר.

פיקוד הנ"מ העצמאי הנ"ל החזיק בפועל מעמד רק זמן קצר בלבד, פחות משנה, כשמערך הבקרה עבר לפיקודו של חיל האוויר. במקביל, המשיכו חיילי הנ"מ להשתייך חילית לחיל התותחנים ומבצעית למקום אליו הוכפפו ובו שרתו. היחידות שהגנו על בסיסי חיל האוויר שויכו לחיל האוויר ואלו ששרתו במסגרת הפיקודים האזוריים הצה"ליים, שויכו לחטיבות עליהן הגנו בפועל.

בשנת 1953 התמנה קצין תותחני נ"מ בדרגת סא"ל (יואל פראנק-פארן), שישב במפקדת חיל האוויר במחלקת אויר, ונקרא קצין תמ"ח (קצין תותחנים חילי) שתפקידו היה לייעץ לחיל האוויר בענייני הנ"מ.

כתוצאה מכך פיקד חיל האוויר על הנ"מ שהגן על בסיסיו, מבחינה מבצעית, כיוון שהיה אחראי על ההגנה האווירית, היה האחראי על הבקרה, והיה זקוק לאנשי נ"מ שיגנו עליו גם מפני תקיפות אוויריות וגם מפני תקיפות קרקעיות.

חיל התותחנים היה מופקד על גיוסם של לוחמי הנ"מ, אימונם, הדרכתם, הכשרתם וארגונם, כמו גם על שיבוצם של המפקדים וגיבושה והטמעתה של תורת הלחימה.

במקביל היו יחידות נ"מ במילואים שאורגנו במסגרת פיקודי צה"ל האזוריים והוכפפו להם.

השייכות החיילית של אנשי הנ"מ הייתה לחיל התותחנים. הם לבשו את המדים הירוקים וחבשו את כומתת החיל השחורה בעלת סמל התותחנים עם הרקע האדום, וענדו את תג העטלף, שהוא סמל הנ"מ. איש הנ"מ הבכיר ביותר, קצין התמ"ח, היה לבוש באותו אופן אך עם תג מפקדת חיל האוויר… הוא שנאמר, בעיות זהות…

לאחר בחינת אינספור רעיונות, וניהול דיונים ומאבקים מתישים, שנמשכו יותר מ- 20 שנים, הגיעו סוף סוף, לקראת סוף שנות השישים, כל הנוגעים בדבר למסקנה כי יש צורך בשליטה מרכזית אחת על יחידות הבקרה האוויריות, טילי ה"הוק" (שלקראת קליטתם היו אחד הזרזים המשמעותיים בקבלת ההחלטה בדבר העברת מערך הנ"מ לידי חיל האוויר), תותחי הנ"מ והמטוסים.

הוחלט להעביר את כל האחריות על תותחי הנ"מ מידי חיל התותחנים אל חיל האוויר, כך שכל טילי הנ"מ ותותחי הנ"מ יהיו, ללא יוצא מן הכלל, תחת אותו מערך פיקודי.

החל מדצמבר 1970 יושם תהליך העברת יחידות תותחי הנ"מ לידי חיל האוויר, תהליך שהסתיים עד לחודש פברואר 1971. במקביל הוקמה מפקדה חדשה בראשותו של קהנ"ם (קצין הגנת נ"מ) בדרגת אל"ם (משה תמיר) ושנחלקה לשלושה ענפים: טילנות, תותחנות וסד"כ. בכך הגיעה לקיצה תקופת חוסר השייכות החד משמעית של הנ"מ, והוא הפך להיות זרוע מבצעית מאורגנת ומאוחדת נוספת בשורות חיל האוויר.

כמובן, במשך כל אותה התקופה עד להעברתו הסופית של מערך הנ"מ לידי חיל האוויר, המשיכו חיילי הנ"מ ומפקדיהם לרשום דפים מפוארים בתולדות מערך ההגנה האנטי אווירית של מדינת ישראל ובשילוב עם שאר זרועות הצבא לאורך מלחמות ישראל וביניהן, לעסוק בבניין מתמיד של הכוח וביסוסו.

וכך, בבוקר היום השני למלחמת יום הכיפורים 1973, בסביבות השעה 5 בבוקר, מוצא עצמו אברהם אורן, אז סא"ל ומפקד בית הספר לנ"מ (ביסנ"מ) מהרצליה, בבסיס רפידים המופצץ, וזאת לאחר פגישתו עם הקהנ"ם מאיר שריב שעות ספורות קודם לכן, בה הוצע לו לרדת לסיני ולשמש כמפקד כוחות הנ"מ בסיני. בימים הבאים הוריד אורן לסיני את כל סגל ביסנ"מ ובעצם את כל המערך שלו, דבר שאפשר לו לארגן ללא בעיה את הגוף הראשוני שהיווה את מפקדת כוחות הנ"מ בסיני. במהלך המלחמה החלה להתגבש ההבנה בדבר הצורך בהקמת אגדי הנ"מ, כלומר יצירת המצב בו קיימת מפקדה בשטח ולא המצב הקודם בו השליטה בנ"מ נעשתה דרך המפקדה הראשית של הנ"מ במטכ"ל. כך הפך הגוף בפיקודו של אברהם אורן למפקדת האגד הראשון בפועל – אגד 170. לאחר המלחמה הוקמו בעצם האגדים שהפכו להיות אגדים מרחביים ובהם חוץ מ-170 בסיני, גם 169 בנגב, 167 במרכז ו – 168 הצפוני, שהפך להיות האגד המרחבי הראשון בפיקודו של אברהם אורן.

מכלולי הנ"מ בפיקודים ובגיסות

מכלול נ.מ בגיסות ובפיקודים יצרה היררכיה ברורה בתחום המקצועי משום שקודם לכן הכפיפות של יחידות ה נ.מ. המיועדות להגנה ושילוב עם כוחות הקרקע הייתה לעוצבות היבשה והצד המקצועי בידי האגד המרחבי . ומכאן חסר היה שלב התכנון עם כוחות הקרקע .

כבר במלחמת לבנון הראשונה (1982) הוקם המכלול הראשון בגיס הצפוני כצורך מבצעי לתאם בין כוחות ה נ.מ. בשטח . המסקנה לאחר המלחמה הייתה ביסוס מכלולים בפיקודים ובגיסות תוך כתיבת תורת לחימה וגיבוש נוהלי תכנון וכל זאת תוך כדי שילוב בתרגילים של כוחות הקרקע .

למעשה מפקד אגד מרחבי צריך לפקד ישירות על כוחות ה נ.מ. במרחבו והוא אשר היה צריך להיות היועץ המקצועי בגיס ובפיקוד , אך מגוון הנשק ה נ.מ. והמשימות המוכתבות לא אפשרו למפקד האגד לשמש היועץ המקצועי של גופים אלה ולכן קצין ה נ.מ. בפיקוד ובגיס היה הגורם היעוצי – תכנוני בשם מפקד האגד.

בעבודת ההכנה והגיבוש של המכלול בידי גבי פרץ הוגדרו תפקידי המכלול ופורטו נושאים כמו ריכוז נתונים,תכנון,תאום,פיקוח ובעת מלחמה למעשה הגוף הפוקד על הכוחות בתחום הפיקוד או הגיס אשר משולבים עם כוחות הקרקע .

כל המבנה הזה והארגון הפיזי של המכלול מהווים תורת לחימה אשר קיבלה ביטוי מעשי בתקופות של טרום לחימה ומפקדים של כוחות ה נ.מ. בסדיר ובמילואים שולבו במכלולים האלה

הכתוב על סמך מסמך מפורט בכיתובו של גבי פרץ " מכלול נ.מ. בפד"מ (פיקוד דרום)"

מלחמת יום הכיפורים

יחידות אגד 167 במלחמת יום הכיפורים

בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים התעמתו יחידות רבות של מערך הנ.מ. עם כוחות האויב. סוללות אחדות ספגו פגיעות מן האוויר, חלקן, כמו זו שספגה סוללה 136 ב' בשארם-א-שייח', חמורות במיוחד. אך היחידות השונות, אשר ספגו הפצצות וחוו פגיעות בנפש ובציוד, הצליחו להמשיך וללחום.

שתי מערכות הנ.מ. הפעילות ביותר במלחמה זו היו טילי ה"הוק" ותותחי ה-20 מ"מ המתנייעים. סוללה 136 א', בפיקודו של משה רומם, לימים מפקד אגד דרום, הפילה עשרה מטוסים. 11 מטוסים הופלו על ידי גנמ"מ 208, בפיקודו של ניסן גלעד. חיילים מגדוד זה צוינו לשבח בזכות מעשי גבורה שעשו במהלך המלחמה.

גדודי תותחים נוספים שהפילו מטוסים במלחמה והשתייכו לאחר מכן לאגד 167, היו גנ"מ 935 – גדוד 20 מ"מ נייח, שחייליו הפילו שלושה מטוסים והיו שותפים להפלתם של שלושה טילי "קלט" מצריים (מטוסים ללא טייס, הממולאים בחומר נפץ), וגנ"מ 882 – גדוד ה-40 מ"מ L70, בעל מערכת הכינון הישנה, שלוחמיו הפילו שני מטוסים.

תותח 20 מ"מ מתנייע בהגנה על הגשרים שעל גבי תעלת סואץ

יחידות אגד 168 במלחמת יום הכיפורים

עם פרוץ המלחמה, מצאו עצמן יחידות (טרום) האגד מוצבות בפריסה רחבת מימדים על פני כל שטחי מדינת ישראל המורחבת מהצפון ועד לקצה סיני בדרום בואכה שארם א-שייח'.

כמו את צה"ל כולו, תפסה המלחמה את יחידות הנ"מ בהפתעה. אולם יתרונן הגדול של יחידות הנ"מ היה שממילא היו פרוסות דרך קבע, לפחות בחלקן, באתרים שונים ברחבי המדינה עפ"י משימותיהן הקבועות, לפיכך נקל היה עליהן להגיב במהירות רבה יותר ולבוא לידי ביטוי באופן מידי עם תחילת ההתרחשויות, ללא צורך בהכנה מיוחדת. בניגוד לכלל צה"ל, שהיה עסוק בשעות הראשונות בספיגת מתקפות הפתע בשתי החזיתות, תוך ניסיונות ההתעשתות וההתארגנות, ידע הנ"מ להשיב מלחמה במהירות ולהשיג הפלות בשלבים מוקדמים עם תחילת הלחימה. כך היה, למשל, עם סוללה א' של יטנ"מ 138 שפרסה בביריה, סמוך לצפת.

הגל הראשון של מטוסים סוריים שחדר לישראל, היה בדרכו לתקיפת יחידת הבקרה האווירית הצפונית בהר מירון – יב"א 506. מן הסתם הייתה זו מטרה אסטרטגית מבחינת הסורים, והצלחת תקיפתה הייתה מעניקה יתרון שליטה אווירית בידי הסורים בשמי צפון המדינה. הבקר יוסי ברגר, זיהה מטוסים סוריים שמבצעים נתיב מצפון לדרום וחזרה. הוא הניח כי זהו ניסיון הטעיה מכוון להסבת תשומת לב יחידות הנ"מ מהמטרה האמתית של תקיפת היב"א. לפיכך הותיר הבקר מכ"ם עקיבה אחד על אותם מטוסים כדי להשיג נעילה עליהם, והפנה את מכ"ם העקיבה השני לעבר דרום לבנון, כדי לחפש ולאתר את ה'מתגנבים'. חיפושיו אכן נשאו פרי והוא איתר ונעל על מבנה שטס נמוך מכיוון דרום לבנון. הוא שיגר שני טילים אל עבר שתי רביעיות מטוסי ה"מיג 21" שזיהה ושהיו בדרכן לעבר היב"א והפיל שניים מהם. לסוללה אושרה הפלה אחת של מיג באותה תקיפה.

עם תחילת הקרבות היו סוללות ופלגות גדוד 66 פרוסות מצפון הגולן ועד לגדות תעלת סואץ. רק בשלב הסופי של המלחמה התאחד הגדוד במצרים, ובמלחמת ההתשה שלאחריה, פרס בגולן.

הקמת גדוד  "דרקון " (צ'פארל) תוך כדי המלחמה

ב-  1974/ 16/10 תוך כדי מלחמת יום הכיפורים   יצאה משלחת מן הארץ לארה"ב, בהתראה של שלושה ימים בלבד. משלחת שהייתה מורכבת ממסו"לים, קצינים צעירים, טירונים וטכנאים מכל מערך הנ"מ, בפיקודו של סא"ל  אלי קינן. מטרת המשלחת הייתה ללמוד את מערכת ה"צ’פארל" בזמן הקצר ביותר ולהביאה לארץ. המשלחת עברה את ההכשרה במתקן האימונים של צבא ארה"ב באל פאסו, טקסס, שם עברו כבר בעבר משלחות נ"מ לא מעטות מישראל. המשלחת עברה מרתון של לימודים ואימונים בצורה אינטנסיבית ומאומצת ביותר, מרתון שנמשך 19 ימים ולילות, כמעט ללא שינה.

בימים היו מתאמנים ובלילות היו יושבים ומסכמים את האימונים ובמקביל מפתחים תו"ל ומילון מונחים מקצועי, ששמשו את מערך ה"דרקון" כל השנים שלאחר מכן.

האימונים כללו לימודים עיוניים ופריסות סוללה שכללו נהיגה ופריסת הכלים, כיוונם ותפעול תקלות. לסיום בוצעו מטווחים של 12 טילים שמתוכם פגעו עשרה במטרותיהם.

משלחת זו היוותה את הבסיס להקמתו של גדוד ה"דרקון" הראשון – 946, בפיקודו של מפקד המשלחת אלי קינן, שהתמנה להיות המג"ד הראשון שלו.

זמן קצר לאחר תום המלחמה, באמצע נובמבר 73, הגיעו הכלים החדשים באוניה לחיפה. בסוף החודש הם כבר היו בביסנ"מ בהרצליה, נקלטו, נערכו וב-5/12 היה כבר הגדוד מוכן לפריסה. הכלים נפרסו בסיני בזוגות, בבח"א 27, בבח"א 30, ביב"א 503 וביב"א 506.

בסיני נערך הגדוד דרומית לסואץ, וזאת בעקבות מידע שהארמיה השלישית המצרית ממשיכה לקבל אספקה. לאחר שלא אירע דבר בגזרה זו, התקפל הגדוד ועלה לרמת הגולן, שם פרס בשתי סוללות. סוללה אחת פרסה בקו התילים בדרום רמת הגולן, והשנייה בצפון הרמה.

בתקופת ההתשה בגזרה הסורית, שנמשכה לאחר מלחמת יום הכיפורים, זכה הגדוד הצעיר בהפלה היסטורית משמעותית.

הייתה זו ההפלה המבצעית הראשונה בעולם באמצעות מערכת טילי " צ’פארל " ובהחלט יריית פתיחה מרשימה ומשכנעת לגדוד הצעיר שאך זה הוקם.

נגמ"ש "דרקון"

לקחי מלחמת יום הכיפורים נלמדים – גדוד "הקלעים" 947 נולד

תהליך החשיבה, שהחל עוד בעיצומה של מלחמת ההתשה, ושהביא בסופו של דבר ולאחר חבלי לידה מורכבים, להקמת הגנמ"ם הראשון – גדוד 66, הופנם ביתר שאת במהלך מלחמת יום הכיפורים. יעילותן של יחידות הנ"מ המתנייע, שבלמו באופן מוחץ את כל ניסיונות התקיפה האוויריים של מטוסי האויב על סוללות ה"הוק" בגזרות השונות, הוכחה מעל לכל ספק. תרומתן של אותן יחידות גם במתן מענים נוספים כסיוע צמוד לכוחות חי"ר

ושריון ובהגנה עליהם מפני תקיפות אוויריות בשלבי קרב שונים, ובעיקר באזורי הצליחה בתעלת סואץ, תרמו אף הן לגיבוש ההחלטה הסופית: יש צורך בהקמתו של גדוד נ"מ מתנייע נוסף, לאור המטלות הצפויות ושילובן של יחידות כאלו בתו"ל הצה"לי.

זחל"מ 20 מ"מ מתנייע

קליטת טילי כתף "בזק" (REDEYEׁׁׁׁׂׂ) ׁ

אחת המסקנות ממלחמת יום הכיפורים הייתה הצורך בטילים קצרי טווח להגנה על כוחות הקרקע בנוסף לגדודי התותחים .

בארה"ב מצוי היה אז טיל כתף (REDEYE) לטווח של עד 4.5 ק"מ המתביית על מקור אינפרא אדום של המטרה , בעל מרעום הקשה המחייב פגיעה ישירה במטרה .

ממשלת ארה"ב נאותה לספק לצהל טיל כזה ואכן בראשית חודש נובמבר 1974 יצאה משלחת מצומצמת בראשותו של גבי פרץ לביה"ס ל נ.מ. פורט בליס שבאל פאסו טקסס להכשרה ולימוד הטיל ותפעולו .

הקורס שנימשך 11 יום כלל הכרת אפיונו של הטיל וביצועיו , דרך פעילותו, התחזוקה ושילובו עם כוחות נ.מ. אחרים . אמצעי הלמידה האמריקאיים משוכללים ביותר ואפשרו קליטה מהירה של החומר ובסיום הקורס שיגור מוצלח של טיל לעבר מטרה .

בקשתנו ללימוד התפעול הטקטי של הטיל נענתה ונתאפשר קורס מפקדים נוסף בן שבועיים

הקשר בין המדריכים האמריקאיים והמשתלמים הישראלים היה לבבי ובא לידי ביטוי באהדה של האמריקאים לצהל..

בתום ההכשרה עם שובה של המשלחת ארצה , נכתבו מערכי שעור ותורת הלחימה ואלה שימשו לקורסי ההכשרה בארץ במשך שנים רבות .

הטילים נקלטו בגדודי המתנייע בשלב ראשון ובהמשך גם בגדודים הנייחים.

הטילים היוו מערכת נשק נוספת לצד הנשק העיקרי של הגדודים.

הרד-איי היה טיל הכתף הראשון בשירות מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי וכונה בשם "בזק". המערך זוקף לזכותו את הפלת הבכורה העולמית של כלי טיס באמצעות הרד־איי כאשר ב־11 ביוני 1982, היום השישי למלחמת לבנון הראשונה, הצליח כוח של לוחמי נ"מ שצויד בטיל הרד-איי, להפיל מיג-23 של חיל האוויר הסורי. הטיל הוחלף בטיל ה-FIM-92 סטינגר ("ברקן") המתקדם יותר.

______________________________

הכתוב על סמך ראיון וכיתוב של גבי פרץ

ירי טיל " בזק"   ( REDEYEׂ )

קו סגול

(מבוסס על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, מס' 49, ינואר 1986, "וולקנים על הקו הסגול בגבול הצפון: רומן קר עם השמיים", מאת: ענר גוברין)

וולקנים על הקו הסגול בגבול הצפון: רומן קר עם השמיים

אומר סגן מפקד הגדוד, סרן אמנון: "יש הרבה אירועים קרקעיים. חילות החי"ר והשריון נעזרים בנו הרבה. אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל אירוע קרקעי. אם תגיע חוליית מחבלים למוצב שלנו לא נוכל לגלגל עינינו למרום ולומר: 'מצטערים, אנחנו נ"מ, אנחנו מתעסקים רק עם מטוסים, תלכו למוצב אחר.' החיילים מרגישים שהם מבצעים את עיקר המשימה הביטחונית של צה"ל – הגנה על יישובי הצפון. שמענו תגובות של תושבים מקריית שמונה. הם אמרו שאחרי שבאנו הם מרגישים רגועים יותר. עוד כמה חודשים נרד מפה לאימון גדודי. זו תהיה תקופה לא פחות קשה. אחרי תקופת התארגנות קצרה נחזור לקו אימונים ולתעסוקה מבצעית. זו השגרה הרגילה שלנו…".

נגמ"ש "חובט" (וולקן)

הפלת כדור פורח

באותה תעסוקה בצפון, באפריל 1981, עלתה סוללה א' של גדוד 66 לבצע תעסוקה מבצעית בגבול הצפון. הגדוד נרתם במלוא כוחו על מנת לבצע את התעסוקה על הצד הטוב ביותר. מרב המאמצים של מפקדת הגדוד התמקדו בסיוע לסוללה א', בהתארגנותה לביצוע המשימה החדשה שנפלה בחלקה בצפון.

במהלך התעסוקה, בליל ה-19 באפריל 81, זיהה חייל מן הסוללה ששהה בעמדת התצפית, גוף זר מנצנץ בשמי הלילה. הוא הודיע מידית למפקדי המוצב והללו זיהו בוודאות לאחר זמן קצר כי מדובר בכדור פורח המתקדם לאיטו לעבר שטח ישראל.

מפקד המוצב, סגן משה בנג'ו, הפעיל את כל הגזרה והכניס את הסוללה לכוננות מידית להפעלת הכלים. הכדור הפורח המשיך בינתיים את התקדמותו לכיוון מוצב צפוני יותר של הגדוד. כאשר נכנס הכדור הפורח לטווח היעיל של ה"חובט", ניתנה פקודת אש ע"י המפ"ל. במקביל נפתחה אש גם מכיוון מוצבים שכנים לעבר הכדור. כעבור מספר שניות נצפו פגיעות בכדור מפגזי ה"חובט". הכדור החל לאבד גובה במהירות ופגע בקרקע במרחק קצר מן המוצב הצפוני. בכדור היו שני מחבלים על ציודם ונשקם והם שרדו את המפגש עם הקרקע. לאחר מרדף שבוצע ע"י כוחות חי"ר בגזרה, הם חוסלו. אירוע זה הכניס מתח רב וערנות בקרב חיילי הסוללה, ומורל חיילי הסוללה והגדוד בכלל, עלה פלאים.

מלחמת שלום הגליל

אגד 168

מבצע "שלום הגליל", נפתח ב-5 ביוני 1982, והפך, תוך כדי מהלכו, למלחמה. רוב רובו של מערך הנ.מ. נטל חלק במלחמה זו, כאשר חלק מן היחידות מגינות על כוחותינו בלבנון, בעוד אחרות מאבטחות אזורים שונים בישראל.

ישראל לא הותקפה מן האוויר במהלך המלחמה, כך שלא אירעו תקריות נ.מ. כלשהן בשמי המדינה. בלבנון, לעומת זאת, בלטה חשיבותן של יחידות הנ.מ. ואף, עד כמה שהדבר נשמע משונה, הגנה קרקעית מפני כוחות האויב.

במהלך התקופה הראשונה הזו עברו יחידות האגד גם את תהליך ההכנה המבצעית והאימונים לקראת מלחמת שלום הגליל. התקופה השנייה באותו עשור, הייתה גם המשמעותית ביותר בתולדות האגד, והיא מלחמת שלום הגליל עצמה. תקופה זו הפכה בדיעבד להיות זו שהגדירה מחדש ונתנה גושפנקא סופית לחשיבותו וערכו של מערך הנ"מ בכלל ולמערך הנ"מ הטקטי בפרט. במלחמת של"ג הפכו יחידות הנ"מ המתנייע ובראשם הגדודים 66 ו-947, לכוח בעל משמעות כפי שיתואר בהמשך וקנו לעצמם מעמד של כבוד בקרב כוחות היבשה המסתערים של צה"ל, כמו גם הישגו יוצא הדופן של גדוד 138 בהפלת ה"מיג 25" בלבנון. התקופה השלישית והמסכמת של העשור הראשון הייתה הנסיגה מאזור ביירות והרי השוף וההתייצבות בקו רצועת הביטחון. הפעילות המבצעית שהייתה כרוכה בכך והחזרה להתמקמות לאורך הקו הסגול, כמו גם ההתמקמות בבסיסי הקבע וההתארגנות שמשמשת כבסיס לפעילותו של אגד צפון. 

גדוד 66 עולה צפונה

סוללה ב' של המסו"ל בן-שך כבר הייתה בצפון לשם עלתה כשבוע קודם לצורכי תע"ם בקו סגול. כאשר החלו המובילים להגיע, נשלחה סוללה ג' של המסו"ל משה בנג'ו ראשונה צפונה ולאחריה סוללה א' של המסו"ל נועם יפרח. ראשוני אנשי המילואים החלו להגיע בשבת לפנות בוקר ותהליך קליטתם החל. סוללת המילואים ד', בפיקודו של ידידיה ענתבי, יצאה עם אוטובוסים ודרגי הסוללה לכיוון הרצליה, שכן ה"חובטים" שלהם, שימשו דרך קבע להדרכה בביסנ"מ והיה עליהם לאספם משם. סוללת המילואים ה' בפיקודו של עובד וייזינגר-אור, שהייתה סוללת טילי כתף "בזק" – "רד-איי", עלתה עם הטילים האישיים והזחל"דים שלה על מובילים צפונה. כולם עלו לשטחי הכינוס באזור מחניים. אבי הסמג"ד עבר דרך מפקדת האגד בחיפה לצורך קבלת פקודות משימה ומשם המשיך לרמת הגולן לצומת ווסט.

סוללה ה' הגיעה אף היא לצומת ווסט וחברה יחד עם הסמג"ד למפקדת אוגדה 252. סוללה ד' הגיעה וחברה לעיקרית האוגדה במוצב אסטרא א'. סוללה א' חברה לאגד הארטילרי באזור שער פטמה וסוללה ג' חברה לכוח הטנקים שאמור היה לנוע בציר הכפרים- הציר המוביל מאיזור מטולה דרך מורדותיו המערביים של רכס החרמון. דרגי הגדוד הופנו לאזור שער פטמה אף הם, שם התחיל להתארגן אגד התחזוקה האוגדתי.

לאחר שאבי רוזנבלט וידא שכל יחידות הגדוד נמצאות במקומן וחברו אל הכוחות אליהן היו אמורות לחבור, התפנה לפגוש את המג"ד בעיקרית האוגדה בהר דב. שם אף התעדכן כי סוללה ב' של הגדוד יצאה מקו סגול וכי היא מתעתדת להגיע עם כוחות הצנחנים בהנחתה מן הים צפונית לצידון. היה ברור לפיכך, שסוללה זו ירדה מבחינת גדוד 66 מן הסד"כ וכי השליטה עליה עברה לידיים אחרות. כתוצאה מכך, היה על הסוללה גם להסתדר עצמאית בהיבט הדרגים והלוגיסטיקה.

הלחימה בגזרה המזרחית התנהלה בשלושה צירים מרכזיים: ציר "מיכה" – פטמה –  חצבאיה- רשאייה, (ציר תנועה ראשי שנקבע גם כציר תחזוקה עיקרי). ציר "הכפרים" – פטמה – ראשייה, שהיה דרך צרה מאד שעברה דרך מספר כפרים רב יחסית. וציר ואדי שבעה (ציר עראפת, כפי שכונה באורח לא רשמי), בו התקדמו הכוחות תוך פריצת דרך ותנועה באזור נחות וקשה לכיוון "המיוערת" בואך ראשייה.

באחד הלילות, ועקב תקיפת מסק"רים סוריים בציר ואדי שבעה, הוחלט להקצות שני צוותי טילי כתף שיחד עם לוחמים מסיירת מטכ"ל, יארבו באופן יזום על הציר כדי לנסות ולפתור את הבעיה.

במהלך התנועה של סוללה ג' של בנג'ו עם חטיבה 14, הופיע באזור מסוק "יסעור" של חיל האוויר ועקב טעות בזיהוי נפתחה אש בכל הגזרה על המסוק, שלא על ידי כוחות הנ"מ, שבאמצעות הקשר יב"א ידעו על הגעתו. בתושייה רבה, חדל המסו"ל בנג'ו את האש בגזרה והציל את המסוק מהשמדה בטוחה.

בשלב מסוים, לקראת הכניסה האפשרית לביירות, קיבל הגדוד הנחייה להקצות סוללת "חובט" בפיקוד סמג"ד לטובת תגבור אוגדה 91 שנמצאה בביירות. הורדת סוללה מסד"כ הגנת הנ"מ על האוגדה בגזרה המזרחית, עלולה הייתה להוות סיכון מיותר לאוגדה, אך למרות הכל נדחתה בקשתו והוא נאלץ להשאיר את הפיקוד בשטח בידי הקמב"ץ ולהתארגן ליציאה לכיוון ביירות. אבי ארגן עימו את סוללה ג' של בנג'ו, ותגבר את דרגי הגדוד באנשים טכניים ממפקדת הגדוד וחפ"ק הסמג"ד ע"ג נגמ"ש והג'יפ. ציר התנועה תוכנן ותואם עם מפקדת הגייס והכוח יצא לדרך. "ציר התנועה היה מדהים" תיאר אותו אבי. "עברנו בצידו הדרומי של אגם קרעון, טיפסנו לג'זין וגלשנו מערבה בציר מדהים שעבר בין וילות ואגמים עד שהגענו לציר צור-ביירות באזור דאמור לחוף הים התיכון. התנועה באווירה הפסטורלית הייתה חלקה וללא תקלות מיוחדות".

כאשר נוצר הקשר עם אוגדה 91 לקראת תום המסע מערבה, נקבע כי שטח הכינוס של הסוללה יהיה בשלב ראשון בנמל הימי של ביירות. בנג'ו המסו"ל נשלח לנמל בעוד אבי הסמג"ד חובר למפקדת האוגדה לקבלת משימות והתעדכנות בפקודות. כאשר הבין הסמג"ד כי משימות הסוללה יהיו בעיקר ירי בשטח בנוי אל מטרות מחבלים וחיפוי על כוחות קרקעיים, הוא הבין שאין בין זה ובין משימות הנ"מ שהיו אמורים לבצע ולא כלום. כאן בא לידי ביטוי הפער הגדול בהכנות למלחמה בין גדוד 66 לגדוד 947.

סיפורה של סוללה ב' בגדוד 66 בפיקוד בן-שך, שנחתה מן הים בגזרה המערבית

סוללה ב', ששהתה לפני המלחמה בתע"ם קו סגול, מצאה עצמה עם תחילת המלחמה מנותקת מן הגדוד. משימתה הייתה לרדת לאזור החוף ולחבור אל כוחות חטיבת הצנחנים הסדירה, שהיו אמורים לנחות בגזרה המערבית מן הים צפונית לצידון ולנוע על כביש החוף לכיוון ביירות. הסיבה לפיצול הנ"ל הייתה שסוללה זו הייתה סוללת הנ"מ המתנייעת היחידה במערך הנ"מ שהתאמנה על מתווה שכזה והיו לה היכולות הטכניות והכשירות הנדרשת לבצע משימה מסוג זה. כך מצאה עצמה הסוללה לוחמת כל אורך המלחמה בגזרה אחרת מאשר שאר הגדוד ובסופו של דבר חברה חלקית אל סוללה ג' של הגדוד בסוף המלחמה, לקראת הכניסה המיועדת לביירות שלא יצאה אל הפועל. גם לאחר מכן, כאשר חזרה סוללה ג' לגזרה המזרחית, נותרה סוללה ב' בג'בל ברוך.

 ההחפה בנהר האוואלי

סוללה ג' והמג"ד הצעיר רוזנבלט חוזרים מזרחה

בהמשך, ועם ביטול הכוננות של כניסת צה"ל לביירות, שוחררו סוללות המילואים של הגדוד וסוללה ג' חזרה למקומה בגזרה המזרחית. סוללה ב', שמתחילת המלחמה הייתה בגזרה המערבית, נותרה בהגנה בג'בל ברוך.

בעקבות ירי שחזר ונשנה מצד הסורים על כוחות צה"ל בקו שהתייצב בתום הקרבות, הוחלט על ביצוע יום קרב שמטרתו הייתה להשיג כמה שיותר פגיעות במטרות סוריות והשמדתן. התקיפה תוכננה במפקדת הגיס בפיקודו של משה בר-כוכבא, ובעיקרית האוגדה, שם נכח גם אבי בפקודות. סוללה ג' הייתה אמורה לקחת חלק בקרבות בגזרתה, בעיקר בהשמדת מטרות חי"ר סורי שמהן הייתה נפתחת אש מדי פעם אל הכוחות. בסיכומו של יום הקרב אפשר היה להבחין בכלי רק"ם סוריים רבים שנפגעו והושמדו, כמו עמדות חי"ר רבות שה"וולקנים" השמידו אחת אחרי השנייה. הגזרה אכן השתתקה, ושגרת בט"ש נכנסה לפעולה ועמה ההשתלמויות בנושאי סגירת תרגולות המארבים שלה, הסיורים והגנת המוצבים המאולתרים.

לקראת בוא החורף, החל מזג האוויר לתת את אותותיו וצה"ל החל נערך לקראתו. הייתה לכך משמעות לוגיסטית אדירה ונדרשו לכך מאמצים עצומים בתחום הבינוי והתשתיות. מחנה גדודי חדש נבנה עבור גדוד 66 באזור ראשייה. לא רחוק ממפקדת האוגדה הוצבו מכולות מגורים, מקלחות, מטבח וחדר אוכל, כאשר הכל מחומם ומיועד לשהיית חורף קשה ומושלגת.

גדוד 66 נכנס לפעילות שגרתית באופן חלק וראוי. המפקדים תפקדו בצורה מופתית ואף אנשי הקבע החלו להתרגל למצב. הגדוד עסק במשימות בט"ש והתארגנות שלאחר לחימה שכללה קליטת כוח אדם חדש כמו גם חידוש ציוד בגדוד ומלאים. הגדוד תפקד כגדוד אוגדתי תחת אחריות מקצועית של אגד צפון 168.

גדוד 947 והלחימה בגזרה המערבית

"בשבת בבוקר כבר היה כל הגדוד, לאחר רענונים והצטיידות, בשטחי כינוס ברמה"ג. בשבת אחר הצהריים היינו כבר בשטחי היערכות, סוללה ב' בפיקודו של רוני קוברטובסקי ליד שמורת "התנור" עם חטיבה 188 וסוללה א' בפיקודו של דובי אמיתי תושב מטולה, ולימים מג"ד 5729, ליד המחצבות ביפתח עם גולני".

סוללה ג' בפיקודו של אבי וינר, המתינה לפקודה לעלות ולפרוס בהגנה על החרמון. במפקדת הגדוד נותר הסמג"ד יגאל מונוביץ' כדי לטפל בגיוס המילואים ובצירופם למלחמה וסא"ל גיורא צור שסיים את פיקודו על הגדוד אך חודשים ספורים קודם לכן, והיה עתה במילואים, התנדב להצטרף כסמג"ד ב', תוך שהוא חובר למפקדת האוגדה ומאפשר למג"ד לנוע בראש כוחותיו בחזית, תוך שמירה על קשר קבוע עם מפקדת האוגדה.

עם התפתחות הלחימה בצירי ההתקדמות בלבנון, מצאו עצמם כוחות גדוד 947 נלחמים כל הזמן בקו המגע. בכל יחידה לוחמת, בין אם זה כוח שריון או בין אם זה כוח חי"ר, ישנו כוח החוד שבדרך כלל מנהל את הלחימה, "מגשש" את הדרך על מנת לפתור בעיות לפני הגעת הגוף העיקרי וישנם את הכוחות העורפיים יותר שלא נמצאים במגע עם האויב ובוודאי שלא באופן רציף. אלא שנוצר מצב, בו גדוד הנ"מ פוצל לסוללות ולפלגות המצורפות לחודי הכוחות השונים ולוחמות באופן רציף ללא כל עורף רענן מאחוריהן. הסוללות והפלגות היו כל הזמן במגע עם האויב, ללא אפשרות להתחלף ולנוח. הגדוד נמתח עד קצה גבול יכולתו.

ביום החמישי למלחמה, קיבל הכוח משימה לחבור עם הכוחות הנוצרים מצפון לביירות בתנועה על גבי הרכסים שממזרח. שראל העביר את המסו"ל רוני קוברטובסקי לפלגה אחורית ותופס את הפיקוד במקומו מלפנים, מתוך רצון להיות בקו הקדמי ולדבריו לא משום שלא סמך על המסו"ל, אלא משום שהעדיף בגלל ניסיונו הרב, להיות זה שיהיה בקו הראשון וינהל את הקרב עם הפלגה הקדמית.

הכוח נתקל במארב נ"ט סורי ובמטח האש הראשון נפגעו שניים מתוך שלושת הטנקים המובילים ולאחר מכן גם השלישי. נגמ"ש המפ"ל נפגע גם הוא פגיעת ליחוך מטיל "מילאן" סורי, חמישה לוחמי הנדסה שהיו בסמוך לנגמ"ש, נפגעו וחלקם נהרגו ואש פרצה בתא הנהג של הנגמ"ש.

עם הגעת הכוחות לביירות בימים הראשונים, התייצבו ראשוני הכוחות ובהם הסוללה של 947 כ-50 מטר לפני מסלולי שדה התעופה של ביירות. הוקמו סוללות עפר ובמשך שלושה ימים הם עסקו עם "חובט" וטנק ב'צייד ברווזים'.

ב-1/8/82 בשעות הבוקר שלאחר כיבוש שדה התעופה של ביירות בו השתתפה סוללה א' של הגדוד בפיקודו של דובי אמיתי, נערכו חילופי אש עם מחבלים בגזרות שונות בשטח. בשעות הצהריים המאוחרות, נפגע אחד מנגמ"שי ה"חובט" של הסוללה פגיעה ישירה מפגז מרגמה 120 מ"מ. כתוצאה מן הפגיעה נהרגו שלושת לוחמי הסוללה: סרן קובי איתן שהיה המפ"ל, רב"ט דוד בביאן וסמל וולף פלטונוב.

גדוד 946 – ה"דרקון"

גדוד ה"צ'אפארלים" 946 היה פרוס עד פרוץ מלחמת שלום הגליל בפריסת הקבע הרגילה שלו. הגדוד, על אף היותו גדוד מתנייע, תפקד באופן שוטף עפ"י תפיסת הפעלה נייחת, קרי – כסוללות הטק"א. יחידות הגדוד היו פרוסות כחלק ממעגלי אבטחת הנ"מ הקבועים ב"מתכים", בבח"א 8, ברמת דוד – כנף 1 וביב"א 506.    בגדוד היו שלוש סוללות סדירות ושתי סוללות מילואים. סוללת המפקדה ומפקדת הגדוד ישבו בבסיס הקבע שלהם בתל-נוף. הסוללות היו מתאמנות במהלך תעסוקותיהן הקבועות משום שדרישות הכוננות מהן אפשרו הוצאת פלגות לאימונים דרך קבע, בדרך כלל באזור בו שירתו.

כאשר החלה המלחמה, היה גדוד 946 פרוס בשגרה. סוללה ב"מתכים", סוללה ברמת דוד וסוללה בתל-נוף. לגדוד לא הייתה כל משימה מוגדרת לפני המלחמה, בניגוד ל-66 ו-947 שידעו בדיוק לאיזה כוחות הם אמורים לחבור ובאלו צירים ינועו.

בפועל גויסו שתי סוללות המילואים. הסוללה הסדירה מתל-נוף הגֵנָה על אזור הגיוס של אוגדה 49 בפילון ואיתה מפקדת הגדוד של מנחם עם הסמג"ד יוסי הורוביץ (לימים מ.ביסנ"מ). בסופו של דבר, עלתה הסוללה הסדירה להגנה על יב"א 506 עד כשבוע מתחילת המלחמה, ושתי סוללות המילואים נכנסו ללבנון כשהן מצורפות לגדוד 66 של אבי בוקק. דילוג הסוללה הנוספת שהגנה על היב"א, לתוך לבנון, התאפשר בעקבות השמדת כמות המטוסים הסוריים העצומה בקרבות האוויר שהתרחשו מעל בקעת הלבנון כאשר הותקפו סוללות הטק"א הסוריות. עקב כך ועקב הערכת המצב בדבר היכולת ההתקפית שנותרה בידי מטוסי סוריה, ניתן היה לדלל את ההגנה על היב"א ולהעלות את סוללת ה"דרקון" שתגברה את המערך שם, ללבנון. מאוחר יותר התקבלה פקודת התראה לגדוד להתארגנות להגנה על מפקדות האוגדה בציר "מיכה", שהיה ציר התחזוקה המרכזי בגזרה

במהלך המלחמה הקים הגדוד סוללה נוספת של קצינים ולוחמים סדירים, שנאספו מיחידות אחרות וכאלה שסיימו קורסים, על בסיס הכלים של אחת מסוללות המילואים שאת חייליה שחרר הגדוד הביתה בשלב מסוים. אז עבר הגדוד להרכב של ארבע סוללות סדירות. בשוך הקרבות, ישבה מפקדת הגדוד ב"מיכה 34", לא רחוק ממפקדת הגייס. כאשר נחנך המנחת המאולתר סמוך לכפר אנצאר, בגזרה המרכזית, התבקש מג"ד 946, מנחם עקיבא, לארגן את הגנת הנ"מ סביב השדה. ההגנה התבססה על סוללות 20 מ"מ ע"ג זחל"דים, מאחד מגדודי המילואים שהיו שם בסביבה והיו ללא פיקוד. במקביל, המשיך המג"ד בביקוריו בסוללות שהיו פרוסות, בעיקר בשני המוקדים, שהיו בג'בל-ברוך ובמפקדת הגייס ב"מיכה".

כוח "קרא"

עוד בטרם המלחמה סיים שמואל קרא את תפקיד הסמג"ד ב-947 ועבר לשרת בתפקיד מטה. גם המג"ד סיים את תפקידו והחליף אותו מי שהיה אז כבר סגן מפקד האגד ומג"ד 66 לשעבר, ישראל שראל, שביקש לשוב ולפקד על גדוד 947.

שמואל קרא, שלימים היה מפקד האגד הצפוני ומפקד ביסנ"מ במשאבי שדה, שימש כקצין תוה"ד מתנייע במכהנ”ם ובמקביל החזיק גם במינוי חירום כמפקד כוח באוגדה 96, (עוצבת "האש"), שבסופו של דבר נחתה בשפך האוואלי.

קרא עצמו הגיע בכוח מוסק לג'בל ברוך. בכוח הזה שנקרא "כוח קרא", הייתה סוללת "רד-איי" – "בזק", סוללה שהוקמה על בסיס צוערים מההשלמה החילית בביסנ"מ ואורגנה ע"ג רכבי נ"נ שדוגמו בצורה מעוררת התפעלות. (מאוחר יותר הוקמה על בסיסה הינמ"ם, שהתנייעה בהמשך ע"ג "האמרים").

באותו כוח הייתה גם סוללת "חובט" מגדוד 66. בסופו של דבר הכוח התפצל ולג'בל ברוך הגיע קרא במסוקים רק עם סוללת ה"בזק". סוללת ה"חובט" של גדוד 66, שלא הייתה בקשר פיקודי לקרא, הגיעה בסופו של דבר יחד עם כוחות אוגדה 96 באיגוף המונחת מן הים, צפונית לצידון. שם חברה לבסוף לגדוד 947, עימו המשיכה בלחימה עד לסופה תחת פיקודו של שראל.

מכיוון שהסוללה עימה יצא למלחמה הורכבה מצוערים, ומכיוון שבשלב מסוים התקבלה החלטה צה"לית שכל חניכי קורסי הקצינים למיניהם שמצאו עצמם מאוגדים בכל מיני כוחות שהשתתפו במלחמה, חוזרים לארץ לשם המשך הקורסים, ירדה סוללת "קרא" לארץ מג'בל ברוך. את הדרך חזרה עשו תוך כדי טיול מדהים, בתקופה בה עוד ניתן היה לטייל בלבנון.

יטנ”ם 138 בשל"ג וההפלה היוקרתית והמתוכננת ביותר בעולם

בפרוץ המלחמה הייתה יטנ”ם 138 פרוסה במלוא כוחה עפ"י היערכות החירום שלה על כל הגליל. מכוכב הירדן שמעל הבקעה, שם ישבה סוללת ביה"ס 5721 א', דרך ביריה שם ישבה סוללה 138 א', 138 ב' שישבה בכרמל, 138 ג' בקרני חיטין, 138 ד' שפרסה בגילעם ו-138 ה' במנרה.

כל 6 סוללות הגדוד היו פרוסות בכוננות גבוהה ביותר נוכח חוסר הודאות לגבי תגובת הסורים על ההתנהלות של צה"ל בלבנון.

במשך כל המלחמה אף לא מטוס ניסה לחדור לתוך הטווח ומכאן שאף לא שוגר טיל כלשהו. כעבור כשלושה שבועות מפרוץ המלחמה, שוחררו אנשי המילואים והסוללות חזרו לימ"חים. סוללת ביה"ס שישבה בכוכב הירדן, חזרה להרצליה. הפלגה המתנייעת שהייתה באימון טקטי עם פרוץ המלחמה, הייתה אמורה לפרוס לאתר ציפורן, אולם מפקד היחידה, סא"ל יצחק בירן, החליט לפרוס למנרה, משם יצאה הפלגה מאוחר יותר בחודש יולי, ללבנון לג'בל ברוך.

באותה תקופה, הרבו הסורים לבצע טיסות צילום מעל צפון המדינה ואח"כ באופן רציף מעל לכוחות צה"ל בכל שטח לבנון. הטיסות שבוצעו ע"י מטוסי מיג 25 מתקדמים ביותר, ואף אולי ע"י טייסים סובייטים, בגבהים של עד 100,000 רגל, שהיו הרבה מעבר למעטפות הביצועים של מטוסי חיל האוויר כמו גם של כל מערכות הגילוי והעקיבה של הנ"מ.

יב"א 506 ידעה לדווח כל פעם על גיחות הצילום הללו ולעקוב אחריהן אך לא ניתן היה לעשות דבר בעניין, על מנת למנוע זאת. כאשר חשו במערכת הביטחון כי נגדשה סאת הסבלנות, הוחלט כי יעשה כל מאמץ על מנת להסביר לסורים כי סיפור גיחות ה"מיג 25" הללו חייב להסתיים.

הוחלט שעל מנת לצמצם טווח אל המטוסים, הסוללה המתנייעת תועבר ממנרה אל ג'בל ברוך בלבנון, שם היא תשב בגובה התחלתי של קרוב ל-7,000 רגל ומשם ינסו להפיל את המיג 25.

הסוללה החלה בהתארגנות והקמה שבמהלכן החלה עבודת בדיקת היכולות של המערכת בתפעולה בגבהים של ג'בל ברוך, ובתאום עם היב"א נעשה תהליך למידה מסודר של נתיבי הטיסה של המיג, שהתבררו כקבועים למדי. תרגולות מיוחדות בוצעו כדי לתפוס את החמקן, לקבל את אישור הירי המתאים ולפתוח באש בזמן, ולפגוע בו בטרם ישוב ויחמוק. עיקר הדאגה הייתה איך לגרום למכ"ם הנעילה לתפקד.

במהלך מספר שבועות של למידה, תוך שהקצינים הטכניים עמלים על פיתוח הפתרונות, הסוללה גייסה מתוך קציני המילואים שלה, קצין מוכשר שהיה סטודנט בטכניון ושאך שבועיים קודם לכן השתחרר משירות מילואים בשל"ג, בשם רפי מירון. הוא התבקש לתת לנושא עדיפות עליונה ולהקדיש לכך זמן .רפי נטל פיקוד על הפלגה והחל ללמוד את הנתונים. בינתיים סיים הצוות הטכני ליישם את הפתרון שהגיע מבית מדרשו של סמ"ר (מיל') פיני שפטר, שהגה רעיון מבריק. הוא ביצע שינוי במערכת ה"הוק" ששיפר את מעטפת ביצועי המכ"ם וכתוצאה מכך את יעילות ירי הטיל. האישורים לשינוי ויישומו בשטח ניתנו ללא כל שהיות וכולם המתינו בדריכות לגיחה הבאה של המיג. ביום שלישי 31 באוגוסט 1982, בשעה 07:20 בבוקר, הופעלה הסירנה בסוללה. כוננות מידית הוכרזה ובתוך כרבע שעה החל רפי לקבל נתונים מהבקרית ביב"א. ה"מיג" טס בגובה 70,000 רגל ובמהירות של 2.5 מאך. רפי, הבקר ומוטי זינגרייך עוזרו, ננעלו על ה"מיג". ניתן אישור לירי. בזה אחר זה שוגרו שני טילים. רפי התעקש שזה מספיק. כעבור שתי דקות הם קיבלו הודעה משמחת מהבקרית ביב"א: "מזל טוב, הפלתם"! ה"מיג" נפגע, איבד גובה של עשרות אלפי רגל כשהוא מותיר אחריו שובל עשן שחור. בדרכו מטה, זכה לחטוף טילים נוספים מזוג מטוסי F15  שהמתינו לו בגובה נמוך יותר והסיטו אותו לכיוון השטח שבשליטת כוחות צה"ל. לאחר ההפלה, נשלח מסוק לקחת את רפי המסו"ל ולהביאו למטה חיל האוויר כדי לספר הכול ממקור ראשון.

משגר " הוק" מתנייע

גנמ"מ 206

בתקופת מלחמת לבנון נטל גנ"מ 206 חלק במלחמה וסייע לאוגדה שפעלה בגזרה המרכזית. הגדוד, בפיקודו של סא"ל אבנר גרליץ, שכל סוללה שלו לחמה בנפרד מסוללות הגדוד האחרות, לא ביקש, ולא קיבל במלחמה זו אותות הצטיינות. אולם אנשיו לחמו במהלכה באופן מעורר כבוד והערכה, וזאת לא רק בגלל שני המטוסים שהפילו, אחיד מהם על ידי צוות מפעלי טיל-כתף אישיים מסוג "רד-איי" ("בזק"), אשר ציינו בכך את הפלת הבכורה העולמית של טיל זה, ואת ההפלה הראשונה בצה"ל באמצעות טיל אישי. הכבוד וההערכה הגיעו להם בעיקר בזכות היותם כוח לוחם הפורץ קדימה, אשר נאלץ ללחום במטוסי ומסוקי הקרב הסוריים של שנות ה-80' בעזרת הטכנולוגיה של סוף שנות ה-60' (התותחים שהפעילו היו תותחי אוראגן ישנים, אשר הותקנו על צריחים ותיקים של מקלעי 0.5 מ"מ והורכבו על רכבים מיושנים בעלי רמת שריון נמוכה).

במהלך המלחמה, חבר הגדוד לאוגדה 162, אשר פעלה בגזרה המרכזית במטרה "לנקות" את השטח מנוכחותם של כוחות האויב, ולהגיע, דרך ג'זין, לכביש ביירות-דמשק.

סוללות הגדוד פעלו תחת פיקוד כוחות השריון והחי"ר. יחדיו פרצו קדימה, כשהם נתקלים פעמים רבות באש תופת מצד כוחות קומנדו, ארטילריה ושריון סוריים ומצד כוחות המחבלים. בכל המקרים, הצליחו לוחמי הגדוד להתגבר על מכשולי התופת ולהמשיך קדימה, עד שעצרה אותם הפסקת האש באזור בחמדון שבפאתי כביש ביירות-דמשק, בתום השבוע הראשון ללחימה.

רק ארבע פעמים נתקלו סוללות הגדוד במטוסים: פעם אחת הפילו מטוס אויב, ובשלוש הפעמים האחרות הבריחו את התוקפים. על הקרקע, לעומת זאת, השמידו לוחמי הנ.מ. כוחות רבים. אנשי הגדוד השתמשו בתותחי ה-20 מ"מ ולעיתים קרובות גם בנשקם האישי – רובים ורימונים. למעשה, פעל הגדוד כגדוד חי"ר מתנייע, המספק הגנה נקודתית לכוחות השריון מפני כוחות הקומנדו הסוריים, כשהוא מוכן לתקוף גם מטרות אוויריות.

הקמת "אגרופן"

(מבוסס חלקית על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון ינואר 2011, "אגרוף של גומי")

יחידת אגרופן הוקמה בשנת 1982, אחרי מבצע של"ג. מקור השם "אגרופן" הוא ביעפי ה"אגרוף" ששימש לתקיפת טק"א. מטרתה המוצהרת של היחידה הייתה לשמור על כשירותם המבצעית של טייסות הקרב והמסק"ר של חיל האוויר, בתקיפות ייעודיות ומורכבות, בנשק מתוחכם, על ידי יצירת "מגרש משחקים" מקצועי, דינמי, מאתגר ואיכותי, בדמות דימוי סוללות טילים (טק"א/ל"א/טק"ק) וחוליות אויב קרקעיות. היחידה דימתה פעילות של טילי קרקע-אוויר, טילים בליסטיים, מערכי רקטות ואתרי שיגור.

ביחידת אגרופן הושרש הידע לדימוי מערכי אויב, ומעת לעת הוקצו ושופרו מגוון הכלים המדמים ויכולות השידור שלהם.

                                                          מדמי משגרי טילים 

אינתיפאדה ראשונה

תחילתו של העשור השני להקמתו של אגד 168 מתאפיינת בתהליכים שעיקרם המשך שהות צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, לאחר הנסיגה מקו נהר האוואלי, וההתבססות בה. במקביל, התרחשה הפעילות הרבה סביב העמקת האחיזה וארגון המוצבים בקו סגול (גבול ישראל-לבנון). בפעילות זו נטלו חלק נכבד יחידות הנ"מ של האגד, בעיקר גדודי הסדיר המתנייעים 66 ו-947, גדנ"ם 881 וגדוד ה"הוקים" – יטנ"מ 138.

בהמשך, בסוף שנת 1987, נוספה להוויה הצה"לית, גם האינתיפאדה הראשונה. צה"ל על יחידותיו הרבות והמגוונות, מצא עצמו נאלץ להתמודד עם תעסוקות מבצעיות רחבות היקף בשטחים הללו.

האירועים וההתרחשויות שטמנה בחובה תקופה זו, שנמשכה עד לאמצע שנות ה-90 והסתיימה בעקבות חתימת הסכמי "אוסלו", הטילו על צה"ל כולו, ובכלל זה יחידות הנ"מ, מטלות רבות ומגוונות אותן לא הכיר הצבא וכמותן לא ידע בעבר. משימות שהיו כרוכות בעיקרן בחיכוך רב וקרוב מתמיד עם אוכלוסיות אזרחיות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, משימות שעד כה היו נחלתם הבלעדית של אנשי המנהל האזרחי ושל לוחמי מג"ב, בעיקר.

הנציג הבולט ביותר של אגד 167 בתעסוקה המבצעית במהלך האינתיפאדה היה גדוד 946.

כניסתו לרצועת עזה בשנת 1988, באה ללוחמיו בהפתעה, אך בתוך זמן קצר כבר נכנסו לעניינים. בחודשים הראשונים של האינתיפאדה נאלצו הלוחמים להתמודד עם תחלופה גבוהה של נהלי פתיחה באש ועם מצבים שונים של עימות עם האוכלוסייה המקומית, כאשר בין כלי הנשק שבשימושם – אלות וכדורי גומי. הייתה זו מעין מלחמת התשה, אשר חייבה שמירה קפדנית וקשוחה על בטחונם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל ותושביה מצד אחד, ודרשה יחס הוגן לאוכלוסייה המקומית שלא עסקה באלימות, מצד שני.

גנמ"מ 946 וגדודים אחרים של אגד 167, ממש כמו חיילי צה"ל האחרים – שריונים ותותחנים – שפעלו באזור, עזבו את כליהם הרגילים, ה"וולקנים", ה"אלפות" ושאר כליהם הייעודיים, ועברו מעין הסבה למשימות הביטחון השוטף בשטחים. בשנת 1989 קיבל גנמ"מ 946 משימת תפעול אמל"ח מיוחד, שכלל רכבים ואמצעי ירי מגוונים לפינוי מחסומי דרכים ופיזור הפגנות. אנשי ה"צ'פארל" קיבלו את הכלים שהוכיחו את עצמם כבעלי הבנה טכנית וכושר ארגון ובצוע טובים.

רוב יחידות הנ"מ פעלו במרכז רצועת עזה, גזרה שנחשבה לאחת הקשות ביותר. תחילה נכנס גנמ"מ 946 לאזור מחנה הפליטים דיר-אל-בלאח שבמרכז הרצועה ולאחר מכן עסק בהגנת כפר דרום וקיבל גזרה גדודית בסג'עיה – אזור במזרח העיר עזה. מג"ד 946 בשנים 88'-90', חגי איתן, מעיד ש"בכל פעם שראו שאנו פועלים טוב במקום בו היינו, העבירו אותנו לגזרה קשה יותר".

בין הפעולות בהן עסקו הגדודים השונים, ובמיוחד 946, היו ההתמודדויות עם יידויי אבנים ובקבוקי תבערה ולכידת המיידים. בנוסף לכך עסקו בלכידת רעולי הפנים, שהיוו את הגרעין הקשה של מבצעי הפעולות המסוכנות, תפיסת מציירי הסיסמאות, פיזור הפגנות, פינוי דרכים, שמירות על ישובים, ביצוע מעצרים, במיוחד בלילות, ביחד עם השב"כ ותפיסת חוליות מחבלים חמושות מארגונים שונים במבצעים מתוכננים ובאופן אקראי.

הקמת סוללות "ברקן" ("סטינגר")

באמצע שנת 1990, נכנסה מערכת טילי נ"מ קצרי טווח חדשה שעשתה מהפך בתחום הנ"מ הטקטי. היו אלו טילי ה"סטינגר" שנכנסו לשירות והחליפו את טילי הכתף האישיים מסוג "רד-איי" – "בזק" שהיו בשימוש עד אז.

ה"ברקן" היווה מהפך בנ"מ מבחינת יכולות מבצעיות. הטיל ניתן לנשיאה על הכתף ולפריסה בכל מצב קרב ומהווה כלי עזר מצוין לכוחות היבשה. ה"ברקן" נקלט כסוללות נוספות על סוללות ה"חובט". בשנת 1993, עבר גדוד 66 מאגד 170 לפיקוד אגד צפון 168, והפך לחלק בלתי נפרד מן האגד ולמרכיב חשוב במערך גדודי הסדיר שלו עד היום. בהמשך יעברו מערכות ה"סטינגרים" שינויים ארגוניים ומבניים נוספים שישפיעו על המבנה המבצעי של הגדודים 66 ו-947, ובהם המעבר ל"מחבט" (שילוב של פוד "ברקן" של ארבעה טילים ע"ג נגמ"ש "חובט") ואח"כ ל"האמרים", שינויים שכרגיל, יחלחלו גם אל יחידות המילואים.

 סטיגר ורכבי "האמר" מדוגמים לנשיאת צוות יירוט

קליטת "פטריוט"

(מבוסס חלקית על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 255 30/10/15, "יירוט משותף")

בחלקו של אגד מרכז (167) נפל להיות האגד הראשון במערך הנ.מ. אשר קלט, תוך כדי המלחמה, מערכת נשק חדשה – טילי הפטריוט, אשר הייתה אמורה לתת תשובה לאיום החדש שהופנה כנגד ישראל בדמות הטט"ק. בלוח זמנים קצר ואינטנסיבי קלט אגד 167 שש סוללות פטריוט (2 ישראליות, 3 אמריקאיות ואחת הולנדית), תוך שהוא מסתייע לשם כך במפקדת כוחות הנ.מ. ובמפקדת חיל הווי.

עוד לפני פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 כבר הגיעו במערך הנ.מ. למסקנה שמערכת הטק"א מסוג "פטריוט" צריכה להיכנס לשירות בצה"ל.

הפטריוט היה אז מערכת הנ.מ. הטובה ביותר לטווחים רחוקים, שאמורה הייתה להקפיץ את מערך הנ.מ. של ישראל שני דורות של אמל"ח. יחד עם בדיקת המערכת על ידי קציני הנ.מ. בשנות ה-80', בדקו הם גם את אפשרות יירוט הטק"ק של המערכת, שיצרניה כה התגאו בה.

בתחילת 1990 הוגשה לארה"ב בקשה להצטיידות בשתי סוללות פטריוט לפחות, אך באותה עת טרם נמצא לכך המימון. בעקבות פלישת עיראק לכווית, החליטה ארה"ב להשתמש בחוק סיוע החירום למדינות חוץ, ולספק לישראל שתי סוללות פטריוט במחיר זול יחסית…

ב-25 בנובמבר 1990 יצאה משלחת של מערך הנ.מ., שהתבססה בעיקר על אנשי סוללות ה"הוק" לבסיס פורט-בליס שבטקסס, ארה"ב, כדי ללמוד את מערכת הפטריוט. בשל השוני בין השיטה האמריקנית, הגורסת כי הטכנאים הינם גם מפעיליה של המערכת, לבין זו הישראלית, לפיה קיים מערך טכני נפרד, נערך קורס מיוחד עבור הטכנאים הישראליים. קורס הטכנאים אמור היה לסיים את הכשרתו באפריל 91', בעוד ששאר בעלי התפקידים אמורים היו לקבל את הסמכתם כבר בסוף פברואר.

מדינות הברית הציבו לסדאם חוסיין אולטימטום לנסיגה מלאה מכווית, שאמור היה לפוג ביום שלישי, ה-15 בינואר 1991. שליט עיראק לא נענה לאולטימטום – והמלחמה פרצה.

כבר ביום הראשון למלחמה, ה-17 בינואר, שיגר סדאם חוסיין טילי "סקאד B" משופרים מדגם "אל-חוסיין" שפגעו במקומות ישוב בישראל. קציני משלחת הנ.מ. בארה"ב היו בעיצומו של אחד השיעורים, כשאחד האמריקנים הודיע להם, שמשגרים טילים על ישראל. הם מיהרו לצפות בשידורים החיים ברשת הטלוויזיה CNN ונתקפו בזעם למראה התמונות הקשות שגלו לעיניהם. עד אז היו שרויים במתח ובחששות, עכשיו הם כבר היו על קוצים.

נוכח המצב, החליטו ארה"ב וישראל על פריסה מידית של שתי סוללות פטריוט אמריקניות, שהיו מוצבות בגרמניה, וזאת במטרה להגן על גוש דן ועל אזור חיפה מהטילים העיראקיים, עד שהסוללות הישראליות, שכבר הגיעו ארצה ליטנ"מ בסירקין, יהיו מאוישות על ידי חיילים ישראליים. בנוסף, הוחלט על שיגורו של צוות מפעילים מצומצם מאנשי המשלחת בפורט-בליס, כדי שישתלב עם האמריקנים בסוללות.

אנשי משלחת "נשלפו" מן הקורס בתחילת החלק השלישי והאחרון שלו, שבו אמורים היו החניכים לעסוק בסימולציה ופריסות. כבר כשבוע ימים לפני ה-15 בינואר הוחלט על האצת תהליך ההכשרה על ידי הוספת שעות לימודים והורדת נושאי לימוד חשובים פחות.

ביום שישי בערב, ה-18 בינואר, וביום שבת, ה-19, בסביבות השעה 7:15, שוגרו טילי סקאד נוספים לאזורים א' (גוש דן) ו-ב' (חיפה). היו נפגעים. כחצי שעה קודם לכן, נחתו המפקדים האמריקנים של מבצע ה"פטריוט" בארץ ואחרי שקיימו שיחות עם המפקדים הישראליים, טס צוות משותף מעל אתרים אפשריים לפריסה.

החל משעה 13:15 לערך, נחתו בנמל התעופה בן-גוריון 44 מטוסי תובלה אמריקניים מסוג "גלאקסי" ו"סטארליפטר" בהפרשי זמן מזעריים. כל מטוס נפרק במהירות מציוד הפטריוט שלו, תודלק בעוד מנועיו פועלים, וחזר לגרמניה כדי להביא עוד חלקי מערכת – עד שהגיעו כל הסוללות. כבר באותו לילה היו שתי סוללות אמריקניות בחולון ובחיפה מוכנות לירי.

במוצ"ש נחתו בארץ אנשי "פטריוט" אמריקניים, אשר הגיעו כדי להפעיל את הסוללות החדשות ביחד עם הצוות הישראלי המצומצם, שחזר ארצה למחרת הצהריים. "בלי ידע קודם, תכנון קודם או תורת לחימה מסודרת ניסינו ליירט את טילי הסקאד לצד כוח ההגנה האמריקאי", משחזר אל"ם (מיל') חיים מוריה, מפקד סוללת "יהלום" (פטריוט) הראשונה בישראל. "אנחנו והאמריקאים התמודדנו לראשונה עם משימה חדשה. נשתל גרעין מוצלח של שילוב ושותפות אמתית בינינו לבין הצבא האמריקאי, שבמבט לאחור ובלי ששמנו לב, התחיל קשר בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל בכלל ולמערך בפרט".

ירי "יהלום"

מלחמת המפרץ

(מבוסס על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 199 27/06/11, "יהלומים לנצח")

"הדו-הקרב הגדול, אם כל המלחמות, התחיל". במילים אלו פתח סדאם חוסיין את ששת השבועות של מלחמת המפרץ הראשונה. 34 מדינות מחמש יבשות התאחדו במסגרת כוחות הקואליציה בראשות ארה"ב, על-מנת לאלץ את הרודן העיראקי לסגת מכווית אליה פלש. גם בישראל התכוננו עד הרגע האחרון לאפשרות של תקיפה בעיראק. חיל-האוויר היה ערוך לקראת מתקפה אווירית, הטייסים תודרכו, המטוסים חומשו ועל לוחות התדריכים בטייסות הופיעו מטרות תקיפה ברחבי עיראק. הכול היה מוכן, אבל הלחץ האמריקאי עשה את שלו ולמרות 39 הסקאדים ששוגרו אל עבר ישראל, הפקודה להמריא לא הגיעה. ממש באותם ימים מתוחים של ינואר 1991 שהתה בארה"ב משלחת מיוחדת של חיל-האוויר הישראלי. רק שבועות ספורים לפני כן, יצאה המשלחת לבסיס הדרכת הנ"מ בפורט-בליס על-מנת ללמוד ולהתאמן בהפעלת מערכת הפטריוט (MIM-104 Patriot), או בשמו העברי "יהלום". בתחילה זו הייתה אמורה להיות מערכת למטרה אחת: יירוט מטוסי אויב. אבל המציאות באותה מלחמה הועידה לפטריוט מטרה אחרת.

תובנה ראשונה

לוחמי היחידה הבינו אט אט שלפעולותיהם יש הד לאומי, שאת גודלו הם לא שיערו. "בשביל חבר'ה שהם בסך הכול סגנים או סרנים, זה לא פשוט. כל אותו זמן, רבץ עלינו המטען שהטיל לא פגע", אומר אל"ם (מיל') מוריה.

אבל אותה פעם ראשונה, לא מוצלחת, לא ריפתה את ידיהם. "לא הייתה עוד מערכת. גם לא ידענו מה קרה בפעם הראשונה, אם זה היה מקרי. ידענו שאנחנו חייבים להמשיך ולנסות להגן. לא נשברנו, אלא רצינו לראות מה אנחנו מסוגלים להפיק למרות המגבלות. לא הייתה כאן סוגיית מוטיבציה".

בעקבות הבעיה, בוצעו במערכת שיפורים חוזרים ונשנים, והוכרז נוהל קבוע: בלילה יורים, בבוקר מתחקרים. המצב האוטומטי שונה למצב ידני והתוכנה שודרגה כל 24 שעות בשיתוף פעולה עם האמריקאים, אבל גם כיום קשה לקבוע בבירור מה בעצם הייתה הבעיה.

"היינו באי-וודאות, לא הכרנו את המערכת באמת והמציאות לעולם לא תתנהג כמו שמצפים ממנה", מסביר אל"ם (מיל') מוריה.

הלקחים מאותם לילות קדחתניים אפשרו אחר כך לחברת ריית'און, יצרנית הפטריוט, לערוך סדרה שלמה של שיפורים: שינויים משמעותיים בתוכנה כמו גם טיל חדש, שנועדו לשפר את התמודדות המערכת עם טילים בליסטיים.

גם מערך ההגנה האווירית הפיק לקחים, שינה את תורות הלחימה וערך ביהלום שיפורים משל עצמו. היום, 20 שנה אחרי מלחמת המפרץ, הפטריוט הוא מערכת נשק ברמה אחרת לגמרי. 

העברת ביסנ"מ דרומה

ההחלטה על העברת הביסנ"מ מהרצליה למשאבי שדה, התקבלה במהלך חודש דצמבר 1992.

המכהנ"מ דאז, תא"ל יצחק בירן, היה אבי הרעיון להעביר את הביסנ"מ ממקומו הנוכחי בהרצליה למשכנו החדש באזור משאבי שדה בדרום. אמנם רעיון זה עלה מספר פעמים בעבר, ואולם לתא"ל בירן, שעשה בין היתר עבודה על נושא שטחי האש של צה"ל במסגרת המכללה לביטחון לאומי, היה ברור שאין מה לחפש עוד בלב ליבו של המרכז המתפתח בקצב מואץ. "געש איננו מקום הגיוני עוד לשטח אש", אמר בירן, "איך אפשר שבאמצע מדינה מודרנית עומדים תותחים ויורים".

הלקח של בירן היה למצוא מקום הולם יותר, ולאחר שגם אזור ניצנים ירד מהפרק ("גם שם עתידה להיות התפתחות אזרחית גדולה") נפל הפור על אזור משאבי שדה.

הרעיון היה לעבור לקומפלקס אחד גדול, אשר יכלול גם את בית הספר, שטחי האש, וכן את אגד דרום.

לדברי תא"ל ב, ראש מנהלת פר"ח ג' (גוף המטה שטיפל באיחוד בין הבסיסים), אחת משתי הסיבות העיקריות למעבר הבסיס היא ההיערכות המבצעית. סיבה נוספת היא הרצון לחסוך ולהתייעל. שני הדברים הללו יחדיו הביאו למסקנה כי יש להעביר את הבסיס. בשני אלה משתלבת המדיניות לפנות בסיסים מאזור מרכז הארץ.

סגירתו של בית הספר לנ"מ בהרצליה והעברתו למשאבי שדה, תביא לשינוי קיצוני ברמתו של הבסיס וברמת תשתית ההדרכה הקיימת, כך משוכנע ראש המנהלת. השינוי יבוא לידי ביטוי הן ברמתם הפיסית של הכיתות ומתקני הלימוד, ויותר מכך בעובדה שהתרגול של החניכים יבוצע בו זמנית. בניגוד למצב הנוכחי, בו מבוצע הפרק התיאורטי בביסנ"מ ובהמשך הקורס יורדים החניכים לפרקי שדה, יוכלו החניכים בבסיס המאוחד ללמוד בבוקר את הפרק התיאורטי, ובצהריים לצאת לשטח ולתרגל את החומר "על חם". זה שינוי קיצוני שיביא לחיסכון כספי גדול, שיתבטא בביטול הצורך בפריסות ממרכז הארץ לדרום הרחוק.

עם קבלת ההחלטה על העברת בית הספר, הוכרז העניין כפרויקט חיילי. הצורך בפרויקט חיילי היה הכרחי עקב היקף ההעברה מההיבט הכלכלי מחד גיסא, ומההיבט הטכני מאידך.

תוך חודש וחצי, פחות או יותר, פשט כוח של מאות משאיות על בית הספר והחל בהעברה. ראשונים עברו המסלולים, אחריהם המשיכה טייסת תחזוקה על גפיה, ואחרונים נשארו גפי טייסת מנהלה.

"העיתוי של מעבר הטייסת לא היה מקרי", מסביר קצין הפרויקט הטייסתי רס"ן י.ס., "הכוונה הייתה שאוכלוסיית הבסיס לא תפגע מהעובדה שהבסיס מועבר. אנו שמנו לנו למטרה להמשיך ולשמור על רמת שירותים גבוהה לכלל הצרכנים. טייסת מנהלה תמשיך באותה רמת שירות מוכרת, למרות הפגיעה בתשתיות וירידת מצבת כוח אדם".

(מתוך ראיון עם המפקד האחרון של הביסנ"מ מאת גיא שמואלי)

כשקיבל אלוף משנה גלעד רמות את הפיקוד על בית הספר לנ"מ, הוא לא שיער כי תקופתו תירשם בדפי ההיסטוריה כתקופה בה נעשה הצעד המשמעותי ביותר בתולדות בית הספר: סגירתו בהרצליה ואיחודו עם בסיס הנ"מ במשאבי שדה.

תהליך העברת בית הספר החל למעשה ב-15 בדצמבר 1992, בדיון במפקד חיל האוויר. שם הוחלט על ביצוע המעבר. "עם קבלת ההחלטה הבנתי כי עומדת בפני משימה מאוד קשה ומורכבת", מספר אל"מ גלעד. "לשמחתי הייתי שלם מאוד עם ההחלטה, כי הייתי שותף לכל התהליך שהביא את מפקדת חיל האוויר אליה. בתהליך הזה השתכנעתי שההחלטה טובה, נכונה, תעשה בסופו של דבר טוב למערך הנ"מ, ויש בה פוטנציאל מצוין לשפר את רמת ההכשרה והאימון.

בחנתי את התהליך להיבטיו השונים וקבלתי מספר החלטות עקרוניות שליוו אותי לאורך כל התהליך: להמשיך בפעילות הדרכה המתוכננת ברצף ללא פגיעה באיכות ההכשרה והאימון ובסטנדרטים הרגילים, לטפל ברגישות וסבלנות באנשים ולהמשיך במתן שירותים ותמיכה בגופי ההדרכה ברמה גבוהה עד הרגע האחרון".

ה"מחבט" נכנס לשירות מבצעי

המחבט, מערכת נ"מ מתנייעת, שילוב של תותח הוולקן, טיל הסטינגר ומכ"ם "רמית", נמסר כאב-טיפוס ראשון למערך הנ"מ בשלהי שנת 1995. בינואר 1998 הושלם תהליך הקליטה המבצעית של המחבט ע"י גנמ"מ 66 בהצלחה רבה. ייעודו של המחבט היה השמדת מסוקים ומטוסים מנמיכי טוס בלחימה, ועצירת גלשונים וכדורים פורחים, שאיימו לחדור לשטח ישראל – בשגרה.

המחבט בשעתו היה נשק הנ"מ מהיחידים בעולם המשלב טיל ותותח בצריח אחד, ונחשב לאחד ממערכות הנ"מ קצרות הטווח הטובות בעולם.

המחבט, שתוכנן ויוצר במפעלי מב"ת של התעשייה האווירית, מבוסס על שיפור של נגמ"ש הוולקן, שהוסר ממנו המכ"ם והורכב במקומו פוד מיוחד הנושא ארבעה טילי סטינגר. מכ"ם הוולקן, שמשמש רק למדידת מהירות ומרחק המטרה לקראת ירי, הוחלף במערכת ממוחשבת, המסוגלת לקבל תמונה אווירית ממכ"ם אזורי, החולש על רדיוס נרחב. באופן זה היו יכולים חיילי המחבט לגלות מטוסים באוויר מטווח גדול, ולא להסתמך על גילוי בעין בלבד.

במחבט הותקנו גם אמצעים אלקטרו-אופטיים משוכללים, שכללו כוונת חדישה ומצלמת וידאו המותקנת על הצריח. במחבט הותקנה גם מערכת GPS לניווט וערכת תחקור צמודה. ערכת התחקור הקליטה אוטומטית את המתרחש על מסך המכ"ם ואת פעילות הצוות, בכל פעם שהמחבט עבר לכוננות ירי.

גדוד 66 היה גדוד המתנייע הראשון לעשות את ההסבה לכלים החדשים אשר החלה ב-1997 כאשר כשנה לאחר מכן הוסב גם גדוד 947.

בפברואר 1999 עבר ה"מחבט" את טבילת האש הראשונה שלו בקו לבנון, אמנם באמצעות התותח, אך כמערכת חדשה. בחשכת הליל, זוהו בוודאות שני מחבלים בטווח של כשני ק"מ, כאשר הם מניחים מטעני חבלה כבדים. מח"ט הגזרה הגיע למוצב הנ"מ, ראה באמצעי הראייה של הנ"מ את המתרחש ונתן אישור פתיחה באש. מפקד יחידת האש ב"מחבט" הורה לכוון לירות בצרורות של עשרה פגזים. בסך הכול נורו כ-200 פגזי "וולקן", ולפחות אחד מן המחבלים נפגע. בכך נמנע פיגוע כבד.

.

ירי "מחבט" 

הקמת חרב מגן

(מבוסס על מאמר מתוך אתר חיל האוויר, 05.10.2010, "היינו חלוצים"; כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, גיליון 205 28/06/12, "חץ וחרב")

ינואר 1991. לראשונה בהיסטוריה משוגרים עשרות טילים ממדינת אויב אל עבר ריכוזי האוכלוסייה האזרחית בישראל. צה"ל עומד אל מול אתגר חדש עמו לא התמודד בעבר והמענה הראשוני בצורת סוללות "פטריוט" שהובאו בחופזה לארץ ממחסני הצבא האמריקאי, אינו מספק מעטפת הגנה שלמה. ניתן להניח כי אם הייתה אז ברשותו של צה"ל מערכת יירוט ייעודית, הייתה שנתם של מנהיגי ואזרחי ישראל טובה יותר.

הדי הפיצוצים של הסקאדים העיראקיים המשיכו להדהד עוד זמן רב לאחר סיומה של המלחמה, בעיקר בתודעה הצה"לית, מה שהביא לתחושת הדחיפות שריחפה מאז מעל תכנית הפיתוח של מערכת ישראלית ליירוט טילים. התוצאה: מערכת היירוט "חץ", אשר נועדה ליירט טילים בליסטיים ארוכי טווח.

היחידה הצה"לית המפעילה את מערכת החץ היא יחידת "חרב מגן" של מערך ההגנה האווירית. על כתפיה מוטלת האחריות הכבדה להגן על ישראל במקרה בו תותקף המדינה באמצעות טילים ארוכי טווח. "חרב מגן" הוקמה בשנת 2000 לאחר ההכרה בצורך המבצעי ובעקבות המלחמות בהן השתתפה ישראל ופיתוח תחום הטילים ותפוצתם במזרח התיכון.

ליחידת "חרב מגן" שלוש משימות עיקריות: יירוט טילי קרקע-קרקע, מתן התרעה מפני שיגורי טילים לטווח ארוך ותמיכה גם במרכיבים התקפיים עליהם לא ניתן להרחיב.

ירי "חץ"

השילוביות

תרגיל עם השותף

(מתוך ראיון שנערך עם דורון גביש, 16 מרץ 2016)

"התרגיל עם השותף", מספר דורון גביש, מי שהיה באותם ימים קצין הפרויקט ולימים קצין הפרויקט המערכי לכל השת"פ עם האמריקאים, "היה אחד מאותם דברים אשר העלו מאוד את קרנו של המערך בראייה הצה"לית. מדובר בתרגיל ויזואלי מאוד, בעל השלכות אסטרטגיות, המרכז סביבו אנשים בכירים מאוד, ואשר נוגע בקומת הרמטכ"ל ושר הביטחון ומכאן חשיבותו הרבה ומידת החשיפה הרבה לה זכה".

ייחודו של התרגיל עם השותף, שם כולל לסדרת תרגילים אשר נערכו בשיתוף הצבא האמריקאי, הוא בעצם התרגול של המשימה עצמה. משימה, שהיא אולי בעצם משימת האש המשותפת היחידה של מה שנקרא בעגה האמריקאית Boots on the ground.

מדינת ישראל עושה שת"פים עם כוחות וגופי מודיעין. אך היא לא עושה שת"פים, בשום תחום, עם מישהו שמגיע לישראל, עם אמל"ח שלו במטרה לתמוך אקטיבית במאמץ ההגנה של מדינת ישראל.

סדרת התרגילים הללו הביאה לסדרה של דיונים מבצעיים, אמתיים, עם פק"לים רלוונטיים, שנכתבו, המהווים בעצם נוהלי עבודה משותפים לנו ולאמריקאים, איך נלחמים על אדמת מדינת ישראל.

יש לזכור, מוסיף גביש, שמדובר בסוג תרגיל, שאם מתבוננים לאחור, על סוג האנשים שנדרש היה להכניס פנימה אל תוך המערך, שהצריך את כלל האנשים שהשתתפו בו להתנהל באנגלית. לא ניתן היה לבצע את התרגיל בעברית. מבחינתי, הוא אומר, היה יפה בעיני לראות את החברה הצעירים יושבים על המערכים, מדברים ומפעילים את האמריקאים. פשוט היה תענוג לראות את זה!

מבחינה כרונולוגית, התרגיל הראשון, שנקרא Juniper Falcon, התקיים בשנת 2001 בנבטים. תרגיל זה עסק בסימולציות בלבד, והיה קטן יחסית בנפחים שלו ובחשיפה שלו, אבל היה הניצן הראשון.

התרגיל המשמעותי הראשון שנראה Juniper combat התקיים בשנת 2003, שאז לראשונה הייתה פריסה של כוחות אמריקאים וישראלים. שנת 2003 הייתה חשובה גם מהיבט נוסף שכן בשנה זו התחוללה מלחמת המפרץ השנייה ובעצם מה שקרה זה שהכוחות האמריקאים הגיעו לתרגיל ונשארו אחר כך עוד כמעט שלושה חודשים להגנה על מדינת ישראל במשימה מבצעית, יחד עם סוללות פטריוט ישראליות.

זאת הייתה תקופה מרתקת, מעיד דורון גביש. בשנת 2003 בצענו בתרגיל שראשיתו בשבוע של סימולציות, אחר כך שבוע של פריסות, אחר כך שבוע של ירי, הדברים המרכזיים שתרגלנו ושחלקם נעלמו עם השנים. נורו כ-11 טילי פטריוט בדרום, כך שהיה מדובר בתרגיל מאוד משמעותי, ואז החלו בעצם הביקורים של החל ממפקד יוקום, הרמטכ"ל, הנשיא, רוה"מ ועוד.

היתרון הגדול שהאמריקאים חוו עם הישראלים במסגרת סדרת התרגילים הזאת, הוא מעצם החיבור בין השכבות. העיקרון המסוים שיש אצלנו, שבמיקרו קוסמוס מאוד קטן הקרוי מדינת ישראל, ניתן לחוות את הכול. בעוד שאצל האמריקאים הכוחות מגיעים בנפרד, הרי שבמסגרת התרגיל שנערך במדינת ישראל, יכלו האמריקאים לחוות את הכול ביחד, לחבר את זה למשפך של סימולציות משותפות הייתה באמת יכולת ייחודית.

קו כחול

(מתוך ראיון שנערך עם גיל שלו, 14 ספטמבר 2016; אתר צה"ל – "בין "הקו הכחול" ל-1701: המושגים מאחורי יחסי ישראל-לבנון")

ה"קו הכחול" הוא הכינוי לקו הגבול הבין-לאומי שקבע האו"ם בין ישראל ללבנון לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. זהו למעשה הקו אליו נסוגה ישראל (עם שינויים קלים) בתום מבצע "ליטני" בשנת 1978, לפי החלטת מועצת הביטחון 425. מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד שנת 2000 שהו כוחות צה"ל מעבר לקו גבול זה, אולם עם החלטת ממשלת ישראל על נסיגה חד צדדית מדרום לבנון, שבו כוחות צה"ל והתייצבו מאחוריו, כאשר האו"ם מכיר בנסיגה המוחלטת של ישראל לגבולותיה המוסכמים והלגיטימיים.

"הפעילות על הקו הכחול נמשכה לאורך שנים ארוכות", מספר גיל שלו, מי שכיהן כמג"ד 947 וכמפקד אגד 168 בתקופת מלחמת לבנון השנייה. "מערך הנ"מ היה פרוס לאורכו משנת 1981, כאשר האיום המרכזי היה איום הגלשונים או איום "שק עור", מילת הקוד לבלונים, כדורים פורחים ומזל"טים. הנ"מ היה פרוס לאורך הקו כתעסוקת שגרה לאורך שנים ארוכות".

הפריסה לאורך הקו הכחול הייתה של אגד 168 על יחידותיו השונות וזאת בנוסף ליחידות אחרות שקלט מאגדים אחרים. לאורך קו הגבול נפרסו בעיקר וולקנים, חובטים, תותחים 40 מ"מ, 20 מ"מ, 23 מ"מ, גדודי מתנייע סדיר ומילואים, מאבן גבול 4 וקו ראש הנקרה ומוצב יונית, ועד מורדות החרמון (רג'ר) בואכה מורדות הר דוב.

עיקר הנטל בפעילות הקו הכחול הוטל על הגדודים הסדירים, 66 ו- 947 שהיו אז גדודי וולקן ומאוחר יותר מחבט ואחר כך מחבט וסטינגר, ועל גדוד 946, גדוד צ'פארל (דרקון) שעד שנת 1999 היה שייך לאגד 167 והפך לאגד 168 שגם כן נשא בנטל, כל זאת לצד גדודי מילואים נוספים שהחזיקו קווים שלמים. רוב הפעילות הייתה לאורך הקו, אך הייתה גם פעילות חוצת גדר

ההתנתקות

(מבוסס על ראיון שנערך עם אל"מ במיל' חיים מוריה, 31 אוגוסט 2016)

בקיץ 2005 יצאה אל הפועל תכניתה של ממשלת ישראל לפינוי חד צדדי של תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה. אחת מחטיבות הפינוי שפעלו במסגרת מבצע הפינוי הייתה "החטיבה הכחולה", אשר הוקמה לטובת המבצע על ידי חיל האוויר, ושבראשה עמד מפקד בית הספר להגנה אווירית באותה התקופה, אל"מ חיים מוריה.

על נסיבות הקמתה, ארגונה ופעולתה בימים ובשבועות שקדמו למבצע, ובמהלכו, מספר חיים מוריה.

"החטיבה הכחולה הורכבה למעשה מקצינים ונגדים בלבד, מכל חיל האוויר. ההחלטה על הקמת החטיבה נגזרה מהחלטה מטכ"לית, שעבודת הפינוי עצמה, המצריכה מגע ישיר עם תושבים, אזרחים, שמשמעה הוצאה ופינוי שלהם מבתיהם, תעשה רק על ידי קצינים ונגדים. מכיוון שלחיל האוויר כוח האדם הדרוש, ובהיקפים משמעותיים, היה ברור שחיל האוויר ייטול חלק חשוב ומרכזי במבצע הפינוי ומסיבה זו הוחלט על הקמת חטיבה מיוחדת למשימה זו."

" מקומו של בית הספר בתוך המבנה הארגוני של החטיבה הכחולה, היה במתן המסגרת הארגונית ובעיקר במענה הלוגיסטי. בהיבטי הפיקוד, העובדה שכיהנתי כמפקד בית הספר וכמפקד החטיבה (החטיבה הכחולה) גרר מן הסתם משקל נוסף לבית הספר, אבל בגדול חיל האוויר כולו היה שותף למבצע. בח"א 6 למשל, כבסיס גדול מאוד נתן פלוגה שלמה, כמוהו בח"א 8 שנתן גם כן כמעט פלוגה שלמה. וכך יצא שחיילי החטיבה באו כולם מחיל האוויר אך משקל בית הספר בין כלל חיילי החטיבה היה יחסית זניח".

"ההתנתקות עצמה החלה ב- 15 באוגוסט 2005" נזכר מוריה,  ההכנות עצמן החלו כחצי שנה קודם לכן, כאשר למעשה מחודש מרץ היינו עסוקים בלימוד המשימה, בתהליכים מטכ"ליים בפיקוד דרום, ובהשתלבות עם האוגדה שקמה במיוחד למבצע הזה. התהליך הזה כלל את הקמת החטיבה הכחולה, ונוהל קרב גם מול הפיקוד, לימוד המשימות, הישובים, דמויות המפתח בכל ישוב, אנשי האוגדה, אנשי החטיבות האחרות, התהליכים, הפקודות הלוגיסטיות ובנוסף לכל אלה, גם הפעלת הבה"ד. זאת הייתה חצי שנה מאוד אינטנסיבית. באותה עת הסגן שלי לקח פיקוד על הבה"ד והיינו עסוקים אך ורק בתכנון המשימה. באופן פרדוכסלי, דווקא מרגע שהחל מבצע ההתנתקות פתאום הכול נראה הרבה יותר קל. כי אז התמקדנו בדבר אחד בלבד."

"זה היה תהליך של כמה חודשים. מינו אותי, מינו מג"דים והתחלנו להקים את המבנה הארגוני של החטיבה. המאמץ התרכז הן בתוך חיל האוויר, שמבחינה ארגונית שקד על הקמת החטיבה, והן מול "הירוקים" כמסגרת אשר אמורה להפעיל את החטיבה מבצעית, החל מאלוף הפיקוד, דרך מפקד האוגדה. המפקדים עברו הכשרות שונות במסגרת בית הספר לשוטרים שעיקרן עבודה מול אוכלוסייה אזרחית, השתלטות על בני אדם שמתפרעים, עבודה בגובה, אימונים על מודלים בצאלים ובכרם שלום וכו'."

ההכנות המדוקדקות טרם המבצע הוכיחו את עצמן. ההכנה המנטלית עזרה מאוד בהתמודדות מול אוכלוסייה בעלת צביון דתי.

"בסופו של דבר שיחק לנו המזל," מסכם מוריה. "להוציא מקרים בודדים, שלושת הגורמים קרי הצבא, המתיישבים, ואפילו הצד השלישי והפחות מדובר – הפלסטינאים אשר שמרו על שקט לאורך עשרת ימי הפינוי, שיתפו פעולה מתוך הבנה שצריך לחשוב גם על היום שאחרי."

"כיפת ברזל"

(מתוך מאמרו של יפתח ש. שפיר, לקחים מהפעלת "כיפת ברזל", צבא ואסטרטגיה, כרך 5, גיליון 1, אפריל 2013)

מערכת "כיפת ברזל" היא מערכת ליירוט רקטות ופגזי ארטילריה (בעלי טווח של עד 70 ק"מ). המערכת פותחה על ידי רפאל בשיתוף אלת"א – המייצרת את מכ"ם המערכת, ועם אמפרסט (mPrest) – האחראית על תוכנת השליטה והבקרה.

המערכת מבוססת על יירוט הרקטות באמצעות טיל מיירט (טמי"ר) ייחודי. סוללת "כיפת ברזל" כוללת מערכת מכ"ם, מרכז שליטה ושלושה משגרי טילי טמ"יר, הנושאים 20 מיירטים כל אחד. אחד מיתרונותיה החשובים של המערכת הוא יכולתה לזהות את נקודת הפגיעה הצפויה של הרקטה המאיימת, להעריך האם היא תיפול באזור מיושב או לא, ולהחליט על העסקתה או אי-העסקתה בהתאם לכך. כך נחסכת העסקה מיותרת של רקטות שייפלו באזורים פתוחים, וממילא לא יגרמו נזק.

בראשית שנת 2011 נמסרה הסוללה הראשונה לידי חיל האוויר. בסוף חודש מרס הורה הרמטכ"ל, בהנחיית שר הביטחון, על פריסת המערכות להגנת אזרחים. ב-28 במרס נפרסה סוללה ראשונה באזור באר-שבע, ושבוע לאחר מכן נפרסה סוללה שנייה להגנת אשקלון. ב-7 באפריל 2011 יורטה הרקטה הראשונה על ידי "כיפת ברזל" – רקטה שנורתה מרצועת עזה לכיוון אשקלון.

ירי מבצעי

כאמור לעיל, יירוט מבצעי ראשון על ידי "כיפת ברזל" התקיים באפריל 2011. כעבור שנה, באפריל 2012, כבר הגיעה המערכת ל-93 יירוטים באירועים שונים.

שני סבבי ההסלמה החמורים ביותר היו בחודש אוגוסט 2011 בעקבות פיגוע הירי ליד אילת, עת שוגרו לעבר ישראל במשך שישה ימים 145 רקטות ו-46 פצצות מרגמה, ובחודש מרס 2012, כאשר במשך שלושה ימים נורו על ישראל 173 רקטות "גראד" ו"קסאם" ו-37 פצצות מרגמה, בעקבות חיסולו של פעיל ועדת ההתנגדות, זוהיר אל-קייסי.

בסבב ההסלמה באוגוסט 2011 נגרמו, על אף הצלחות היירוט של "כיפת ברזל", לא מעט נזקים לרכוש ונפגעים בנפש, כולל 19 פצועים והרוג אחד (בבאר-שבע). בחודש מרס 2012 נפצעו ארבעה בני-אדם כתוצאה מירי הרקטות. לגבי סבב זה פורסמו גם נתונים המאפשרים להעריך את אפקטיביות "כיפת ברזל" בלחימה אמתית: המערכת יירטה בהצלחה 56 רקטות, מתוך 73 רקטות שהועסקו. (פירושו של דבר ש-100 מן הרקטות שנורו כוונו לעבר שטחים פתוחים, שם לא גרמו נזק). זהו שיעור הצלחה של 76.7% – שיעור מכובד לכל הדעות.

הצלחתה הבולטת ביותר של "כיפת ברזל" הייתה במהלך מבצע "עמוד ענן" – בין ה-14 ל-22 בנובמבר 2012. המבצע החל בשעות אחר הצהרים של ה-14 בנובמבר, בחיסולו של בכיר חמאס, אחמד ג'עברי. עד הפסקת האש בשעות הערב של ה-21 בנובמבר נורו על ישראל 1506 רקטות. מתוכן נפלו 875 רקטות בשטחים פתוחים, ועל כן לא הועסקו על ידי "כיפת ברזל". עוד 152 שיגורים הוגדרו כשיגורים כושלים (והכוונה כנראה לרקטות שנפלו בשטח רצועת עזה עצמה). "כיפת ברזל" יירטה 421 רקטות, ו-58 רקטות נפלו בשטחים בנויים וגרמו נזקים. משיגורי הרקטות נהרגו חמישה ישראלים ונפצעו 240. על פי הודעת דובר צה"ל, השיגה "כיפת ברזל" שיעור הצלחה של 84%. במבצע עמוד ענן פעלו 5 סוללות מבצעיות של כיפת ברזל.

מבצע "עמוד ענן" הוכיח את יכולתה של המערכת, שזכתה בצדק רב לשבחים, אך הלקחים מן המבצע מורכבים יותר. במבצע הוכחה גם חשיבותה העצומה של ההגנה הפסיבית: ההתרעה המוקדמת לתושבים באמצעות אזעקות והמיגון הפסיבי. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה מקרה הפגיעה בבניין מגורים בראשון-לציון, כאשר רקטה הרסה דירה, אך הדיירים שישבו במרחב המוגן יצאו ללא פגע. תוצאות המבצע הוכיחו גם שלא תיתכן הגנה של מאה אחוזים.

ירי "כיפת ברזל"

צוק איתן

במבצע צוק איתן ביולי-אוגוסט 2014 פעלו 8 (ומאוחר יותר 9) סוללות של כיפת ברזל שיירטו בהצלחה רבה למעלה מ-700 רקטות שירו הפלסטינים. מערך טילי הפטריוט יירט שני כלי טיס בלתי מאוישים ששיגר חמאס.

ביולי 2014 יירט מערך ה"יהלום" שני כלי טיס בלתי מאוישים של חמאס וב-23 בספטמבר 2014 רשם הפלת בכורה עולמית עבור הפטריוט כאשר סוללת פטריוט ישראלית הפילה מטוס קרב סורי מדגם סוחוי Su-24 מעל רמת הגולן.

במהלך הסלמת יוני-יולי 2014 יירטו סוללות כיפת ברזל בדרום הארץ עשרות רקטות שירו הפלסטינים, כולל 12 רקטות שנורו במטח אחד ב-7 ביולי. בעקבות הירי הכבד פתח צה"ל במבצע צוק איתן ושבע סוללות כיפת ברזל נפרשו ברחבי הדרום והמרכז. הסוללות יירטו למעלה ממאה רקטות שירו הפלסטינים, כולל רקטות ארוכות-טווח מדגמי M-75 ופג'ר 5. היירוטים התבצעו מעל ירושלים, גוש דן, השפלה, השרון, חוף הכרמל, אשדוד, באר שבע, קריית גת, אשקלון, דימונה, שדרות ויישובים רבים נוספים. במהלך כל המבצע יירטו 9 סוללות כיפת ברזל 578 רקטות לטווחים שונים שירו הפלסטינים מרצועת עזה. לפי נתוני מנהלת "חומה" עמד שיעור ההצלחה של המערכת בצוק איתן על 89.6% (נתון הכולל 65 יירוטים ידניים שהופעלו בניגוד לתכנות היירוט האוטומטי של המערכת).

קיימת הסכמה רחבה כי במהלך מבצע צוק איתן המערכת שמשה כרכיב מרכזי במערך הגנת העורף הישראלי מפני מתקפת רקטות וטילים. פעילותה מנעה פגיעות רבות בנפש וברכוש של אזרחים בכל רחבי מדינת ישראל ואפשרה למנהיגים לקבל החלטות הנוגעות להפעלת צה"ל בלי שהם נתונים בלחץ ציבורי עקב נפגעים

סגירת מערך ה"הוק"

מכוח טקטי משמעותי למערך לאומי אסטרטגי: תהליך "מעצבים את העתיד"

(מבוסס על מאמרו של דורון גביש, "מערך ההגנה האווירית: מכוח טקטי למערך אסטרטגי לאומי", "מערכות" גיליון 444, אוגוסט 2012)

השינויים אשר התחוללו בזירה האסטרטגית-ביטחונית, מאז מלחמת המפרץ הראשונה, והיעלמותה של המלחמה הקונבנציונאלית-סימטרית, וקצב השינויים ההולך וגדל כל העת, הן בזירה המדינית, והן בזירה הצבאית, עוררו את הצורך בחשיבה מחדש.

הבנה עמוקה ומפוכחת זו, ולפיה, האויב לסוגיו מכוון לא לכיבוש שטחים באמצעות אוגדות תמרון, אלא לאש מן העורף שלו אל העורף שלנו, הובילה את מערך ההגנה האווירית לקיים תהליך חשיבה אסטרטגי שזכה לכינוי "מעצבים את העתיד", בהובלתו של דורון גביש, מי שכיהן באותה התקופה כמפקד המערך.

התהליך, שהצביע על הצורך בשינוי ובדרכי הפעולה למימושו, החל במסמך מפקד שמגדיר את חזון הארגון ואת כיווני הפעולה הנדרשים לעתיד. בהמשך התקיים שיח עמוק ומשתף של כלל דרגי הפיקוד אשר נמשך כמה חודשים, ומטרתו הייתה לשמר את הרלוונטיות של המערך לסביבת הפעולה המשתנה ולנתח את הפעולות הנדרשות כדי להתאימו לאתגרי העתיד ולמצות את כוחו ביעילות.

את התהליך סיכם מפקד המערך, דורון גביש, במהלך 2010, ולאחר מכן אושרו ההחלטות שהתקבלו בעקבותיו. ברמה החיילית נתן את האישור מפקד חיל האוויר, וברמה הצה"לית נתנו את האישור סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל. ההחלטות שהתקבלו בעקבות תהליך "מעצבים את העתיד" הביאו לשינוי עמוק, ולמעשה למהפך, באופן שבו פועל מערך ההגנה האווירית.

השלב הראשון בתהליך "מעצבים את העתיד" היה מיפוי השינויים בסביבת הפעולה של המערך והבנת הצורך בשינוי משמעותי באופן פעולתו של הארגון. הניתוח החל בסקירה היסטורית של התפתחות המערך מאז הקמתו והתמקד בשינויים שחלו בעשור האחרון. השינויים נבחנו הן בראי האיום והן בראי התהליכים שהתרחשו בישראל, בצה"ל, בחיל האוויר ובמערך עצמו.

בכל הנוגע לאיום בולטים השינוי במאפייני הלחימה והשינוי בתפיסת ההפעלה של אויבינו. השינוי בתפיסה נבע, בין השאר, מעוצמתו של חיל האוויר הישראלי. בבסיס השינוי התפיסתי של האויב עומד רצונו לחדור אל עומק שטחנו ולפגוע בתושבי המדינה ובמתקניה בלי שיידרש להתמודד עם מטוסי חיל האוויר. השינוי הזה בתפיסה הביא לגידול דרמטי בארסנל הטילים והרקטות שבידי האויב. הוא הצטייד במערכות טילים ורקטות בכמויות גדולות ובמגוון גדול של טווחים. בכך הוא פיתח יכולת לייצר אש אסטרטגית שלא באמצעות כוח אווירי. השינוי האסטרטגי הזה הומחש באופן ברור במלחמת לבנון השנייה (2006) וגם בסבבי ההסלמה ברצועת עזה.

שינוי נוסף ומשמעותי שעליו הצביע הניתוח הוא בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל: לצד אבני היסוד של ההרתעה, ההתרעה וההכרעה, שהוגדרו כבר בימיה הראשונים של המדינה, נוספה גם "רגל" רביעית: ההגנה. זה היה שינוי תפיסתי משמעותי שבא לידי ביטוי הלכה למעשה בפיתוחן של מערכות הגנה שאותן מפעיל המערך – ובמיוחד מערכות הגנה מפני טילים.

מרכיב נוסף שנותח ושהתעצם באופן בולט בעשור האחרון הוא שיתוף הפעולה האסטרטגי עם צבא ארה"ב. אומנם מטעמים ברורים לא ניתן להרחיב את הפירוט בתחום הזה, אך ניתן לציין ששיתוף הפעולה הזה בא לידי ביטוי גם בפעילות ענפה בתחום ההגנה מפני טילים. הפעילות הזאת מגיעה לשיאה אחת לשנתיים עת שני הצבאות מקיימים בישראל את התרגיל הגדול בעולם להגנה מפני טילים. בתרגיל הזה משתתפים אלפי חיילים משני הצבאות. תרגיל נוסף כזה אמור להתקיים בסוף השנה הנוכחית. שינוי משמעותי חל גם בסביבת הפעולה של הלוחם ובמאפייני פעולתו. בין אלה ניתן לציין את המורכבות המנטלית, את זמני הפעולה הקצרים, את המורכבות הטכנולוגית ואת הצורך בידיעת שפה זרה.

שינוי אחר שנותח בתהליך "מעצבים את העתיד" היה השינוי בתמהיל הכוחות והמערכות (הסד"כ) והגידול במספרן ובעוצמתן של מערכות הנשק. בראייה ארוכת שנים ניכר שהמערך נמצא בנקודת היפוך במספר האנשים ובתמהיל מערכות הנשק שהוא מפעיל. בעבר מספר הלוחמים הגדול ביותר היה במערך הטקטי, במקום השני מהבחינה הכמותית היו לוחמי הטק"א (טילי קרקע- אוויר) והאחרונים מבחינת ההיקף של כוח האדם היו לוחמי ההגנה האקטיבית. נקודת ההיפוך אירעה ב- 2011, אז הגיעו למקום הראשון – מהבחינה הכמותית – לוחמי ההגנה האקטיבית. המגמה הזאת צפויה להימשך בעקבות קליטתן של מערכות נוספות ליירוט טילים ורקטות מדגמי כיפת ברזל, שרביט קסמים וחץ.

השינוי האחרון – וקרוב לוודאי המשמעותי ביותר – שזוהה נוגע לשינוי במשימות המערך. מערך ההגנה האווירית מממש חמש משימות מרכזיות: אל שתי משימות הליבה שהוא מילא מאז הקמתו לפני שישה עשורים – הגנת שמי המדינה מפני כלי טיס והגנה מפני טרור אווירי – הצטרפו בעשור האחרון שלוש משימות: גילוי למתן התרעה מפני טילים ורקטות, יירוט טילים ורקטות ושיתוף פעולה אסטרטגי עם צבא ארה"ב. חיבור כלל המרכיבים – השינוי במאפייני הלחימה, השינוי בתפיסת ההפעלה של אויבינו, השינוי בתפיסת הביטחון הלאומית, השינוי בסביבת הפעולה של הלוחם, השינוי בתמהיל הסד"כ, הצפי להתעצמות נוספת ומעל לכול השינוי הדרמטי במשימות המערך – מצביע על כך שמערך ההגנה האווירית של חיל האוויר הפך מכוח טקטי משמעותי למערך אסטרטגי בראייה הלאומית.

הבנת השינוי הנדרש חייבה את אנשי המערך לגבש, יחד עם כלל הקצונה הבכירה בסדיר ובמילואים, את השינויים הנדרשים כדי להתאימם למיצוב החדש ולהתעצמות הצפויה. מכאן שבשלב הבא של התהליך "מעצבים את העתיד" נבחנו ההתאמות והשינויים הנדרשים כדי לעמוד באתגר.

בשלב הראשון נבחנו שני הגורמים שהם המעצבים המרכזיים של האופן שבו נבנה המערך מחדש: תפיסות ההפעלה וכן ייעוד המערך ותפקידיו. זאת מתוך הבנה שהם הבסיס לאופן פעולתו ולארגונו של המערך. בהקשר של תפיסות ההפעלה שרלוונטיות למערך – זה המקום לציין שמעבר ל"קומת" התפיסה הלאומית, שלה נוספה, כאמור, "רגל" ההגנה, ולהשלמת תפיסת הפעולה נגד מטוסים, הקבועה זה שנים, ושלפיה פועל המערך זה זמן רב, נוסף עוד רובד של תפיסות: תפיסה צה"לית להתמודדות נגד נשק תלול מסלול ותפיסה חילית (של חיל האוויר) לתחום ההגנה האקטיבית. שתי התפיסות האלה תוקפו מקצועית ב- 2010 ובהמשך קיבלו את אישורם של מפקד חיל האוויר ושל הרמטכ"ל.

אשר לתפיסת ההפעלה הצה"לית נגד טילים ורקטות – זו כוללת את חמשת הנדבכים הבאים: התקפה – תקיפת האיום בעוד מועד או מיד לאחר מימושו בפעם הראשונה, התרעה – הן מודיעינית והן התרעה לתושב או למתקן הצבאי לאחר שיגור הרקטה, הגנה פסיבית – באמצעות מיגון והגברת כושר ההישרדות, הגנה אקטיבית – יירוט האיום ולבסוף הרתעה.

בתחום ההגנה מפני טילים נקבע כי התפיסה שתהיה מצפן להפעלת הכוח ולבניינו היא תפיסת הפעלה רב-שכבתית, דהיינו שיהיו כמה מערכות הגנה שיפעלו נגד האיומים השונים. לתפיסה הזאת נוספה, כאמור, התפיסה החיילית (של חיל האוויר) שהגדירה חלוקה בסיסית של סביבת הלחימה לשתיים: לחימה בתווך החלל ולחימה בתווך האטמוספירה (עד הקרקע). אלה שתי סביבות בעלות מאפייני לחימה שונים, אך הן נדרשות לפעול בתיאום מלא ולקיים תווך משותף שהוא מרחב התיאום. מתפיסת ההפעלה הזאת עולה הצורך במערכות שליטה מרכזיות – כיוון שאליו יתפתח המערך כבר בשנים הקרובות.

מתוך התפיסות האלה הגדיר מערך ההגנה האווירית את תפיסת היסוד התחומית להפעלת המערך – תפיסה שברמת ההיררכיה נמצאת מתחת לדוקטרינה החיילית וכאמור נגזרת ממנה. גיבוש התפיסות בקומות – מהתפיסה הלאומית דרך התפיסה הצה"לית וכלה בתפיסה החיילית והמערכית – מקנה עוצמה רבה לדוקטרינה והוא אבן יסוד בהמשך התהליך של "מעצבים את העתיד".

במקביל לבחינת התפיסות והשפעתן על הארגון בחן המערך את ייעודו ואת תפקידיו, ולאחר בחינה מעמיקה של הדברים נמצא כי נדרש לו ייעוד מעודכן. בעקבות זאת הוגדר מחדש ייעודו של המערך, וכן עוצבו מחדש תפקידיו: לתפקידים המסורתיים של המערך, שרק עברו עדכון בניסוח, נוספו שלושה תפקידים רשמיים חדשים: יירוט טילים ורקטות, גילוי להתרעה וקבלת המעמד של הגוף שמוביל בצה"ל את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם האמריקנים בתחום ה- BMD – ההגנה מפני טילים.

לאחר שהסתיים שלב ההגדרות הבסיסיות של ייעודו ושל תפקידיו פנה המערך להגדיר את השינויים החיוניים ברובד האופרטיבי. התברר ששלושה תחומים ברובד הזה זקוקים לשינויים: מבנה וארגון, אנשים, מקצוע ותרבות ארגונית.

בתחום המבנה והארגון סוכם שהמערך ישנה את נקודת הכובד ויעבור מפעולה במרחבים גיאוגרפיים לארגון מוכוון משימה. ההחלטה הזאת, שיושמה בפועל ביוני 2011, הביאה את המערך למבנה ארגוני חדש של שתי כנפות משימתיות: הראשונה, כנף הגנא"ק (הגנה אקטיבית) והשנייה, כנף ההגנ"ש (הגנת שמי המדינה). שתי הכנפות מרכזות כל אחת את משימתה בראייה ארצית אינטגרטיבית. בית הספר להגנה אווירית נשאר הגוף להכשרת הלוחם. השינוי המבני הוגדר מתוך סדרה של תבחינים ובראשם: עמידה מיטבית במשימה, סינרגיה פנים-ארגונית, פיקוד ושליטה, יעילות ארגונית והיערכות צופה פני עתיד להתפתחות המערך, הצפוי להכפיל את אתרי הפריסה שלו במהלך השנים הקרובות.

בתחום האנשים הוגדרה תכנית פעולה מקיפה שעסקה באופן ההתמודדות עם התעצמות המערך הן במספר האנשים והן במספר המערכות. התוכנית כללה העמקה של אופן הכשרת האנשים כמו גם את הצורך לעשות הסבות מקצועיות מסיביות לכוח האדם הקיים – וזאת בעקבות נקודת ההיפוך שעליה הצבעתי קודם לכן בתמהיל של מערכות הנשק.

תחום נוסף שעליו הוחלט לשים דגש הוא העיסוק במורשת ושמירת קשר עם אנשי המערך הפורשים ועם אלה שבמילואים. הגענו למסקנה שדווקא בשעה של שינוי כל כך רדיקלי נכון לחזק את הקשר עם אנשי המערך לדורותיו, את מורשת הארגון ואת העיסוק בהיסטוריה של המערך.

פעילות נוספת בתחום האנשים הייתה הגדרת אוכלוסיות למיקוד הן בשכבת הקצונה הצעירה ובדרג מפקדי הסוללות והן בשכבת הקצונה הבכירה הצעירה בדרגת רס"ן. התעצמות המערך בתחום האנשים באה לידי ביטוי בולט במהלך 2011 שבה הגדיל מערך ההגנה האווירית באופן ניכר את מספר הטירונים המתגייסים לשורותיו.

אשר לתחום המקצוע והתרבות הארגונית – מן המפורסמות הוא שמאז ומתמיד התברך מערך ההגנה האווירית ברמה מקצועית גבוהה של אנשיו, וכי התחום הזה הוא נדבך משמעותי בעשייה שלו. העובדה הזאת הייתה בסיס לשינוי שהגדיר המערך בתחום הזה. השינוי בעולם המקצוע הגדיר כניסה של כלל הקצונה, ובכלל זה הקצונה הבכירה, למנגנון מקצועי שמשמר את הכשירות גם בתפקידי מטה ומפקדות. כמו כן הוגדרו קריטריונים מחמירים לאיושם של מרכזי הבקרה היחידתיים ביחידות של טילי הקרקע-אוויר כמו גם במרכזים לניהול היירוטים בהגנה האקטיבית. ההחלטה הזאת התקבלה בשל כובד המשימה ובשל הרצון לשמר את הרמה המקצועית בתחום היירוט, שהוא ליבת המרכיב המקצועי של הלוחם.

מרכיב משמעותי נוסף בתחום המקצועי היה ההחלטה לכתוב תפיסת יסוד מעודכנת למערך ההגנה האווירית. תפיסת היסוד היא מסמך אב שממוקם בהיררכיית המסמכים מתחת לדוקטרינה החיילית ומשמש תפיסת יסוד תחומית. נוסף על כך הוחלט במערך לכתוב מילון מונחים שלמעשה יהיה שפה צה"לית חדשה לתחום ההגנה מפני טילים ורקטות. מילון המונחים, שאותו כתבו אנשי המערך, מתוקף בימים אלה על ידי גורמי התורה וההדרכה של צה"ל ויפורסם במסגרת מילון צה"ל למונחים צבאיים. חשיבותו של המילון בכך שהוא יהיה מצע לשיח מקצועי אחיד בכל הרמות בצבא ואף בעולם האזרחי והמדיני. סיבה נוספת לכתיבת המילון הייתה יישום של לקחים ממלחמת לבנון השנייה בנוגע לצורך בשפה אחידה בכל הרמות.

לאחר המיקוד ברבדים השונים של השינוי היה ברור במערך שהעיסוק בתרבות הארגונית הוא מרכיב חשוב שמתלווה למהפך שעבר הארגון. ואכן תחום השינוי התרבותי היה אחד הנושאים שבנוגע אליו התקיימו דיונים ופגישות רבות במיוחד.

הדיונים בתחום התרבותי עסקו, בין היתר, בשמו של המערך. לאחר תהליך חשיבה עמוק סוכם שאחת הדרכים לבטא את השינוי שהתחולל במערך תהיה שינוי שמו. התוצאה: המערך, שבתחילת דרכו כונה המערך האנטי אווירי ובהמשך מערך הנ"מ (נגד מטוסים), שינה את שמו למערך ההגנה האווירית. שינוי השם שעליו החליט מפקד המערך נתמך גם בסקר שנעשה בקרב כלל חיילי המערך כמו גם על סקר אינטרנטי שהיה פתוח לאוכלוסייה האזרחית ולוותיקי המערך. השם שנבחר למערך ההגנה האווירית מבטא את עולם התוכן המקצועי של המערך: המילה "הגנה" מבטאת את מרחב הפעולה; המילה "אוויר" מבטאת את השיוך הארגוני לחיל האוויר. זה המקום לציין שתהליך דומה עבר גם על מערכים דומים בעולם כמו המערך האמריקני ששינה את שמו מ- Anti Aircraft ל- Air Defense כבר לפני כמה עשורים. באותה ההזדמנות הוחלט גם להסב את השמות של אגדי הנ"מ (שם הנהוג בתותחנים ליחידה בראשות אל"ם) לכנפות הגנה אוויריות. גם במקרה הזה נעשה השינוי מתוך ראייה של השיוך לזרוע ומתוך רצון להשיג התאמה למה שמקובל בחיל האוויר. נוסף על כך היה זה המשך טבעי לשינוי הטרמינולוגי שנעשה כבר לפני שני עשורים במעבר של מפקדות האגדים דאז למבנה של טייסות (תחזוקה, מנהלה, ותעופה).

לצד שינוי שמו עדכן המערך גם את תג הכתף שנושאים הלוחמים שמשרתים בו. יש לציין שהטיפול בתחום ה"רך" של התרבות הארגונית נעשה רק לאחר שהושלם הדיון בערכי צה"ל וחיל האוויר, שהם התשתית הערכית לעשייתו המבצעית בכוננות השוטפת ובחירום.

המהלך של "מעצבים את העתיד" שאותו הוביל המערך מבטא עוצמה ארגונית – בעיקר בשל היכולת של אנשי המערך להחליט על שינוי כה משמעותי ולממש אותו – לא מתוך מצב משברי כי אם מתוך חזון וחשיבה יוזמת שצופה אל פני העתיד.

המהלך, שההחלטות בנוגע אליו התקבלו ב- 2010, כשנה לפני היירוט הראשון של מערכת כיפת ברזל, קרם עור וגידים ועבר לשלב המימוש ב- 2011. תחילה באופן סמלי ב- 11.1.11, כאשר המערך שינה את שמו למערך ההגנה האווירית, ובהמשך, ביוני 2011, עבר המערך למבנה ארגוני חדש של כנפות משימתיות.

זה המקום להדגיש שכל התהליכים נעשו במערך ההגנה האווירית תוך כדי פעילות שוטפת שכוללת הן הגנה על שמי המדינה מפני מטוסים והן הגנה אקטיבית, ובכלל זה גילוי של שיגורי טילים לשם מתן התרעה ויירוט עשרות רקטות במהלך ההסלמות האחרונות בדרום.

יתר על כן, הפעולות נעשו תוך כדי האצה משמעותית בפיתוח המערכות ובקליטתן במערך – מה שדרש תעדוף בהקצאת הכוחות בשטח ובקרה צמודה בכל רמות הפיקוד הן בחיל והן מחוצה לו. הגורם הבכיר ביותר שליווה את התהליך לכל אורכו היה סגן הרמטכ"ל. כמו כן יש לציין את שיתוף הפעולה ההדוק והרצוף בין גורמי הפיתוח הן בתעשיות והן במפא"ת (המנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית שבמשרד הביטחון) שתמכו במערך באופן יוצא מהכלל במשך כל התהליכים שעבר.

סיוע חיוני ביותר התקבל מגורמי בניין הכוח בחיל, ובראשם מנהלת מגן – גוף ייעודי שהוקם כדי להוציא אל הפועל את בניין כוחו של מערך ההגנה האווירית בחיל האוויר.

כל הפעולות שתוארו כאן התבססו על תכניתם של חיל האוויר ושל המטכ"ל לבניין הכוח. מדובר בתוכנית לעשר שנים שעוסקת הן באמצעי הלחימה והן בהיערכות ותבוא לידי ביטוי בתכנון הרב- שנתי של חיל האוויר ושל צה"ל.

מבנה ומערכות נשק במסגרת "מעצבים את העתיד"

מערך ההגנה האווירית התאים את המבנה הארגוני לאתגרים החדשים. האתגר המרכזי לצד המשימה המסורתית "הגנת שמי המדינה " הינה , הגנה כנגד רק"ק וטק"ק . שיטת הפעולה המושתת על שלוש שכבות הגנה ,במרחבים כלל ארציים חייב התאמה המבנה הארגוני ,בתו"ל ,בהערכות וכדו' .

בשנים הראשונות המבנה הותאם משימתית –כנף 168 למשימת הגנת "שמי המדינה" וכנף 167 –כנף   למשימת הגנה אקטיבית כנגד טילים ורקטות ובהתאמה הוכפפו היחידות אליהן.

בשנים אלו המבנה שונה והותאם, למשימות שהינן "ללא גבולות " מרחביים מוגדרים ,וכן ליכולות השליטה והבקרה, המאפשרות התמודדות עם האיומים באופן אפקטיבי יותר.

לפיכך , המבנה העקרוני הכפיף את כלל היחידות למפקד המערך ,לצד כנף 168 – כנף הערכות שתפקידה לספק שירותי עזר להערכות ,וכן את בית הספר להגנה אווירית 883 (ביסל"א) שהינו בסיס ההדרכה המערכי שייעודו להכשיר את כלל הלוחמים והמפקדים וכן לאמן את כלל יחידות המערך .

יחידות המערך כיום הינן- גדוד 947 – "כיפת ברזל" ,גדוד 137 – "כיפת ברזל " ,גדוד 66 – "קלע דוד" ("שרביט קסמים") ,גדוד 136 – "חרב מגן "("חץ") , גדוד 138 – "יהלום" (פטריוט ) ,           גדוד 139 – "יהלום "(פטריוט ) ,גדוד 533 – יחידת התקשוב הטקטי החיילי

 ירי "קלע דוד"

הפלות  בכורה היסטוריות ע"י מערך ההגנה האווירית 

• הירי הקרבי הראשון של טיל "הוק" בעולם והפלה ראשונה בעולם של מטוס קרב התרחש בעת מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 כאשר מטוס אוראגן ישראלי פגוע טס בנתיב ישיר למרחב האווירי דרכו של הכור הגרעיני בדימונה המטוס הופל מכיוון שהטייס לא הזדהה ולא היה מידע ודאי לגבי מטרת הטיסה, דבר שהיה חשוד ביותר היות שישראל הייתה במלחמה בפועל. המטוס הופל על ידי סוללת טילי "הוק" שהגנה על הקריה למחקר גרעיני בדימונה.
• הפלה ראשונה בעולם של מיג 21 מצרי ע"י סטנ"מ 138\א בבלוזה ב מאי 1969
• הפלה ראשונה (ועד כה, האחרונה) בעולם של מיג 25 סורי על ידי טיל "הוק".
• הפלה ראשונה בעולם של מסוק מי -8 מצרי על ידי טיל הוק בפתיחת מלחמת יום הכיפורים.
• הפלה ראשונה בעולם של מטוס הסילון הסובייטי מיג 21 באמצעות "חובט" עם תותח וולקן, במבצע שלום- הגליל.
• בדומה להפלה שבוצעה על ידי "חובט" (וולקן), גם מערכת הצ'פרל זכתה להפלת בכורה בשנת 1974. מערכת זו שהתבססה על הטיל אוויר אוויר מסוג סיידוינדר, הפילה מיג 17 בתקופת הפסקת האש שלאחר מלחמת יום הכיפורים, בגבול הסורי.
• במלחמת לבנון הראשונה כוח של לוחמי נ"מ מצוידים בטילי רד איי ("בזק"), הפיל מיג 23 של חיל האוויר הסורי.
• ב-7 אפריל 2011 הצליחה מערכת "כיפת ברזל" ליירט לראשונה רקטת גראד שנורתה מרצועת עזה לעבר אשקלון. זהו יירוט מבצעי ראשון בעולם של רקטה לטווח קצר-בינוני.
• ב-14 ביולי 2014, במהלך מבצע "צוק איתן", יירט מערך ההגנה האווירית כטב"מ של חחמאס באמצעות טיל "פטריוט". ב-17ביולי יירט מערך ההגנה האווירית כטב"ם נוסף של חמאס, גם הוא באמצעות טיל "פטריוט".
• ב-23 ספטמבר 2014 יירט מערך ההגנה האווירית מטוס קרב סורי מדגם סוחוי 24 שחדר לשטח ישראל באמצעות טיל "פטריוט". זהו היירוט הראשון (בעולם) של מטוס אויב מאויש על ידי טיל זה.
• ב-17 מרץ 2017 , לפי פרסומים בתקשורת, ביצע טיל"חץ 2" את היירוט המבצעי הראשון שלו, כשיירט טיל נ"מ מדגם  S-200 שנורה מסוריה לעבר מטוסי חיל האוויר שחזרו מתקיפה שם. 

בחודש מאי 2018 הופץ בול חדש כהוקרה למערכת "כיפת ברזל"

תא"ל צביקה חיימוביץ' מסיים את תפקידו כמהגנ"א ומעביר את הפיקוד לתא"ל רן כוכב (רנכו)

כתבה בערוץ 12 לסיכום שנה מבצעית מוצלחת למערך -ערב רוה"ש תשע"ט

http://www.ifat.com/InfoBuzzerItemPage/?resourceId=8728951&appUser=0

מפקדי המערך לדורותיהם